הכנענים
"הכנענים" (העברים הצעירים) היא תנועה אידאולוגית-תרבותית, אשר דוגלת בזיקה בין העמים שחיו בארץ ישראל (כנען) באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים, תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית. התנועה נוסדה בשנת 1939, הגיעה לשיאה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, והשפיעה על המחשבה הפוליטית, האמנות, הספרות וחיי הרוח בארץ ישראל ובמדינת ישראל. השם "כנענים" ניתן לקבוצה, מתוך אירוניה מסוימת, על ידי אברהם שלונסקי, בהתייחסו לארץ כנען, ושמה המקורי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי".
תולדות התנועה
כבר יצחק כהן, בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה ומאנשי ההסתדרות המצומצמת, בוויכוח עם אליהו גולומב ראה את התחייה הלאומית בארץ ישראל מובלת על ידי הטיפוס העברי החדש בן האינטליגנציה שייווצר בארץ ישראל ויהיה שונה מטיפוס היהודי הגולה החולה. רעיונות דומים הועלו על ידי בודדים במהלך השנים.
בשנות ה-30 של המאה ה-20, פרסם עדיה חורון בפריז, מאמרים רבים אשר יצרו תשתית רעיונית לתנועה הכנענית. בשנת 1938 נפגש חורון עם המשורר יונתן רטוש ופגישה זו נחשבת לזו שהניעה את יסודה של התנועה. בשנת 1941 הופיעה התנועה כ"הועד לגיבוש הנוער העברי".
בשנים 1948-1953 ראה אור באופן בלתי סדיר הביטאון "אלף" שביטא את עמדות התנועה. בשנת 1951 בעת הקונגרס הציוני העולמי בירושלים הפיצו אנשי התנועה כרוזים נגד הציונות. בספטמבר 1951 התקיים כנס יסוד של אנשי התנועה ובעקבותיה הוגשה על ידי התנועה בקשה רשמית להתאגד באופן חוקי, אך משרד הפנים עיכב במכוון את מתן האישור הרשמי על ההתאגדות. נציג משרד הפנים הסביר שהאישור מתעכב בגלל "שהמשטרה לא סיימה את החקירה המקובלת במקרים של מתן אישורים לאגודות פוליטיות". בעיתונים של התקופה העריכו את מספר חברי התנועה בכ-100, אך אנשי התנועה טענו שיש כ-500 חברים. ↵לאחר מעצרו של עמוס קינן ביוני 1952 בחשד שזרק פצצה אל דלת דירתו של השר דוד צבי פנקס, יצאו בעיתונות נגד התנועה הכנענית שקינן היה בין חבריה. נטען שראשי התנועה אינם מסתירים את אהדתם למעשה וסופר שאנשי השורה של הכנענים תכננו פעולות נגד חנויות הסקריפ (חנויות שבתקופת המחסור במטבע זר מכרו מוצרי יבוא למי שקיבלו תווי קנייה במטבע זר מתומכיהם בחו"ל). אנשי התנועה הכחישו כל קשר למעשה וטענו שקינן עזב את התנועה במאי 1950. אהרן אמיר ויונתן רטוש אף הגישו תביעת דיבה נגד ישעיהו ברנשטיין מ"הצופה" ועזריאל קרליבך מ"מעריב", בשם תנועת העברים הצעירים, אך התביעות נדחו מסיבות טכניות.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 השתתפו אנשי התנועה בקבוצת דיונים שנקראה "המועדון למחשבה העברית" והוציאו חוברת מדיוניהם בשם "צבת ראשונה". בין המשתתפים בדיונים היו גם אישים שלא היו מזוהים ככנענים, כמו רוסתם בסתוני, ערבי ישראלי שהיה חבר כנסת מטעם מפ"ם בכנסת השנייה ויהושע פלמון.
הכנענים והיהדות
בשנת 1943 פרסם יונתן רטוש, ממייסדי התנועה, את "כתב אל הנוער העברי", המניפסט הראשון של הכנענים. במסה זו קרא לנוער העברי לצאת חוצץ כנגד היהדות, והכריז כי בין הנוער היושב בארץ ובין היהדות אין קשר של ממש. על פי רטוש, יהדות אינה לאום כי אם דת, וכדת היא דת אוניברסלית נעדרת בסיס טריטוריאלי. ניתן להיות יהודי בכל מקום, בדיוק כפי שניתן להיות נוצרי בכל מקום. על מנת שתוקם בישראל אומה, טען, על הנוער להשליך מאחוריו את היהדות, וליצור אומה עברית בעלת זהות משל עצמה המנותקת מהיהדות. הולדתה של אומה זו בסהר הפורה ערש הולדתה גם של האומה הערבית.
