המפלגה הליברלית של אוסטרליה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המפלגה הליברלית של אוסטרליה
מדינה אוסטרליה
מנהיגים סקוט מוריסון
תקופת הפעילות 1945–הווה (כ־79 שנים)
אידאולוגיות ליברליזם, שמרנות
מטה קנברה, אוסטרליהאוסטרליהאוסטרליה
מיקום במפה הפוליטית ימין-מרכז
צבעים רשמיים כחול

המפלגה הליברלית של אוסטרליה (באנגלית: Liberal Party of Australia), המכונה גם המפלגה הליברלית, היא מפלגת מרכז-ימין אוסטרלית ואחת משתי המפלגות המרכזיות באוסטרליה, לצד מפלגת הלייבור האוסטרלית. היא הוקמה בשנת 1945 על ידי רוברט מנזייס, כדי להחליף את המפלגה האוסטרלית המאוחדת ואלו שקדמו לה. המפלגה הליברלית הייתה בשלטון יותר מכל מפלגה פדרלית אחרת באוסטרליה, חרף הקמתה המאוחרת.

ברמה הפדרלית, המפלגה נמצאת כרגע בשלטון, בהנהגת ראש הממשלה סקוט מוריסון עם סגנו, ג'וש פריידנברג. קואליציית הממשלה, שבה למפלגה הליברלית יש חלק עיקרי ומרכזי, נבחרה בבחירות הפדרליות בשנת 2013, אך ראשה הוחלף בספטמבר 2015. ברמת המדינות והטריטוריות של אוסטרליה בפדרציה האוסטרלית (יחד עם המפלגה המסונפת לה בקווינסלנד, המפלגה הלאומית הליברלית), המפלגה שולטת בשלוש מתוך שש מדינות: אוסטרליה המערבית, טסמניה, ניו סאות' ויילס ובטריטוריה הצפונית. המפלגה נשארה באופוזיציה במדינות קווינסלנד, ויקטוריה, אוסטרליה הדרומית ובטריטוריית הבירה האוסטרלית.

היסטוריה

הקמת המפלגה

רוברט מנזייס, מייסד המפלגה וראש הממשלה הראשון מטעמה

המפלגה הליברלית של אוסטרליה היא המשך ישיר של "מפלגת אוסטרליה המאוחדת" (United Australia Party – UAP). במובן הרחב יותר ייחוסה האידאולוגי של המפלגה הליברלית מגיע עד לקואליציית האנטי-לייבור בפרלמנטים הפדרליים הראשונים. "המפלגה הליברלית של הדומיניון" (Commonwealth Liberal Party) הייתה מיזוג של "מפלגת הסחר החופשי" (Free Trade Party) ושל "המפלגה הפרוטקשוניסטית" (Protectionist Party) שבוצע ב-1909 בהנהגתו של ראש ממשלת אוסטרליה השני, אלפרד דיקין, בתגובה לעליית כוחה של מפלגת הלייבור האוסטרלית. המפלגה הליברלית של הדומיניון התאחדה עם כמה מפורשי הלייבור (כולל בילי יוז) כדי ליצור ב-1917 את "המפלגה הלאומנית של אוסטרליה" (Nationalist Party of Australia). מפלגה זו גם היא התמזגה עם פורשי לייבור נוספים כדי להקים ב-1931 את מפלגת אוסטרליה המאוחדת.

מפלגת אוסטרליה המאוחדת נוצרה כברית שמרנית חדשה ב-1931, כשפורש הלייבור ג'וזף ליונס נבחר להיות מנהיגה הראשון. עמדתם של ליונס ושל פורשי הלייבור האחרים כנגד ההצעות הרדיקליות של תנועת הלייבור לטיפול בשפל הגדול, משכה את תמיכתם של שמרנים אוסטרלים בולטים.[1] כשאוסטרליה עדיין סובלת מהשפעות השפל הגדול, הצליחה המפלגה לזכות בניצחון סוחף בבחירות של 1931 וממשלת ליונס ניצחה בשלוש מערכות בחירות רצופות. באופן כללי היא נמנעה מיישומה של הכלכלה הקיינסיאנית והתמידה במדיניות פיסקלית שמרנית של תקציבים מאוזנים והקטנת החוב הלאומי כדי להוציא את אוסטרליה מהשפל הכלכלי. בעקבות מותו של ליונס ב-1939, נבחר רוברט מנזייס כראש הממשלה ערב מלחמת העולם השנייה. מנזייס כיהן כראש הממשלה עד ל-1941, אז התפטר עקב חוסר תמיכה של הפרלמנט. לאחר ההפסד של מפלגת אוסטרליה המאוחדת בהנהגתו של בילי יוז בבחירות של 1943, היא התפרקה.

