פאול הינדמית
פאול הינדמית (בגרמנית: Paul Hindemith; 16 בנובמבר 1895 - 28 בדצמבר 1963) היה מלחין, מוזיקאי, מורה, תאורטיקן ומנצח גרמני.
| עיסוק | מלחין, מוזיקאי, מורה, תאורטיקן, מנצח |
|---|---|
| כלי נגינה | כינור, ויולה, פסנתר, קלרינט |
חייו
הינדמית נולד בהנאו וכילד למד נגינה בכינור. הוא נכנס לקונסרבטוריון הגבוה בפרנקפורט על נהר מיין, שם למד ניצוח, הלחנה, כינור, ויולה, פסנתר וקלרינט אצל ארנולד מנדלסון וברנהרד זקלס. לפרנסתו ניגן בלהקות ריקודים ובקומדיות מוזיקליות. הוא ניצח על תזמורת האופרה של פרנקפורט משנת 1915 עד 1923 וניגן ברביעיית המיתרים רבנר בשנת 1925 תחילה בתפקיד כינור שני ואחר כך בוויולה. בשנת 1929 ייסד את רביעיית אמאר, שעמה, כוויולן, סייר ברחבי אירופה.
בשנת 1922 בוצעו כמה מיצירותיו בפסטיבל האגודה הבינלאומית למוזיקה בת זמננו בזלצבורג, הופעה שהביאה אותו לראשונה לתודעת הקהל הבינלאומי. בשנה שלאחריה החל לעבוד כמארגן פסטיבל דונאואשינגן, שם הכניס לתוכנית יצירות משל כמה מלחיני אוואנגארד, בהם אנטון וברן וארנולד שנברג. משנת 1927 לימד הלחנה בבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין, ובשנות ה-30 ביקר פעמים אחדות באנקרה, שם עמד בראש משימת הארגון מחדש של הוראת מוזיקה טורקית. לקראת סוף שנות ה-30 ערך כמה סיורים בארצות הברית כנגן ויולה וויולה ד'אמורה.
על אף מחאות מצד המנצח וילהלם פורטוונגלר, גינה המשטר הנאצי את המוזיקה שלו כ"מוזיקה מנוונת", ובשנת 1940 היגר הינדמית לארצות הברית. בזמן שעסק במיון שפתו המוזיקלית, החלו התאוריות שלו להשפיע על הוראתו. בזמן ההוא לימד בעיקר באוניברסיטת ייל, שם היו בין תלמידיו מוזיקאים ידועי-שם כגון לוקס פוס, נורמן דלו ג'ויו, הרולד שפירא ורות שונטל. באותה תקופה גם החזיק בקתדרת צ'ארלס אליוט נורטון בהארוורד, שהייתה המקור לספר "עולמו של מלחין". הוא היה לאזרח ארצות הברית בשנת 1946, אך חזר לאירופה בשנת 1953, חי בציריך ולימד שם באוניברסיטה. לקראת סוף חייו החל לעסוק יותר בניצוח. הוא זכה בפרס בלצן בשנת 1962.
הינדמית מת בפרנקפורט על נהר מיין מדלקת לבלב חריפה.
המוזיקה של הינדמית
יש הרואים בהינדמית את המלחין המשמעותי ביותר בתקופתו. יצירותיו המוקדמות נכתבו בניב רומנטי מאוחר, ובהמשך חיבר יצירות אקספרסיוניסטיות, קרובות יותר בסגנונן לזה של שנברג המוקדם, לפני שפיתח סגנון רזה יותר, מורכב קונטרפונקטית, בשנות ה-20, סגנון שחלק מן המאזינים מצאו (ועדיין מוצאים) קשה להבנה. הוא תואר כנאו-קלאסי, אבל שונה מאד מיצירות של איגור סטרווינסקי, שהוגדרו באותו מונח, כיוון שהוא מסתמך יותר על השפה הקונטרפונקטית של באך מאשר על הצלילות הקלאסית של מוצרט.
את הסגנון החדש הזה אפשר לשמוע בסדרת יצירות, "קאמרמוזיק" (מוזיקה קאמרית), שכתב בין 1922 ל-1927. כל אחת מן היצירות האלה כתובה להרכב כלי קטן, שונה, רבות מהן חריגות מאוד. קאמרמוזיק מס' 6, למשל, הוא קונצ'רטו לוויולה ד'אמורה, כלי שלא היה בשימוש נפוץ מאז תקופת הבארוק, אבל הינדמית עצמו ניגן בו. הוא המשיך לכתוב לקבוצות יוצאות דופן במשך כל ימי חייו, למשל, סונאטה לקונטרבס, שכתב בשנת 1949.
