המפלגה הקומוניסטית של הודו
 | |
| מדינה | הודו הבריטית, הודו |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 26 בדצמבר 1925 – הווה (98 שנים) |
| שיא כוחה | 29 (הלוק סבהה השלישי) |
| שפל כוחה | 1 (הלוק סבהה ה-16) |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| לוק סבהה |
2 / 543 |
| רג'יה סבהה |
2 / 245 |
המפלגה הקומוניסטית של הודו (באנגלית: Communist Party of India (CPI)) היא מפלגה קומוניסטית בהודו. המפלגה הייתה מפלגת האופוזיציה העיקרית בהודו בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים.
היסטוריה
על פי ההיסטוריה הרשמית שלה, המפלגה הקומוניסטית של הודו הוקמה ב-26 בדצמבר 1925, באספה שהתכנסה בקאנפור. מוקדם יותר באותו עשור נעשו ניסיונות נוספים להקים מפלגה קומוניסטית הודית, וכבר ב-1920 פורסם בטשקנט מניפסט קומוניסטי-הודי בידי מאנבנדרה נאת' רוי (אנ'), לימים ממייסדי המפלגה. מקורות אחרים טוענים כי המפלגה הוקמה כבר ב־17 באוקטובר 1920 בטשקנט, כגוף הקשור לקומינטרן, וב-1925 נעשה ניסיון להקים מפלגה קומוניסטית בהודו, שלא תהיה קשורה לקומינטרן ולבולשביזם הרוסי.[1] הממשל הבריטי בהודו אסר על קיום פעילות קמוניסטית, ואסר חלק ממנהיגי המפלגה ב-1929. בשלהי 1933 עד תחילת 1934 הוכרה הנהגת מרכזית אחת למפלגה, אך שליטתה בפועל על המפלגה הייתה מוגבלת.[1] האיסור על פעילותה הכביד על התארגנות המפלגה, שהמשיכה להתקיים במחתרת. בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב באוגוסט 1939 התנגדו פעילי המפלגה למלחמת העולם השנייה, בה ראו "מלחמה אימפריליסטית", ויזמו תוכניות לפגוע ביצור הצבאי ובכלכלה על מנת לפגוע בכלכלת המלחמה, דבר שהוביל מעצר רבים מהם. ב-1942, בעקבות מבצע ברברוסה והצטרפות ברית המועצות למלחמת העולם השנייה לצד בעלות הברית, שינו פעילי המפלגה את טעמם, והפכו לתומכים של המלחמה. האסירים שוחררו והמפלגה הותרה רשמית לראשונה. הקומוניסטים ניצלו את היות מרבית מתנגדיהם הפוליטיים במעצר או במחתרת עקב מעורבותם בתנועת צאו מהודו, והשתלטו על קונגרס איגודי העובדים הכלל הודי.[2]
תום מלחמת העולם השנייה הפכה את המפלגה למבודדת ומורחקת בהודו. השליטה באיגודי העובדים נשמטה מידה בעקבות שחרור פעילי המפלגות האחרות, ותומכיה השונים נטשו אותה.[2]
לאחר עצמאות הודו ב-1947 הפכה המפלגה למפלגת האופוזיציה העיקרית לקונגרס הלאומי ההודי. המפלגה תבעה שוויון חברתי לנשים, הלאמת התעשייה שבבעלות פרטית, רפורמות אגרריות, צדק חברתי לבני הקאסטות הטמאות וחופש ההפגנה.
ב-1948 ו-1949, בהשפעת הוראות מברית המועצות והניצחון הקומוניסטי במלחמת האזרחים הסינית, החלו פעילי המפלגה לקיים מרידות ו"פעולות שחרור" במטרה להקים משטר קומוניסטי. המוקד הבולט של מרידות אלו היה באזורי טלנגאנה של מדינת היידראבאד, וממשלות היידאבאד, מדראס ומערב בנגל הוציאו את המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק.[2]
בינואר 1950 שינתה ברית המועצות את גישתה כלפי המדינות העצמאיות באסיה, והורתה לפעילים הקומוניסטים לתמוך ביציבות ממשלת הודו, ולחתור לאחדות עם המעמדות העובדים והעניים במטרה להאבק ב"אימפריאליזם האנגלו-אמריקאי" ונגד ה"בורגנים הגדלים הריאקציונרים והנסיכים הפידואלים המשלבים ידיים עימו". בעקבות כך קיבל הפולטיברו של המפלגה החלטה דומה, ופנה למאבק פרלמנטרי ופעילות ליגאלית.[2]
ב-1951 החליפה המפלגה את דרישתה להקמת דמוקרטיה עממית בדרישה להקמת "דמוקרטיה לאומית".