ב-13 באוקטובר 1944, כינס מנזייס בקנברה וועידה של כל המפלגות השמרניות ושל קבוצות פוליטיות אחרות שהתנגדו למפלגת הלייבור, שהייתה אז בשלטון ובדצמבר 1944 כונסה וועידה נוספת באולבורי, ניו סאות' ויילס.[2][3] החל משנת 1942 חיזק מנזייס את תדמיתו הציבורית בסדרה של שיחות ברדיו שכונו "האנשים הנשכחים", בדומה ל"שיחות ליד האח" של נשיא ארצות הברית באותה תקופה, פרנקלין דלאנו רוזוולט. בשיחות אלה פנה מנזייס לאנשי המעמד הבינוני כאל "עמוד השדרה של אוסטרליה", אך ככאלה שתמיד נתפסו כ"מובנים מאליהם" על ידי המפלגות הפוליטיות.[4][5]

כשהוא משרטט את קווי המתאר למפלגה החדשה אמר מנזייס ב-1944:

"...העניין שחייב להיות לנגד עינינו, וזהו עניין בעל חשיבות רבה עבור חברתנו, היא התחייה של המחשבות הליברליות למען הצדק והביטחון החברתי, למען העוצמה הלאומית והקידום הלאומי ולמען ההתפתחות המלאה של האזרח הפרטי, ולא באמצעות התהליך העמום והחלש של הסוציאליזם".[6]

ב-31 באוגוסט 1945 הוכרז באופן רשמי בבניין העירייה של סידני על הקמתה של המפלגה החדשה.[3] המפלגה החדשה לקחה לעצמה את השם "ליברלית" לכבודה של המפלגה הליברלית של הדומיניון ושדרת המנהיגות שלה הייתה מורכבת מיוצאי מפלגת אוסטרליה המאוחדת. "ליגת הנשים הלאומית האוסטרלית" (Australian Women's National League), ארגון נשים שמרני בעל עוצמה, הצטרף גם הוא למפלגה הליברלית, וכן תנועת הנוער שהוקמה על ידי מנזייס, "הלאומנים הצעירים", והיא הפכה להיות אגף הנוער של המפלגה, "הליברלים הצעירים". בספטמבר 1945 מנתה המפלגה יותר מ-90,000 חברים, רבים מהם לא היו קודם לכן חברים בשום מפלגה פוליטית.[3]

עידן מנזייס

ערך מורחב – רוברט מנזייס

לאחר ההתמודדות הראשונה של המפלגה הליברלית בבחירות של 1946, בו היא הפסידה ללייבור, הוביל מנזייס את המפלגה לניצחון בבחירות של 1949, שאחריו היא נותרה בשלטון לזמן שיא של 23 שנים. בשנים שלאחר המלחמה, תקופת ממשלת מנזייס, חוותה אוסטרליה צמיחה כלכלית ממושכת ומנזייס קיים את הבטחותיו ממערכת הבחירות של 1949 לסיים את הקיצוב בחמאה, תה ובנזין ולשלם מענק של חמישה שילינג על כל לידת ילד. בעוד שהוא עצמו היה אנגלופיל גאה, הוביל מנזייס את אוסטרליה לשורה של בריתות כלכליות וצבאיות שהעלו את אוסטרליה על מסלול מחוץ להשפעתה של בריטניה. הוא פתח את אוסטרליה להגירה רב-גזעית ויזם רפורמות חקיקתיות חשובת בנוגע לאבוריג'ינים.

מנזייס פעל בחוזקה כנגד תוכניות הלייבור להלאים את מערכת הבנקאות האוסטרלית ובעקבות ניצחונו בבחירות של 1949 הוא חתר לפיזור של שני בתי הפרלמנט לקראת הבחירות של 1951, לאחר שהסנאט עדיין נותר בשליטת הלייבור. לאחר הבחירות שבה הקואליציה של המפלגה הליברלית ושל מפלגת הכפר לשלטון כשהיא נהנית מרוב בסנאט. בבחירות של 1954 ניצחה המפלגה הליברלית שוב ולאחר ש"מפלגת הלייבור הדמוקרטית" האנטי-קומוניסטית התפלגה ממפלגת הלייבור בראשית 1955, התקיימו בחירות בדצמבר אותה שנה ובה ניצחה המפלגה הליברלית שוב. במרץ 1958 החליף ג'ון מקיואן את ארתור פאדן כמנהיג מפלגת הכפר והקואליציה של מנזייס ומקיואן הוקמה לאחר הבחירות שהתקיימו בנובמבר אותה שנה, הניצחון השלישי מול הלייבור בהנהגתו של ה. ו. אבט. בבחירות של 1961 ניצחה הקואליציה בקושי את הלייבור בהנהגתו של ארתור קאלוול, בעיצומו של משבר אשראי. מנזייס הציג את מועמדותו בפעם האחרונה בנובמבר 1963 ושוב הביס את קאלוול והמפלגה הליברלית אף החזירה לעצמה את המושבים שאיבדה בבחירות הקודמות. ב-26 בינואר 1966 התפטר מנזייס מתפקידו כראש הממשלה ומחברותו בפרלמנט.[7]