בסביבות שנות ה-30 החל הינדמית לכתוב פחות לקבוצות קאמריות ויותר להרכבי תזמורת גדולים. בשנים 1933 עד 1935 כתב את האופרה שלו, "מאתיס הצייר", המבוססת על חיי הצייר מאתיאס גרינוואלד. כמו רבות מיצירותיו של הינדמית, היא מכובדת בחוגים מוזיקליים אך אינה פופולרית בציבור הרחב, וכמעט אין מעלים אותה על הבמה. היא משלבת את הנאו-קלאסיקה של היצירות המוקדמות עם שירי עם. הינדמית הפך חלקים מן האופרה הזו לסימפוניה שכולה אינסטרומנטלית (שגם היא נקראת "מאתיס הצייר") והיא אחת מיצירותיו המבוצעות בתדירות הגבוהה ביותר.
הינדמית, בדומה לקורט וייל וארנסט קרנק, כתב "גבראוכמוזיק", מוזיקה תועלתית, שנועדה לשמש לתכלית חברתית או פוליטית ובמקרים רבים מיועדת לנגינה על ידי חובבים. ההשראה לתפיסה זו באה מברטולד ברכט. דוגמה לכך היא ה"טראוארמוזיק" (מוזיקה לקבורה), שנכתבה בשנת 1936. הינדמית הכין קונצרט בשביל ה-BBC כששמע בחדשות על מותו של ג'ורג' החמישי. הוא כתב בחיפזון את היצירה הזאת לויולה סולו ותזמורת מיתרים, לציון האירוע, וביצוע הבכורה היה בו ביום. הינדמית הסתייג לאחר מכן מן המונח Gebrouchmusik בטענה, שזה מונח מטעה.
בסוף שנות ה-30 כתב הינדמית ספר עיוני בשם "אמנות הקומפוזיציה המוזיקלית", שבו הוא מדרג את כל המרווחים המוזיקליים מן הקונסוננטי ביותר עד לדיסוננטי ביותר. הספר גולל את טכניקת היצירה שהינדמית נקט בשנות ה-30 והמשיך בה עד סוף חייו, והוסיף לשם שיצא לו כמלחין מעניין מבחינה תאורטית, אך לוקה בחסר בכל הנוגע לעניין רגשי. יצירתו לפסנתר מראשית שנות ה-40, "לודוס טונאליס", מחזקת, לדעת רבים, את ההשקפה הזאת. היא כוללת שתים-עשרה פוגות, בדרכו של יוהאן סבסטיאן באך, מחוברות ביניהן באינטרלוד, שבמהלכו עוברת המוזיקה מן הסולם של הפוגה האחרונה לזה של הפוגה הבאה.
היצירה הפופולרית ביותר של הינדמית, הן בהקלטה והן באולם הקונצרטים, היא מן הסתם "מטאמורפוזות סימפוניות על נושאים של קרל מריה פון ובר", שנכתבה בשנת 1943. היא לוקחת מלודיות מיצירות שונות של ובר, בעיקר דואטים לפסנתר, אך גם מלודיה מתוך הפתיחה למוזיקה התוכניתית שלו ל"טוראנדוט", ומשנה ומעבדת אותן כך שכל פרק מבוסס על נושא אחד.
בשנת 1951 השלים הינדמית את הסימפוניה בסי במול מז'ור. היצירה, לתזמורת קונצרטים קטנה, נכתבה לאירוע שבו ניצח כאורח על תזמורת של צבא ארצות הברית, Pershing's Own. היצירה אופיינית ליצירותיו המאוחרות, בהציגה שורות קונטרפונקטיות חזקות מתחילתה ועד סופה, והיא אבן פינה ברפרטואר של התזמורת.
רשימת יצירות חלקית
- רביעיית מיתרים מס' 3 בדו מז'ור, אופוס 22 (1922)
- קונצ'רטו לפסנתר ביד שמאל, נכתב בשביל פאול ויטגנשטיין (1923)
- מטאמורפוזות סימפוניות של נושאים מאת קרל מריה פון ובר
- סימפוניה "מאתיס הצייר" (1933-4)
- מאתיס הצייר (1934-5)
- טראוארמוזיק
- קאמרמוזיק
- סונאטה לחליל ופסנתר (1936)
- בלט "נוביליסימה ויזיונה" (1938)
- סונאטה לבסון ופסנתר (1938)
- סונאטה לחצוצרה ופסנתר (1939)
- סונאטה לקלרינט ופסנתר (1939)
- סונאטה לקרן אלט (גם לקרן יער או סקסופון אלט) ופסנתר (1939)
- סונאטה לנבל (1939)
- סונאטה לטרומבון ופסנתר (1941)
- סונאטות לויולה, אופוס 11 ואופוס 25.
- סימפוניה בסי במול מז'ור לתזמורת קטנה (1951)
- סונאטה לטובה ופסנתר (1955)
- לודוס טונאליס
- "עת פרח הלילך בחצר (רקויאם לאנשים שאנו אוהבים)" למקהלה ותזמורת, על פי שיר של וולט ויטמן
- מחזור שירים "חיי מריה", לסופרן ופסנתר, על פי שירים של ריינר מריה רילקה, שקיים בשתי גרסאות. יש גם תזמור של המלחין לשישה משירי המחזור, לסופרן ותזמורת.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
24017884פאול הינדמית