אומת נאוואחו

אומת נאוואחו (נאוואחו: Naabeehó Bináhásdzo, אנגלית: Navajo Nation) היא טריטוריה חצי-אוטונומית המנוהלת בידי אינדיאנים ושטחה הוא 71,000 ק"מ רבוע (27,425 מייל רבוע), שטח זה מכסה חלקים שונים של אריזונה, יוטה וניו מקסיקו. שטח זה הוא השטח הגדול ביותר המוקדש לשמורת אינדיאנים בתוך ארצות הברית.

לאומה יש את אחת הממשלות הכי מפותחות מבין השבטים בצפון אמריקה, שכוללת בתי משפט, כוחות משטרה גדולים ושירותים ציבוריים נרחבים. בנוסף לכך, אומת נאוואחו היא שטח אדמה ציבורי גדול בדרום-מערב ארצות הברית, ובתוכה יש אזורים טבעיים רבים, כגון קניון אנטילופ.

שם

באנגלית, השם ההתחלתי לאזור היה "שמורת האינדיאנים נאווחאו", שהונהגה החל משנת 1923 בידי "המועצה השבטית של נאווחאו". ב-15 באפריל 1969 השם הרשמי על החותם של אומת נאוואחו שונה לאומת נאווחאו, והודיעו כי מיום זה ואילך "כל התכתבות, ומכתבים ... של שבט נאוואחו ישתמשו בשם "אומת נאווחאו" בשביל לדבר על השבט". בשנת 1994, הצעה לשנות את השם מ"נאווחאו" ל"דינא" ("Diné") סורבה בידי מועצת נאוואחו. המועצה אמרה כי השם דינא מזכיר את הזמנים מלאי הסבל של הצעידה הארוכה, ושהשם נאוואחו הוא השם המתאים לעתיד.

היסטוריה

לאחר אירוע הצעדה הארוכה של הנאוואחו וכליאתם בשמורת בוסקה רדונדו בסמוך לפורט סמנר בניו מקסיקו, הוקמה שמורת האינדיאנים של שבט נאוואחו בהתאם לחוזה משנת 1868. הגבולות הוגדרו כקו רוחב 37 בצפון, בדרום הקו שעובר במבצר דפיאנס, במזרח קו שעובר במבצר ליאון ובמערב כקו רוחב 109°30′. אף על פי שהחוזה העניק שטח של מעל ל-100 מיילים רבועים בשטח ניו מקסיקו, השטח האמיתי שניתן היה רק קצת יותר מחצי מהשטח שהובטח. שטח התחלתי זה מיוצג בדגל נאוואחו בידי מלבן חום כהה.

למרות זאת, מאחר שלא הונח גבול ממשי או ציוני דרך בגבולות נאוואחו, רבים משבט נאוואחו חזרו למקום מגוריהם המקורי ללא קשר לגבולות האומה. חלק משמעותי משבט נאוואחו כיום גר בצמוד לקולורדו הקטן ונהרות אחרים בקולורדו וגם בסמוך להר נאווחו.

ההרחבה הראשונה בשטחה של אומת נאוואחו התרחשה ב-28 באוקטובר 1878, כאשר רתרפורד הייז שחתם על דחיפה של הגבול המזרחי 20 מיילים (32 קילומטרים) מזרחה. הוספות נוספות של שטח לאומת נאוואחו קרו במאה ה-19 ובמאה ה-20 (ראו מפה). רוב ההוספות של השטח היו בהוראות של נשיא ארצות הברית, וחלקן אושרו לאחר מכן גם על ידי הקונגרס.

הגבול המזרחי עוצב בעיקר בעקבות צו של ארצות הברית בשנת 1887. בעקבות ניסיון "לתרבת" את האינדיאנים, ממשלת ארצות הברית חלקה אדמות לאינדיאנים שהיו מוכנים לעבדו בה בחקלאות בהתאם לסטנדרטים החקלאיים של אותו זמן, ונתנה אזרחות לאלו שעשו זאת. אדמה שלא בוצעה בה אדמה חקלאית או שהתוצרת החקלאית שלה לא הייתה מוצלחת הועמדה למכירה למתיישבים אנגלו סקסונים; תוכנית זאת הומשכה עד ל-1934.