מנזייס עלה לשלטון בשנה בה הנהיגה המפלגה הקומוניסטית של אוסטרליה שביתה של כורי הפחם כדי לשפר את תנאי עבודתם. באותה שנה פוצצה ברית המועצות את פצצת המימן הראשונה שלה, מאו דזה-דונג הוביל את עלייתה של המפלגה הקומוניסטית של סין לשלטון ושנה קודם לכן פלשה קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית. אנטי-קומוניזם היה נושא מפתח על סדר היום הפוליטי בשנות החמישים והשישים. מנזייס, שהיה אנטי-קומוניסט אדוק, שיגר כוחות צבאיים להשתתף במלחמת קוריאה וניסה לאסור את קיומה של המפלגה הקומוניסטית האוסטרלית בחוק על ידי עריכת משאל עם. הפילוג בשורות מפלגת הלייבור על רקע הוויכוח על השפעתה של המפלגה הקומוניסטית על האיגודים המקצועיים, הוביל להקמתה של "מפלגת הלייבור הדמוקרטית" (Democratic Labor Party), שהייתה קרובה יותר מבחינה אידאולוגית למפלגה הליברלית ולמפלגת הכפר.

ב-1951, עם תחילת המלחמה הקרה, דיבר מנזייס על האפשרות של מלחמת עולם שלישית. ממשלת מנזייס הצטרפה לברית הצבאית הרשמית הראשונה שלה מחוץ לחבר העמים הבריטי כאשר חתמה על ברית ANZUS בין אוסטרליה ניו זילנד וארצות הברית בסן פרנסיסקו ב-1951. שר החוץ של אוסטרליה, פרסי ספנדר העלה הצעה לקשור קשרים דומים עם נאט"ו. על פי ברית ANZUS, כל תקיפה חיצונית שתהיה מופנית כלפי כל אחת מחברות הברית בגזרת האוקיינוס השקט, תחשב לתקיפה של השתיים האחרות. ב-1954 חתמה ממשלת מנזייס על הסכם SEATO שהייתה משקל נגד לברית נאט"ו. באותה שנה ערקו הדיפלומט הסובייטי, ולדימיר פטרוב ואשתו משגרירות ברית המועצות בקנברה עדויות על פעולות ריגול רוסיות. מנזייס מינה ועדת חקירה מלכותית בנושא.[8]

ב-1956, עקב ממצאי וועדה שקבעהברסיטאות האוסטרליות נמצאות במצוקה כלכלית, דאג מנזייס להזרמת כספים כדי לשמור על עצמאותן שלברסיטאות.

מנזייס המשיך להרחיב את היקף תוכנית ההגירה החל בה צ'יפלי ונקט בצעדים משמעותיים לביטול מדיניות אוסטרליה הלבנה. בראשית שנות החמישים, סייע שר החוץ פרסי ספנדר להקמתה של "תוכנית קולומבו" למתן סיוע כלכלי למדינות מתפתחות בסביבה הקרובה לאוסטרליה. על פי התוכנית, התלמדו מנהיגים אסיאתיים רבים באוסטרליה.[9] ב-1958 שונה חוק ההגירה שבאופן שרירותי דרש מבחן באנגלית לצורך קבלת אשרת כניסה והוחלף במערכת של קריטריונים של מצב כלכלי ומיומנות מקצועית. ב-1962 תוקן חוק הבחירות ונקבע שהאבוריג'ינים יקבלו זכות הצבעה. קודם לכן, נשללה זכות ההצבעה מהאבוריג'ינים בקווינסלנד, אוסטרליה המערבית ובחלק מהטריטוריה הצפונית, למעט במקרה שהם היו יוצאי צבא.[10] מנזייס נותר תומך נלהב בקשרים עם המלוכה האוסטרלית ועם חבר העמים הבריטי, אך הסדיר באופן רשמי את היחסים הבטחוניים עם ארצות הברית וחתם על הסכמי סחר עם יפן ביולי 1957. יפן הפכה להיות השותפה לסחר הגדולה ביותר של אוסטרליה כשהיא מייצאת אליה פחם, ברזל ומחצבים.

