חוק ארגון מחדש של המדינות
| פרטי החוק | |
|---|---|
| מדינה |
 הודו |
| תאריך חקיקה | 1956 |
| גוף מחוקק | הפרלמנט ההודי (לוק סבהה) |
| שטחים שעליהם חל החוק | המדינות והטריטוריות של הודו |
חוק הארגון מחדש של המדינות, 1956 (באנגלית: States Reorganisation Act; בהינדי: राज्य पुनर्गठन अधिनियम) היה רפורמה גדולה בגבולות המדינות והטריטוריות של הודו, וארגן אותם מחדש לפי קווי חלוקה לשוניים.[1]
למרות ששינויים נוספים בגבולות המדינה של הודו נעשו מאז 1956, חוק הארגון מחדש של המדינות הוא השינוי הנרחב ביותר בגבולות המדינות לאחר עצמאות הודו, וגבולות מרבית מדינות הודו מבוססים עליו.
החוק נכנס לתוקף במקביל לתיקון השביעי לחוקת הודו,[2] בו (בין היתר) הוכר מבנה חדש של מדינות הודו והוסדרו הדרישות להעברת חוק ארגון מחדש של המדינות, 1956 במסגרת הוראות חלק א' של חוקת הודו, סעיף 3.
אינטגרציה פוליטית לאחר העצמאות והחוקה של 1950
הודו הבריטית, שכללה את הודו, פקיסטן, בנגלדש ומיאנמר של ימינו, חולקה לשני סוגים של טריטוריות: מחוזות הודו הבריטית, שנשלטו ישירות על ידי פקידים בריטיים הכפופים למושל הכללי של הודו; ומדינות הודיות, בשליטתם של שליטים מקומיים שהכירו בסוזרניות הבריטית. כתוצאה מרפורמות בתחילת המאה ה-20, ברוב המחוזות הבריטיים נבחרו בתי מחוקקים ומושלים, אך חלק מהמחוזות הקטנים יותר נשלטו על ידי נציב כללי שמונה על ידי המושל הכללי. רפורמות שביצע המנהל הבריטי בשנות ה-30 הביאו את עקרון הפדרליזם, שעבר להודו העצמאית.
ב-15 באוגוסט 1947, בוטל הראג' הבריטי והודו חולקה לשתי מדינות: הודו ופקיסטן. הבריטים במקביל ביטלו את הבריתות שלהם עם יותר מחמש מאות מדינות הודיות, שיכלו לבחור בין סיפוח להודו, סיפוח לפקיסטן או עצמאות. מרבית המדינות הסתפחו להודו ומיעוטן לפקיסטן. שלוש מדינות גדולות פנו לעצמאות: היידראבאד, שנכבשה על ידי הודו, בהוטן, שהייתה למדינה עצמאית, וג'אמו וקשמיר, שהפכה לסכסוך בין הודו לפקיסטן.
בין 1947 ל-1950 לערך, שטחי המדינות הנסיכותיות שולבו בהודו. חלק מהמדינות אוחדו עם המחוזות הקיימים בהם גבלו; אחרות חברו למדינות נוספות והקימו מדינות איחוד, כגון רג'יפוטנה, הימאצ'ל פרדש, מאדהיה בהרט וווינדהיה פרדש; ומספר מדינות, בהם מייסור, היידראבאד, בופאל ובילספור, נותרו מדינות נפרדות בתוך הודו.
חוקת הודו, שנכנסה לתוקף ב-26 בינואר 1950, הפכה את הודו לרפובליקה, שהוכרזה גם כ"איחוד של מדינות".[3] החוקה הבחינה בין שלושה סוגים עיקריים של מדינות:
- מדינות מחלקה A – נכללו בה מדינות שהיו מחוזות בשליטת מושלים בהודו הבריטית, והן נשלטו על ידי מושל שמונה על ידי נשיא הודו ובית מחוקקים נבחר של המדינה. תשע המדינות במחלקה A היו אסאם, ביהר, בומביי, מאדהיה פרדש, מדראס, אודישה, פנג'אב, אוטר פרדש ומערב בנגל.