מתוך התנכרות ליהדות, התנכרו הכנענים גם לציונות. על מדינת ישראל, לטענתם, להיות מדינה עברית, ולא "פתרון לשאלת היהודים". בישראל שלאחר העליות הראשונות נוצר מצב חדש, וכבר קם בה דור שעברית היא שפת אמו, ובינו לבין היהדות אין כל קשר מחייב. יתרה מכך, הגדרת העם בארץ כ"עם יהודי" היא הגדרה מזיקה, משום שאם ניתן להיות יהודי בכל מקום בעולם, אזי מדינת ישראל היא רק אנקדוטה בהיסטוריה היהודית, ואין לה חשיבות לקיומו של העם. על עם להיות קשור לטריטוריה ולשפה, והיהדות, מעצם טיבה, אינה יכולה לספק קשרים מסוג זה.
דגל תנועת העברים הצעירים
בשנת 1944 פרסם יונתן רטוש, ממובילי התנועה בשנות הארבעים והחמישים, את "משא הפתיחה: במושב הוועד עם שליחי התאים", חוברת בת חמישים עמודים שמכילה את נאום כינון תנועת העברים הצעירים. בשער הפרסום מודבקת תמונת הדגל המוצע עבור העם העברי. הסמל המוזהב של הדגל, מבוסס על האות העברית הראשונה, האלף, בכתב העברי הקדום, המסמלת את קרני הפר, או שור הבר. הסמל המוזהב מסמל גם את קרני השמש בעת הזריחה מעל ההרים במזרח (בכחול), הצובעות את השמים באדום. סמל זה שימש בהמשך את התנועה, ובעקבותיו גם נקרא עיתון התנועה "אלף". רטוש ייחס חשיבות רבה לדגל זה, שכינה אותו "דגל התכלת והארגמן וקרני הזהב", ובנאום ציין: "הדגל הזה הוא אשר ישאר מחוברתנו זו בכל לב, הוא תמצית תמציתה של חוברתנו זו הראשונה, ומי שיזכור את הדגל הזה לבדו, גם בו עשה הכתב את שליחותו כיום הזה. גם יומו בוא יבוא, ואחרי הדגל הזה ילך, בצלו יחיה ועליו ימות".
הכנענים וההיסטוריה
התנועה קידמה את הרעיון שמדינת ישראל היא ממשיכתה של כנען העתיקה (ולדעת הוגים מסוימים של הסהר הפורה או המרחב השמי כולו) בה חיו עמים קדומים בעלי תרבות מפוארת ומשותפת, וכי ההתפתחות ההיסטורית של תקומת עם ישראל בארצו היא השבה לתחיה של אותם עמים קדמונים "עבריים", ושל תרבותם המפוארת, תוך דחייה של "היהדות" הדתית, לעומת "העבריות" השורשית, הילידית.
מכיוון שהכנענים ביקשו ליצור בישראל עם חדש, יש מאין, הם דרשו מעין שכחה היסטורית מקיפה, ניתוק מוחלט של העם בארץ מקשריו עם היהדות ועם ההיסטוריה של היהדות.[דרוש מקור] אולם כפשרה על ניתוק זה, הם העלו על נס את תרבות המזרח הקדום, וגרסו כי זה העבר שעל העברים להתייחס אליו. יתרה מזאת, לגרסתם העם שישב בארץ בתקופת המלכים לא היה יהודי, כי אם עברי, והוא חלק את תרבותו עם עמי האזור. התנ"ך, לטענתם (שהתגבשה על יסוד מחקרים של ביקורת המקורות בזמנו) משקף היסטוריה קדומה זו, אולם רק בחלקו, משום שהוא נערך בתקופת בית שני על ידי יהודים, ששכתבו את ההיסטוריה של האזור והתאימו אותה לתפיסתם.
חלק ניכר מהמאמץ הכנעני הוקדש למחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון ושל התרבויות ששלטו בו. אחד מהסימוכין לטענתם היה ספר שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות של משה דוד קאסוטו, ובו תרגומים לעברית משירה אוגריתית (אוגרית הייתה עיר בצפון סוריה, שבה נתגלו בראשית המאה מסמכים רבים הכתובים באוגריתית, שהם בעלי חשיבות מרכזית בחקר ההיסטוריה של האזור), שביניהם לבין לשון התנ"ך קיים קשר סגנוני, שקשה להתעלם ממנו. ספר זה וכתבים אחרים, שימשו יסוד מחקרי לטענתם של הכנענים, כי בארץ ישראל שררה בעבר תרבות בעלת אופי לא יהודי, שהייתה חלק בל ינתק מתרבות האזור כולו.