לאחר שסיים את תקופת כהונתו הארוכה ביותר בהיסטוריה של אוסטרליה, פרש מנזייס ב-1966.

ממשלת הולט

ערך מורחב – הרולד הולט

הרולד הולט החליף את מנזייס שפרש בינואר 1966 ובבחירות שהתקיימו באותה שנה זכתה ממשלתו ב-82 מושבים בפרלמנט מול 42 המושבים של הלייבור. הולט כיהן כראש הממשלה עד להעלמותו המסתורית כאשר רחץ בים ב-19 בדצמבר 1967 וכמה ימים לאחר מכן הוכרז על מותו.

הולט הרחיב את מעורבותה של אוסטרליה במלחמת וייטנאם, שנתקלה בהתנגדות ציבורית. ממשלתו המירה את הדולר האוסטרלי לשיטה העשרונית. הולט התמודד עם נסיגתה של בריטניה משטחיה באסיה על ידי חילופי ביקורים עם שורה ארוכה של מנהיגים אסיאתיים ועל ידי העמקת הקשרים עם ארצות הברית, כולל אירוחו של נשיא ארצות הברית הראשון שביקר באוסטרליה, ידידו לינדון ג'ונסון. ממשלת הולט חוקקה את חוק ההגירה שביטל סופית את מדיניות אוסטרליה הלבנה והגדיל את האפשרויות של לא-אירופאים להגר לאוסטרליה, כולל פליטים מוייטנאם. ב-1967 יזם הולט את עריכתו של משאל העם על ביטול הסעיף המפלה בחוקת אוסטרליה שעל פיו האבוריג'ינים לא היו בעלי זכות בחירה. מעל 90% מהציבור האוסטרלי אישר את ביטולו של סעיף זה. בסופה של שנה זו הפכה התמיכה הציבורית הראשונית בהשתתפות במלחמת וייטנאם למחאה הולכת וגוברת.[11]

ממשלת גורטון

ערך מורחב – ג'ון גורטון

עם ההכרזה על מותו של הולט, בחרה המפלגה הליברלית בג'ון גורטון כיורשו. גורטון, שהיה טייס חיל האוויר המלכותי האוסטרלי במלחמת העולם השנייה, ואף נפצע בה, אמר שהוא "אוסטרלי עד לקרסוליו" וסגנונו האישי היה לעיתים שנוי במחלוקת.

ממשלת גורטון הגדילה את המימון הממשלתי לאומנויות, הקימה את המועצה האוסטרלית לאומנויות, את החברה לפיתוח הקולנוע ואת בית הספר להכשרה באומנויות הטלוויזיה והקולנוע. ממשלת גורטון העבירה חקיקה שהנהיגה תשלום שכר שוויוני לנשים ולגברים והגדילה את תשלומי הפנסיה ומלגות הלימודים. בנוסף, דאגה הממשלה לטיפול רפואי חינם לאוכלוסייה של רבע מיליון מעוטי יכולת. הממשלה המשיכה את המעורבות בווייטנאם אך ב-1970 הפסיקה לשלוח לשם כוחות חדשים.[12]

גורטון שמר על היחסים הטובים עם ארצות הברית ועם בריטניה, אך דחף ליצירתם של קשרים קרובים יותר עם מדינות אסיה. ממשלתו התנסתה בירידה תמיכת המצביעים בבחירות של 1969. מנהיגי המפלגה במדינות אוסטרליה ראו במדיניותו ריכוזית מדי, בעוד שמנהיגים ליברלים אחרים לא אהבו את התנהגותו האישית. ב-1971 התפטר שר ההגנה מלקולם פרייזר בטענה שגורטון "לא מתאים למלא את התפקיד החשוב של ראש הממשלה". בהצבעה על תפקיד מנהיג המפלגה נוצר תיקו ולמרות שתוצאות אלה לא היו מספיקות כדי להפיל את גורטון, הוא החליט שזו לא תמיכה מספיקה בו והתפטר.[12]

ממשלת מקמהון

ערך מורחב – ויליאם מקמהון

את גורטון החליף שר האוצר לשעבר, ויליאם מקמהון. גורטון נותר על הספסלים הקדמיים של המפלגה, אך היחסים עם פרייזר נותרו מתוחים. ממשלת מקמהון סיימה את כהונתה כאשר ב-1972 הוביל גוף ויטלם את מפלגת הלייבור לניצחון שסיים את 23 שנותיה באופוזיציה.