- מדינות מחלקה B – מדינות נסיכותיות לשעבר או איגודים של מדינות נסיכותיות, נשלטות על ידי רג'פרמוק, שהיה בדרך כלל שליט של המדינה העיקרית, ובית מחוקקים נבחר. הראג'פראמוק מונה על ידי נשיא הודו. שמונה מדינות מחלקה B היו היידראבאד, ג'אמו וקשמיר, מאדהיה בהרט, מייסור, פאטיאלה ואיחוד המדינות המזרחית של פנג'אב, ראג'סטאן, סאורשטרה וטרוונקור-קוצ'ין.
- מדינות מחלקה C – מדינות שנשלטו על ידי נציב כללי שמונה על ידי נשיא הודו, בה נכללו מחוזות שהיו בשליטת נציבים כלליים בהודו הבריטית וכמה מדינות נסיכותיות. עשר מדינות מחלקה C היו אג'מר, בופאל, בילספור, קורג, דלהי, הימאצ'ל פראדש, קוץ', מניפור, טריפורה וווינדהיה פרדש.
- הטריטוריה היחידה של מחלקה D[4] – הייתה איי אנדמן וניקובר, שנוההל על ידי סגן מושל שמונה על ידי ממשלת הודו.
בסיווג זה, למדינות ממחלקה A היה מושל, למדינות ממחלקה B היה ראג'פרמוק ולמדינות ממחלקה C היה נציב.[5]
תנועה למדינות לשוניות
הדרישה לארגון מדינות על בסיס לשוני החלה עוד לפני שעצמאות הודו. תנועה לשונית ראשונה מסוגה החלה בשנת 1895, במה שהוא כיום אודישה. התנועה צברה תאוצה בשנים מאוחרות יותר עם הדרישה לפיצול מחוז ביהאר ומחוז אוריסה עבור דוברי אורייה.[6][7] בשל מאמציו של מדחוסודאן דאס, אבי הלאומיות של אודיה, התנועה השיגה בסופו של דבר את מטרתה ב-1936, כאשר מחוז אוריסה הפכה למדינה ההודית הראשונה שאורגנה על בסיס שפתי, כבר בהודו הבריטית.
בתקופה שלאחר עצמאות הודו עלו כמה תנועות פוליטיות לארגון מדינות על פי חלוקה לשונית. התנועה לפיצול החלק הצפוני של מדינת מדראס דובר הטלוגו צברה כוח בשנים שלאחר העצמאות, ובשנת 1953, 16 המחוזות הצפוניים דוברי הטלוגו של מדינת מדרס הפכו למדינת אנדרה.
בין 1950 ו-1956, בוצעו עוד מספר שינויים קטנים בגבולות מדינות הודו: המדינה הקטנה בילספור אוחדה עם הימאצ'ל פרדש ב-1 ביולי 1954; וצ'נדרנגור, מובלעת לשעבר של הודו הצרפתית, אוחדה עם מערב בנגל ב-1955.
הוועדה לארגון מחדש של מדינות
ביוני 1948 הוקמה ועדת המחוזות הלשוניים, שדחתה את השימוש בשפה כפרמטר לארגון מדינות הודו. בדצמבר 1953 מינה ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו ועדה חדשה, הוועדה לארגון מחדש של המדינות, עליה הטיל לארגן מחדש את המדינות ההודיות. בראש הוועדה החדשה עמד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פזאל עלי; שני חברי הוועדה האחרים היו ה.נ. קונזורו וק.מ. פאנקיר. על הוועדה פיקח שר הפנים גובינד באלאב פאנט.
הוועדה לארגון מחדש של המדינות הגישה את מסקנותיה ב-30 בספטמבר 1955, כשהיא ממליצה על ארגון מחדש של מדינות הודו. הפרלמנט ההודי דן במסקנות הוועדה.[8]
שינויים קשורים על ידי חקיקה אחרת
חוק ארגון מחדש של המדינות נחקק ב-31 באוגוסט 1956. לפני כניסתו לתוקף ב-1 בנובמבר, נעשה תיקון חשוב לחוקת הודו. על פי התיקון השביעי, בוטלה החלוקה למחלקות C, B, A ו-D. ההבחנה בין מדינות ממחלקה A ו-B הושוו בשם "מדינות". סוג חדש של ישות, טריטוריית איחוד, החליף את הסיווג כמדינה מחלקה C או D.