כנענים וספרות
בספרו "ספרות יהודית בלשון העברית" (הוצאת הדר, 1982), ניסה רטוש ליצור הבחנה בין "ספרות עברית" ל"ספרות יהודית בלשון העברית". לטענתו, ספרות "יהודית" ניתן לכתוב בכל שפה שהיא, ואף נכתבה ספרות כזו בשפות שונות. הרעיונות, סגנון הכתיבה ואופי "הספרות היהודית בלשון העברית" אינו שונה במהותו מהתכנים והסגנון של ספרות יהודית בשפות אחרות. רטוש וחבריו לתנועה (ובעיקר יש לציין את אהרן אמיר) גרסו כי על ספרות עברית להיות מחוברת למקום בו היא נוצרה, לטריטוריה הישראלית ולשפה העברית. הם העלו על נס את הספרות האמריקאית, שהצליחה, לדעתם, ליצור ספרות חדשה לעם חדש. נדמה כי על פי הכנענים, ניתן ליצור "ספרות עברית" בשני אופנים שונים - ספרות טריטוריאלית, שישראל היא חלק ניכר ומהותי בה, או ספרות שבלשונה וסגנונה קרובה לספרות המקרא והמזרח הקדום.
אחד מהכלים העיקריים שבהם השתמשו הכנענים כדי לכתוב ספרות עברית, היה לאמץ ביטויים ומילים מהמקרא (בעיקר מילים יחידאיות, שבהן ראו הכנענים שריד מהמקרא "העברי", שלא הוצא בעריכה), ושילובם בפואטיקה הקרובה ברוחה לפואטיקה המקראית והאוגריתית (בעיקר מבנה החזרה והתקבולת). הכנענים לא נמנעו מלהשתמש גם במילים עבריות חדשות, אולם רובם הקפיד לא להשתמש בעברית משנאית. דברים אלה אינם מתארים את כל הספרות, שיצאה תחת ידי הכנענים, אלא הם מאפיינים בעיקר את הכתיבה של "הגרעין הקשה" של הכנענות.
חוקר הספרות הידוע ברוך קורצווייל טען כי הכנענים אינם זרם שהגיע מן האין, אלא המשך ישיר לספרות של ברדיצ'בסקי ושאול טשרניחובסקי, שהיתוו אף הם (בשירים כמו "לנוכח פסל אפולו" ו"חזון נביא האשרה" לטשרניחובסקי) זרם השולל חלקים מסוימים מן היהדות, והשתמשו בסמלים פגניים. הספרות הכנענית, על פי קורצווייל, היא הקצנה של זרם זה, והיא שואבת ממנו חלק מסגנונה ורעיונותיה.
האמנות הכנענית
הביטוי החזותי של הגישה הכנענית היה שימוש בצורות ובסגנון ארכאי, בהשפעתה של האמנות של הסהר הפורה. במידה רבה נטייה זו שיקפה את ההתעניינות בפיסול ובאמנות פרימיטיבית שהייתה באירופה בתחילת המאה ה-20 וקדמה לספרות הכנענית. הפן הוויזואלי של הנטייה לפרימיטיביות באמנות בארץ ישראל החל מיד עם הקמת "בצלאל" בידי בוריס שץ בתחילת המאה ה-20. אמנים כגון אפרים משה ליליין וזאב רבן, ממורי בית הספר, יצרו תיאורים המשלבים בין האמנות האירופית ואמנות האר נובו לבין תיאורים של המזרח האורינטאלי.
השפעת הכנענים
עם אנשי התנועה המוצהרים נמנו המשורר יונתן רטוש, וכן הוגים ופובליציסטים כגון עדיה חורון (ע.ג. חורון). סדרת מאמרים שפרסם חורון בירחון "קשת" בשנת 1965, התגבשה לאחר פטירתו לספר בשם "קדם וערב" שפורסם בשנת 2000. פרסומים אלו מהווים מנשרים פוליטיים ותרבותיים, המנסים ליצור קשר ישיר בין התרבות השמית מהאלף השני לפני הספירה ובין תרבותנו היום, תוך הסתמכות על ההתקדמות בשדה הארכאולוגיה, וחקר השפות השמיות. העיתונאי אורי אבנרי הכחיש במאמר ב"הארץ" ב 26.12.2007 שהיה כנעני.