בתקופת כהונתו של מקמהון הייתה הכלכלה מוחלשת. מקמהון המשיך את מעורבותה של אוסטרליה בווייטנאם, אם כי בהדרגה פחות ופחות. הוא מתח ביקורת על מנהיג האופוזיציה, גוף ויטלם על הביקור שקיים בסין הקומוניסטית ב-1972, אך זמן קצר לאחר מכן הכריז נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון על ביקור המתוכנן בסין.[13]

במהלך תקופת כהונתו של מקמהון, הצטרף נביל בונר לסנאט והיה לאבוריג'יני הראשון שהיה חבר בבית המחוקקים האוסטרלי.[14] בונר נבחר ב-1971 מטעם המפלגה הליברלית כדי לתפוס מקום פנוי בסנאט וחגג את נאום הבכורה שלו בהטלת בומרנג על מדשאות בניין הפרלמנט. הוא ניצח בבחירות של 1972 ושירת כסנאטור מטעם המפלגה הליברלית במשך 12 שנים. הוא היה פעיל בעיקר בתחום הרווחה ובנושא זכויותיהם של האבוריג'ינים, הוכיח את עצמו כסנאטור בעל חשיבה עצמאית ולעיתים חצה את הקווים בהצבעות.[15]

בבחירות של 1974 הוביל בילי סנדן את המפלגה הליברלית מול הלייבור, שניצחה בבחירות. כאשר ניצח פרייזר בהתמודדות מול סנדן על מנהיגות המפלגה ב-1975, יצא גורטון מהחדר.[16]

ממשלת פרייזר

ערך מורחב – מלקולם פרייזר

לאחר התפוצצות פרשת ההלוואות של 1974 –1975, טענה הקואליציה של המפלגה הליברלית ומפלגת הכפר בהנהגתו של פרייזר, כי ממשלת ויטלם לא ראויה לכהן ועיכבה את העברתם של חוקים בעלי השלכה כספית בסנאט, עד שהממשלה תחליט על עריכת בחירות חדשות. ויטלם סירב לדרישה והתעקשותו של פרייזר הובילה למשבר החוקתי של 1975. המבוי הסתום הגיע לסיומו כאשר ממשלת ויטלם הודחה על ידי המושל הכללי, סר ג'ון קר ב-11 בנובמבר 1975 ופרייזר מונה להיות ראש הממשלה במקומו עד לעריכת הבחירות. בבחירות זכה פרייזר בניצחון סוחף.

פרייזר המשיך לקיים כמה מהרפורמות החברתיות מתקופת ויטלם, במקביל לשאיפתו לשמור על ריסון תקציבי. אחד מחברי הממשלה היה נביל בונר וב-1976 אישר הפרלמנט את חוק זכויות הקרקע של האבוריג'ינים, שלמרות שהיה מוגבל רק לטריטוריה הצפונית, אישר זכות חכירה שאין להפקיעה לכמה משטחי האדמה המסורתיים של האבוריג'ינים. פרייזר הקים את תחנת השידור הרב-תרבותית, ה-SBS, הסכים לקבל פליטים וייטנאמים, התנגד לשלטון האפרטהייד של המיעוט הלבן בדרום אפריקה וברודזיה והתנגד להתפשטותה של ברית המועצות. תוכנית רפורמה כלכלית משמעותית לא הופעלה בכל מקרה. ב-1983 כבר הייתה הכלכלה האוסטרלית במצב של מיתון, במקביל להשפעות של הבצורת הקשה. פרייזר קידם את הזכויות של המדינות וממשלתו סירבה לנצל את סמכותה כממשלה פדרלית כדי לעצור את בנייתו של סכר פרנקלין בטסמניה ב-1982.[17]

ב-1977 פרש השר מהמפלגה הליברלית, דון צ'יפ, כד להקים את המפלגה הסוציאל-ליברלית החדשה, "האוסטרלים הדמוקרטים". בבחירות של 1977 ו-1980 נחל פרייזר ניצחונות משמעותיים נוספים ובבחירות של 1983 הוא הובס על ידי מפלגת הלייבור בהנהגתו של בוב הוק.[18]

באופוזיציה הפדרלית וההצלחה במדינות

תקופה של פילוג עברה על המפלגה הליברלית בעת שהתמודדו על ההנהגה שר האוצר לשעבר, ג'ון הווארד ושר החוץ לשעבר, אנדרו פיקוק. בראשית שנות התשעים הייתה הכלכלה האוסטרלית שרויה במיתון. ב-1922 הגיע שיעור האבטלה ל-11.4%. בהנהגתו של ג'ון יוסון הציגה המפלגה הליברלית שהייתה אז באופוזיציה תוכנית לרפורמה כלכלית כחלק ממצעה לבחירות של 1993, כולל הנהגתו של מס שירותים וסחורות. בבחירות אלה ניצח ראש הממשלה מטעם הלייבור, פול קיטינג.