חוק נוסף נכנס לתוקף גם ב-1 בנובמבר, שהעביר שטחים מסוימים מביהר למערב בנגל.[9]
השינויים
חוק ארגון מחדש של המדינות משנת 1956 חילק את הודו למדינות וטריטוריות איחוד. הרשימה הבאה מפרטת את המדינות ואת שטחי האיחוד של הודו כפי שאורגנו מחדש ב-1 בנובמבר 1956:
מדינות
- אנדרה פרדש: נוצרה על ידי מיזוג מדינת אנדרה והאזורים דוברי הטלוגו של מדינת היידראבאד.
- אסאם: המפה הסמוכה מתארת את התרחיש על פי חוק ארגון מחדש של מדינות משנת 1956. עם זאת, מדינת אסאם חולקה עוד יותר לארונאצ'ל פרדש, מיזוראם, נאגאלנד, מגהלאיה (לא לפי סדר כרונולוגי) בשנים שלאחר מכן.
- ביהר: שטחים קטנים הועברו למערב בנגל.
- מדינת בומביי: המדינה הורחבה על ידי סיפוח המדינות סוראשטרה וקוץ', לצד המחוזות דוברי מראטהית של מדינת היידראבאד. המחוזות דוברי קאנדה בדרום המדינה הועברו למדינת מייסור.
- קרלה: הוקמה על ידי איחוד מדינת טרוונקור-קוצ'ין עם האזורים דוברי מלאיאלאם של מדראס. אזורים דוברי טמילית בטרוונקור-קוצ'ין הועברו למדינת מדרס. איי לקדייב ומיניקוי הופרדו ממחוז מלאבר כדי ליצור טריטוריית איחוד חדשה איי לקדייב, אמנדיבי ומיניקוי.[10]
- מאדהיה פרדש: וינדהיה פרדש, מאדהיה בהרט ובופאל אוחדו עם מאדהיה פרדש; המחוזות דוברי מראטהית שלמאדהיה פרדש הועברו למדינת בומביי.
- מדראס: הוגדרה כמדינת הטמילים. מחוז מלאבר דובר מלאיאלאם הועבר לקרלה, ומחוז דרום קנרה חולק בין האזורים דוברי קאנדה שהועבר למדינת מייסור ודוברי מלאיאלאם שהועברו לקרלה וטריטוריית איחוד חדשה, האיים לקדיביים, מיניקוי ואמינדיבי. החלק הדרומי של טרוונקור-קוצ'ין דובר הטמילית נוספו למדינת מדראס.
- מדינת מייסור: גדלה על ידי הוספת מדינת קורג והמחוזות דוברי קנאדה ממערב מדראס, דרום בומביי ומערב היידראבאד.
- פנג'אב: מוגדל על ידי הוספת איחוד מדינות פטיאלה ופנג'אב המזרחית.
- ראג'סטאן: מוגדל על ידי הוספת מדינת אג'מר וחלקים ממדינות בומביי ומאדהיה בהרט.
- מערב בנגל: מוגדל על ידי הוספת אזור מביהר.
בגבולות ג'אמו וקשמיר, אודישה ואוטר פרדש לא נעשו שינויים ב-1956.
מדינות ממחלקות C ו-D שלא מוזגו עם מדינות אחרות, הפכו לטריטוריות איחוד:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Explainer: The reorganization of states in India and why it happened". 2 בנובמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Seventh Amendment". Indiacode.nic.in. אורכב מ-המקור ב-1 במאי 2017. נבדק ב-2011-11-19.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Article 1". Constitution of India. אורכב מ-המקור ב-2 אפריל 2012.
- ^ "The Constitution (Seventh Amendment) Act, 1956". אורכב מ-המקור ב-1 במאי 2017. נבדק ב-2011-11-19.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Indiapedia: The All-India Factfinder. Hachette UK. 2013. ISBN 9789350097663.
- ^ "Demand of separate province for Oriya". The Telegraph. אורכב מ-המקור ב-12 בנובמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Sharma, Sadhna (1995). States Politics in India. ISBN 9788170996194.
- ^ "Reorganisation of states" (PDF). Economic Weekly.
- ^ Bihar and West Bengal (Transfer of Territories) Act, 1956
- ^ "The States Reorganisation Act, 1956" (PDF). legislative.gov.in. Government of India.
