הנס בייט
הָנס (שמואל) בַּייט (Hans Beyth; 5 באוקטובר 1901, תרס"ב – 26 בדצמבר 1947, י"ג בטבת תש"ח) היה עוזרה של הנרייטה סאלד, ומנהל ארגון עליית הנוער אחריה. בשנת 1943 היה בין היוזמים והמארגנים של עליית ילדי טהראן.[1]
ביוגרפיה
הנס בייט נולד בבלייכרודה שבגרמניה כבן למשפחה מתבוללת. אביו היה סוחר אריגים, ויושב ראש של כמה אגודות מקומיות. בעודו תלמיד נעשה ציוני מתוך הכרה. כעבור זמן קצר מילא תפקידים בראש תנועת הנוער הציונית, ב"תכלת לבן" ובאגודת המשוטטים הצעירים היהודים. הוא רצה ללמוד רפואה, אך בשל קשיים כלכליים בחר מקצוע אחר ונעשה בנקאי בברלין.
בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 הקימה "ברית העולים" (תנועת הנוער החלוצית הראשונה בגרמניה) מרכז הכשרה בצפון גרמניה, והנס בייט מונה ל"מנהל הכספים" שלה. כשאזלה הפרוטה מקופת התנועה, השלים את החסר מכיסו הפרטי.
ב-1926 הגיע לראשונה לארץ ישראל, ועבד בכפר תבור. כשחזר לגרמניה תכנן את עתידו הכלכלי בארץ, וביקש להקים מפעל שימורים. הוא התחיל להכשיר את עצמו ולשם כך עבד בבית חרושת בבראונשווייג, ובעזרת ידידים בעלי אמצעים רכש מכונות ייצור ושלח אותן לקיבוץ עין חרוד. אלא שהקיבוץ לא היה מוכן עדיין להקמת מפעל תעשייתי, ותוכניתו של בייט לא יצאה אל הפועל; המכונות היקרות העלו חלודה.
לאחר עליית הנאצים לשלטון נאלצו יהודי גרמניה להקים מוסדות חינוך נפרדים לילדיהם. אף-על-פי שבייט לא היה איש חינוך בהכשרתו, היה בין הראשונים והמעטים שהכירו בכך שאין ליהודי גרמניה משימה גדולה יותר מהדאגה לעתיד הילדים. כשנוסד המשרד הראשון לסידורם של ילדים במסגרת ה"יוּגֶנְדְהִילְפֶה" (עזרה לנוער יהודי), התנדב לעבודה וכך החל לעסוק בחינוך. לאחר מכן נטל על עצמו את העבודה הארגונית והכספית לטובת המוסד הכספי לילדים יהודים בהרלינגן, מוסד בניהולו של יוסף ישובי, שלימים נעשה מנהלו של כפר ילדים ונוער אהבה.
במאי 1935 עלה לארץ כנציג עליית הנוער בגרמניה. מאז נהפך לעוזרה הנאמן של הנרייטה סאלד, שעמדה אז בראש הארגון. ידו הייתה במפעל בכל ענפיו: הוא ביקר את הילדים במחנות העקורים באירופה ובמחנות בקפריסין, קלט את הילדים עם הגיעם ארצה, דאג לשילובם בקיבוצים ובמושבים בארץ, קיבל אותם לשיחות אישיות במשרדו בירושלים ובביתו, ודאג לקידומם המקצועי והאישי.
עם פטירתה של סאלד, בתחילת 1945, עמד בראש ארגון עליית הנוער וכיהן בתפקיד משך כשלוש שנים.
ב-26 בדצמבר 1947, יצא בייט, יחד עם חברי הנהלת הסוכנות גולדה מאיר ויצחק גרינבוים, בדרכו מתל אביב לירושלים. באזור לטרון הותקפה השיירה. בקסטל הותקף האוטובוס שוב, ובייט שלף אקדח שהחזיק ברשותו וירה לעבר התוקפים. תוך כדי כך נפגע מכדור בראשו ונהרג במקום.[2] הלווייתו נערכה יחד עם עוד שישה לוחמים שנפלו בקרבות, וגופתו נטמנה בבית הקברות בהר הזיתים. עם מותו היו בעליית הנוער יותר מעשרת אלפים חניכים.
משפחתו
הנס בייט נשא ב-1938 את לוטה לבית מרכס. לשניים היו ארבעה ילדים: הגאולוג ד"ר מיכאל בייט, הגינקולוג פרופ' יורם בייט, מרים (הנרייטה) בייט-כץ, ופרופ' רות בייט-מרום, חוקרת פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
הנצחה
על שם הנס בייט נקרא רחוב שמואל הנס בייט בירושלים, בית הנס בייט בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", בית הנס בייט בכפר הנוער רמת הדסה והסמינר למורים מדריכים ע"ש הנס בייט, כמו כן מנהרת בייט בשדרות בגין בירושלים.
לקריאה נוספת
- הנס בייט, חייו ופועלו, הוצאת המחלקה לעלית ילדים ונוער, ירושלים: תשי"א.
- עלים, רבעון לענייני עלית הנוער:
- קובץ מאמרים של הנס בייט ועליו, נובמבר 1947–ינואר 1948.
- קובץ מאמרים לזכרו של הנס בייט ז"ל, ינואר–אפריל 1949.
- שלמה בר גיל, מחפשים בית מוצאים מולדת: עליית הנוער בחינוך ובשיקום שארית הפלטה 1945-1955, יד יצחק בן-צבי, 1999.
- מאיר וצרי ברוזה, מוצא - סיפור ארץ-ישראלי - הוצאת כנה, 1994.
- רות בייט-מרום (2019). הנס (שמואל) בייט : איש עליית הנוער 1901-1947. הוצאה עצמית.
קישורים חיצוניים
- קורות החיים של הנס בייט, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- למותו של הנס בייט, דבר, 29 בדצמבר 1947
- כרטיס קבר באתר הר הזיתים
- האנס בייט ז"ל (ליום השבעה), הצופה, 4 בינואר 1948
- דוד תדהר (עורך), "הנס בייט", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2221
הערות שוליים
- ^ דוד בן-גוריון, איך ועל ידי מי נשלחו הילדים-העולים לחינוך, דבר, 26 ביולי 1944.
- ^ התקפות קשות על שיירות ליד ירושלים, דבר, 28 בדצמבר 1947
27942391הנס בייט