ברמה המדינתית, היו לליברלים הצלחות למשך תקופות ארוכות למעט קווינסלנד, שם הם זכו במספר מושבים נמוך במעט מזה של המפלגה הלאומית (שמה החדש של מפלגת הכפר). בוויקטוריה היו הליברלים בשלטון מ-1955 ועד 1982. ב-1992 הוביל ג'ף קנת את הליברלים בוויקטוריה בחזרה לשלטון וכיהן כראש ממשלת המדינה עד 1999. באוסטרליה הדרומית הייתה בשלטון שותפות של המפלגה הליברלית ומפלגת הכפר משנת 1932 ועד 1965 ומשנת 1979 ועד 1982. ב-1993 שבה שם הקואליציה לשלטון ומשלה עד שנת 2001. שותפות דומה הייתה בטריטוריה הצפונית בין השנים 1978 – 2001. באוסטרליה המערבית הייתה המפלגה הליברלית לסירוגים בשלטון מאז שנת 1947.

בניו סאות' ויילס לא הייתה המפלגה הליברלית זמן רב בשלטון בהשוואה למפלגת הלייבור. רק שלושה מנהיגים של הסניף המקומי הובילו את מפלגתם בחזרה מהאופוזיציה. רוברט אסקין, שהיה ראש ממשלת המדינה בין השנים 1965 – 1975, ניק גריינר, שעלה לשלטון ב-1988 והתפטר ב-1992 ובארי או'פארל שהוביל את המפלגה לאחר 16 שנים באופוזיציה בחזרה לשלטון ב-2011.

בבחירות לרשויות המקומיות לא נוהגת המפלגה להציג מועמדים באופן רשמי, אם כי רבים מחבריה מתמודדים כעצמאיים.

ממשלת הווארד

ערך מורחב – ג'ון הווארד

בבחירות של 1996 הפסיד ראש הממשלה מטעם הלייבור, פול קיטינג לליברלים בהנהגת ג'ון הווארד. עד אז היו הליברלים באופוזיציה 13 שנים.[19] כשהווארד מכהן כראש הממשלה, פיטר קוסטלו כשר האוצר ואלכסנדר דאונר כשר החוץ, החזיקה ממשלת הווארד בשלטון עד לתבוסתם לקווין ראד בבחירות 2007.

באופן כללי שמרה המפלגה הליברלית בהנהגתו של הווארד על מדיניות חברתית שמרנית, הפחתת החוב, שמירה על הקשרים עם חבר העמים הבריטי ועל הברית עם ארצות הברית, אך תקופת כהונתו כראש הממשלה עמדה בסימן של עלייה חדה בהיקף הסחר עם אסיה והרחבת ההגירה הרב-גזעית. ממשלת הווארד חתמה על הסכם הסחר החופשי עם ממשל בוש ב-2004.[14]

הווארד נבדל בקודמו בתפקיד מטעם הלייבור, פול קיטינג, בתמיכתו במוסדות המסורתיים של אוסטרליה כמו המלוכה האוסטרלית, קיומו של יום אנזא"ק, ועיצובו של דגל אוסטרליה, אך כמו קיטינג, הוא דחף להפרטה של התשתיות הציבוריות ולהנהגתו הנרחבת של מס צריכה. בעת כהונתו של הווארד התרחשו פיגועי 11 בספטמבר. ממשלת הווארד הפעילה את ברית ANZUS בתגובה לפיגועים ותמכה במלחמותיה של ארצות הברית באפגניסטן ובעיראק.

בבחירות הכלליות של 2004 חיזקה המפלגה הליברלית את הרוב שלה בבית התחתון ויחד עם שותפותיה לקואליציה הייתה לממשלה הראשונה מזה 20 שנה שהיה לה רוב מוחלט בסנאט. שליטה זו בשני בתי הפרלמנט אפשרה את קיומם של תהליכי החקיקה בלי צורך לשאת ולתת עם חברי פרלמנט עצמאיים או עם מפלגות קטנות.