השפעת הכנענים מבחינה פוליטית הייתה מוגבלת, אך השפעתם על חיי התרבות וההגות הייתה רבה. עם היוצרים שלקחו חלק בזרם זה נימנים הפסל יצחק דנציגר, שפסלו "נמרוד" הפך לסמל ויזואלי של הרעיון הכנעני, הסופר בנימין תמוז, הסופר והפובליציסט עמוס קינן, הסופר והמתרגם אהרן אמיר, הוגה הדעות והבלשן עוזי אורנן (אחיו של יונתן רטוש), שרגא גפני (מחבר הסדרות דני דין והספורטאים הצעירים) על כל שמות העט שלו, אליהו מגידו, ש. שפרה, ועוד רבים.
ביקורת הכנענות
התנועה הכנענית ספגה כמעט מראשיתה ביקורת רבה. כבר ב-1945 פרסם נתן אלתרמן את השיר "מְרִיבַת קַיִץ" (השיר הוכלל אחר כך בקובץ "עיר היונה", שפורסם ב-1958), המתפלמס עם עיקרי התנועה הכנענית. בשיר לועג אלתרמן לניסיונם של הכנענים להתעלם מאלפי שנות קיום יהודי בגולה. הטענה המרכזית בשיר היא כי לא ניתן למחוק שנים כה רבות של גלות. במקום זאת מציע אלתרמן להניח להיסטוריה לעשות את שלה, ולא לנסות לכפות על היושבים בארץ הגדרה עצמית שהם לא יוכלו לקבל.
אלתרמן לא היה היחיד שיצא כנגד הכנענים. בין החשובים במבקריהם היה גם ברוך קורצווייל, שפרסם ב-1953 את המסה "מהותה ומקורותיה של תנועת 'העברים הצעירים'", שבה הוא מנתח את התנועה ותוקף אותה. קורצווייל טען כי שאיפת הכנענים להניע "קבוצות אתניות מקומיות" במזרח התיכון, שלהן "תוכניות וארגונים מדיניים לאומיים משלהן" אינה מעשה קל כפי שהכנענים מעדיפים להאמין. למעשה, קורצווייל טוען כי הכנענים החליפו את ה"לוגוס", ההיגיון, ב"מיתוס", וזוהי אשליה כמעט דתית.
- "מאחר שהיא מקפחת במו ידיה את הרציפות ההיסטורית של עמה ומכניסה מושגים מעורפלים לתוכניתה הפוליטית, בהכריזה על 'ארץ העברים על הפרת' ומרבה להיאחז בארגומנטציות אירציונליות, עלולה היא בסופו של דבר למצוא מפלט בממלכת המיתוס".
- "העברים הצעירים אינם הראשונים המשליכים את יהבם על התחדשות המיתוס. חידושם המקורי בא כאן באיחור-מה. זה למעלה ממאה שנים סובל העולם משיבות שונות אל חיק המיתוס. הבריחות השונות אל מיתוסים שונים המיטו עד כה שואה על האנושות. לטובת העברים הצעירים מוטב להניח שכל הפרשה על התחדשות המיתוס במחשבה האירופית לא נהירה להם. דיינו לפי שעה בציטאטה אחת מתוך ספרו של הויצינגה: 'תהליך הברבריזציה מתרחש אם בתוך תרבות עתיקת-יומין דוחק המיתוס את רגלי הלוגוס'". (ברוך קורצווייל)
באותו מאמר קורצווייל ציין כי הכנענים עלולים, אם לא תמצא אליטה אחרת בארץ, להפוך לתנועה מובילה בחיים הפוליטיים בארץ ישראל. נבואה זו לא התקיימה לבסוף, אולם ניתן למצוא השפעות כנעניות בחלקים נרחבים של התרבות העברית עד ימינו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ע.ג. חורון, קדם וערב, הוצאת דביר, 2000.
- יונתן רטוש, ראשית הימים: פתיחות עבריות, הוצאת הדר, 1982.
- און זית, העם הישראלי - התרבות האבודה, הוצאת ראם, 1991.
- ברוך קורצווייל, "מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים", ספרותנו החדשה - המשך או מהפכה, הוצאת שוקן, תשכ"ב, עמ' 270–300.
- יעקב שביט, מעברי עד כנעני, הוצאת דומינו, תשמ"ז.
- נורית גרץ (ראש צוות הכתיבה), הקבוצה הכנענית - ספרות ואידאולוגיה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1987.
- יהושע פורת, שלח ועט בידו: סיפור חייו של אוריאל שלח (יונתן רטוש), מחברות לספרות (הוצאת ספרים), 1989.
- דוד אוחנה, לא כנענים, לא צלבנים - מקורות המיתולוגיה הישראלית, הוצאת כתר ספרים, 2008.
35644953הכנענים