המפלגה זכתה בבחירות ב-1957 לאספה המחוקקת של קרלה, והקימה את הממשלה הראשונה בהודו העצמאית שאינה בשליטת הקונגרס. הזכייה הושפעה ממעורבות המפלגה במאבק לעיצובם מחדש של גבולות טרוונקור-קוצ'ין על בסיס לשוני, שהביאו ב-1956 להקמת קרלה כמדינת דוברי מלאיאלם.[3]
עם התחממו המתיחות בגבול הודו–סין באוגוסט 1959, נוצר עימות פנימי במפלגה בין תומכי הודו הלאומיים ותומכי סין הקומוניסטית. הוויכוח, שהשתלב בפיצול הסיני–סובייטי, הפך לפולמוס על טקיטת הפעולה כלפי מפלגות אחרות ובראשן הקונגרס, כשפלג אחד סבור כי יש לשתף פעולה עם הקונגרס, פלג שני התייאש מפעולה דמוקרטית וגרס כי יש לשוב למלחמת מעמדות ומאבק אלים, ופלג שלישי שביקש לשתף פעולה עם יריבי ההקונגרס.[4] העימות נמשך במשך מספר שנים, עד שבאפריל 1964 הגיעה הרתיחה בין הצדדים לשיאה, והמפלגה התפצלה כאשר הפלג הפרו-סיני הקים את המפלגה הקומוניסטית של הודו (מרקסיסטית).
באפריל 2023 איבדה המפלגה את מעמדה כמפלגה לאומית, ומעמדה הפך למפלגה מדינתית.[5]
תוצאות בחירות
| הלוק סבהה | ||||
|---|---|---|---|---|
| שנה | מושבים | שינוי | קולות | אחוז |
| 1951–52 | 16 / 489
|
3,487,401 | 3.29% | |
| 1957 | 27 / 494
|
11
|
10,754,075 | 8.92% |
| 1962 | 27 / 494
|
2
|
11,450,037 | 9.94% |
| 1967 | 23 / 520
|
6 
|
7,458,396 | 5.11% |
| 1971 | 23 / 518
|
|
6,933,627 | 4.73% |
| 1977 | 7 / 542
|
16
|
5,322,088 | 2.82% |
| 1980 | 10 / 529
|
3
|
4,927,342 | 2.49% |
| 1984 | 6 / 541
|
4
|
6,733,117 | 2.70% |
| 1989 | 12 / 529
|
6
|
7,734,697 | 2.57% |
| 1991 | 14 / 534
|
2
|
6,898,340 | 2.48% |
| 1996 | 12 / 543
|
2
|
6,582,263 | 1.97% |
| 1998 | 9 / 543
|
3
|
6,429,569 | 1.75% |
| 1999 | 4 / 543
|
5
|
5,395,119 | 1.48% |
| 2004 | 10 / 543
|
6
|
5,484,111 | 1.41% |
| 2009 | 4 / 543
|
6
|
5,951,888 | 1.43% |
| 2014 | 1 / 543
|
3
|
4,327,298 | 0.78% |
| 2019 | 2 / 543
|
1
|
3,576,184 | 0.58% |
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- One Hundred Years of the Communist Movement in India, Tricontinental: Institute for Social Research, 1 בספטמבר 2020
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Vineet Kaitan D’mello, The United Socalist Front: The Congress Socalist Party and The Communist Party of India, Proceedings of the Indian History Congress vol. 73, 2012, עמ' 624–34, JSTOR 44156257
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 M. R. Masani, The Communist Party in India, Pacific Affairs vol. 24, no. 1, 1951, עמ' 18–38, JSTOR 3035427
- ^ Rajnarayan Chandavarkar, "From Communism to ‘Social Democracy’: The Rise and Resilience of Communist Parties in India, 1920-1995.”, Science & Society vol. 61, no. 1, 1997, עמ' 99–106, JSTOR 40403607
- ^ Savak Katrak, India’s Communist Party Split, The China Quarterly no. 7, 1961, עמ' 138–47, JSTOR 763327
- ^ Sanjay Sharma, NCP, TMC and CPI lose national party status, AAP earns coveted tag, India Today, 10 באפריל 2023
37634249המפלגה הקומוניסטית של הודו