ב-2005 אמר הווארד:

כאשר מוניתי להיות ראש הממשלה לפני תשע שנים, האמנתי שאומה זו הגדירה את תפקידה העולמי באופן צר מדי. ממשלתי איזנה מחדש את מדיניות החוץ האוסטרלית כך שתשקף בצורה טובה יותר את השילוב של ההזדמנויות ההיסטוריות, הגאוגרפיות, התרבותיות והכלכליות שארצנו מייצגת. עם חלוף הזמן נעשיתי משוכנע יותר שאין בפנינו בחירה בין ההיסטוריה והגאוגרפיה שלנו".[20]

בבחירות של 2007 נחלה ממשלת הווארד תבוסה ומאז ועד לבחירות באוסטרליה המערבית שהתקיימו ב-2008 הייתה המפלגה הליברלית באופוזיציה הן בפרלמנט הפדרלי והן בפרלמנטים של כל המדינות. נושא המשרה הבכיר ביותר מטעם המפלגה בכל אוסטרליה היה אז ראש עיריית בריזביין, קמפבל ניומן. מצב זה הגיע לסיומו כאשר ב-2008 נבחר קולין ברנט להיות ראש ממשלת אוסטרליה המערבית.

לאחר הווארד

לאחר הבחירות של 2007 נבחר ברנדן נלסון להיות מנהיג המפלגה הליברלית. ב-16 בספטמבר 2008 איבד נלסון את תפקידו למלקולם טרנבול.[21] ב-1 בדצמבר 2009 נוצח טרנבול בבחירות על מנהיגות המפלגה על ידי טוני אבוט.[22] אבוט הנהיג את המפלגה בבחירות של 2010 שבהם עלתה התמיכה בה ובפעם הראשונה מאז הבחירות של 1940 היה מצב של תיקו בפרלמנט האוסטרלי.[23]

במהלך אותה שנה, שיפרה המפלגה את מצבה בבחירות המדינתיות בטסמניה ובאוסטרליה הדרומית והצליחה להרכיב ממשלה בוויקטוריה. במרץ 2011 זכתה הקואליציה המשותפת הליברלית-לאומית בבחירות בבניו סאות' ויילס בתוצאה שהייתה הטובה ביותר בבחירות המדיניות באוסטרליה מאז מלחמת העולם השנייה.[24] ב-2008 התמזגה המפלגה הליברלית עם המפלגה הלאומית בקווינסלנד. במרץ 2012 השיגה מפלגה זו ניצחון סוחף היסטורי בהנהגתו של ראש עיריית בריזביין לשעבר, קמפבל ניומן.[25]

ממשלת אבוט

ערך מורחב – טוני אבוט
טוני אבוט, ראש ממשלת אוסטרליה (2013–2015) ויו"ר המפלגה (2009 - 2015)

בבחירות הפדרליות שנערכו בספטמבר 2013 הצליח אבוט להוביל את מפלגתו לניצחון סוחף ולסיום 6 שנות שלטון של מפלגת הלייבור.[26][27][28] בנאום הניצחון הכריז על הקמת קואליציה משותפת עם המפלגה הלאומית בראשותו של וורן טראס, שמונה לתפקיד סגן ראש הממשלה ושר התחבורה והתשתיות; ג'ו הוקי מונה לשר האוצר וג'ולי בישופ מונתה לתפקיד שרת החוץ של אוסטרליה. ב-18 בספטמבר 2013 הושבע אבוט לראש ממשלה והחל בכהונתו.

ממשלת טרנבול

ערך מורחב – מלקולם טרנבול

בהצבעה פנימית שנערכה במפלגה הליברלית, בספטמבר 2015, הודח טוני אבוט מראשות המפלגה והוכרח להתפטר מראשות הממשלה, במקומו מונה שר התקשורת בממשלתו מלקולם טרנבול שיזם את ההצבעה כדי להדיחו מראשות המפלגה. ג'ולי בישופ שהייתה שרת החוץ, מונתה לסגניתו.

ממשלת מוריסון

ב-25 באוגוסט 2018 ניצח סקוט מוריסון, שר האוצר של אוסטרליה, את ראש הממשלה המכהן טרנבול, בפריימריז על ראשות המפלגה, והחל לכהן כראש ממשלת אוסטרליה. מוביל את המפלגה בבחירות לפרלמנט האוסטרלי ב-2019.

ראשי הממשלה מטעם המפלגה הליברלית

שם דיוקן ארץ לידה תקופת כהונה
רוברט מנזייס ויקטוריה 1966 - 1949
הרולד הולט ניו סאות' ויילס 1967 - 1966
ג'ון גורטון ויקטוריה 1971 - 1968
ויליאם מקמהון ניו סאות' ויילס 1972 - 1971
מלקולם פרייזר ויקטוריה 1983 - 1975
ג'ון הווארד ניו סאות' ויילס 2007 - 1996
טוני אבוט לונדון, אנגליה 2013 - 2015
מלקולם טרנבול ניו סאות' ויילס 2018-2015
סקוט מוריסון ניו סאות' ויילס 2018-מכהן

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המפלגה הליברלית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ "Before office – Joseph Lyons – Australia's PMs – Australia's Prime Ministers". Primeministers.naa.gov.au. Retrieved 21 June 2012.
  2. ^ "Formation of the Liberal Party of Australia". Party History. Liberal Party of Australia – Queensland Division. Archived from the original on 26 April 2007. Retrieved 11 April 2007.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Ian Hancock. "The Origins of the Modern Liberal Party". Harold White Fellowships. National Library of Australia. Retrieved 11 April 2007.
  4. ^ "Menzies' Forgotten People Speech – Australian History, Australian Prime Ministers". Dl.nfsa.gov.au. Retrieved 21 June 2012.
  5. ^ "Menzies' Forgotten People Speech – Australian History, Australian Prime Ministers". Dl.nfsa.gov.au. Retrieved 21 June 2012.
  6. ^ Our History – Liberal Party of Australia". Liberal.org.au. 16 October 1944. Retrieved 21 June 2012.
  7. ^ "Elections – Robert Menzies – Australia's PMs – Australia's Prime Ministers". Primeministers.naa.gov.au. Retrieved 21 June 2012.
  8. ^ A. W. Martin. "Biography – Sir Robert Gordon (Bob) Menzies – Australian Dictionary of Biography". Adb.online.anu.edu.au. Retrieved 21 June 2012.
  9. ^ "The way we were: quiet, maybe, but certainly not dull". The Sydney Morning Herald. 26 April 2011.
  10. ^ Change name. "Electoral Milestones – Timetable for Indigenous Australians – Australian Electoral Commission". Aec.gov.au. Retrieved 21 June 2012.
  11. ^ "In office – Harold Holt – Australia's PMs – Australia's Prime Ministers". Primeministers.naa.gov.au. Retrieved 21 June 2012.
  12. ^ 12.0 12.1 "In office – John Gorton – Australia's PMs – Australia's Prime Ministers". Primeministers.naa.gov.au. Retrieved 21 June 2012.
  13. ^ "In office – William McMahon – Australia's PMs – Australia's Prime Ministers". Primeministers.naa.gov.au. Retrieved 21 June 2012.
  14. ^ 14.0 14.1 "Timeline – Australia's Prime Ministers". Primeministers.naa.gov.au. Retrieved 21 June 2012.
  15. ^ "Civics - Neville Bonner (1922–1999)". Curriculum.edu.au. Retrieved 21 June 2012.
  16. ^ -"After office – John Gorton – Australia's PMs – Australia's Prime Ministers". Primeministers.naa.gov.au. Retrieved 21 June 2012.
  17. ^ "In office – Malcolm Fraser – Australia's PMs – Australia's Prime Ministers". Primeministers.naa.gov.au. Retrieved 21 June 2012.
  18. ^ "Robert Hawke – Australia's PMs – Australia's Prime Ministers". Primeministers.naa.gov.au. Retrieved 21 June 2012.
  19. ^ "In office – Paul Keating – Australia's PMs – Australia's Prime Ministers". Primeministers.naa.gov.au. Retrieved 21 June 2012.
  20. ^ "Transcript of the Prime Ministerthe Hon John Howard Mpaddress to the Lowy Institute For International Policy". Au.chineseembassy.org. Retrieved 21 June 2012.
  21. ^ Hudson, Phillip (16 September 2008). "Get behind Turnbull: Nelson tells Libs". Sydney Morning Herald. Retrieved 16 February 2009.
  22. ^ Shock win for Abbott in leadership vote, www.abc.net.au, 1 Dec 2009
  23. ^ "Voters leave Australia hanging" ABC News, 21 August 2010
  24. ^ "Bleakest hour is one for the history books". The Sydney Morning Herald. 28 March 2011.
  25. ^ "LNP Celebrate Campbell Newman Queensland Election Victory". Brisbanetimes.com.au. Retrieved 21 June 2012.
  26. ^ ראש ממשלה חדש ושמרני לאוסטרליה
  27. ^ הבחירות לפרלמנט באוסטרליה: ניצחון מוחץ לשמרנים
  28. ^ מהפך בבחירות באוסטרליה: ניצחון לליברלים־שמרנים
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25165280המפלגה הליברלית של אוסטרליה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=המפלגה_הליברלית_של_אוסטרליה&oldid=1273298"