הווילגיזציה באתיופיה
במהלך ההיסטוריה האתיופית היו תוכניות של התיישבות מחדש תמיד נחוצות, בשל הבצורות הפוקדות את המדינה לעיתים תכופות. חלוץ הרעיון היה הקיסר היילה סלאסי, אשר יזם תוכנית זו לראשונה באתיופיה בשנת 1958 במחוז סידאמו.
תוכניות
תחת החונטה הצבאית
| החונטה הצבאית האתיופית | |
|---|---|
|
במהלך השנים 1972–1973 תקף את אתיופיה רעב בגלל הבצורת המתמשכת בצפון המדינה, בעיקר בוואלו ותיגראי. רעב זה היה בין האסונות הגדולים בהיסטוריה המודרנית של אתיופיה ואחד מהמאורעות שגרמו לנפילת הקיסר היילה סלאסי ועליית החונטה לשלטון, רעב זה גרם לכ-200,000 קרבנות.
מיד לאחר המהפכה האתיופית החונטה הצבאית האתיופית הכריזה על תוכנית של התיישבות מחדש, ולכן בין השנים 1976–1977 החלה התיישבות מחדש של כ-40,000 בתי אב, תוכנית זו המשיכה בקצב משביע רצון וב-1982 112 יישובים חדשים ומתוכננים נוצרו שהכילו יותר מ-120,000 תושבים, יישובים אלו הוקמו בעיקר במערב ובדרום מערב אתיופיה. בתחילת 1984 ממשלת אתיופיה הכריזה על תוכנית גרנדיוזית ליישוב של יותר מ-1.5 מיליון אזרחים מצפון אתיופיה לדרומה, לתוכנית זו התנגדו תושבים רבים שגרו בצפון והתנגדו לעברו לדרום בגלל התרבות השונה שם. ב-1986 התוכנית נמשכה ובעקבותיה התיישבו מחדש כ-600,000 אזרחים. במחוז וואלגה התיישבו מחדש כ-200,000, במחוז ילובור כ-150,000 וקצת יותר מ-120,000 באזור העיר פאווה. התוכנית היישוב הגדולה ביותר תוככנה לגוג'אם שמומנה על ידי ממשלת איטליה, בנוסף לכך 78,000 אזרחים יושבו גם במחוזות באגמדיר, שאווה ומחוז קאפה[1]. למרות הצלחת התוכנית הממשלה האתיופית הפסיקה את התוכנית באמצע 1986 בגלל הלחץ הבינלאומי, המצב ביישובים החדשים לא היה טוב והאוכלוסייה הגיעה לשם בכוח צבאי ולא מרצונה ההיסטוריון ריצ'רד פאנקהארסט משווה את מרכזי ההתיישבות למחנות הריכוז של היטלר[2].
הרפובליקה העממית
בחודש ספטמבר 1987 הוכרזה הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה ולאחר חודשיים שוב חודשה התוכנית ויעדיה החדשים היו ליישב כ-7 מיליון תושבים מחדש. למרות הצהרות אלו ויעדים אלו, ב-1994 העריכה הממשלה הדמוקרטית של האיחדג שרק כ-1.5 מיליון תושבים יושבו מחדש, יעדי התוכנית שנכשלו היו בגלל תנועות ההתנגדות השונות שפעלו באתיופיה, בייחוד הוויאנה, יחאפה והשעביה. במהלך החודשים הבאים הרעיון החל להיות לא מעשי בגלל ההחרפה במלחמת האזרחים ובגלל בריחת מתיישבים מהיישובים החדשים שהוקמו. בתחילת שנת 1991 התוכנית ננטשה לחלוטין והממשל הכריז על כלכלת שוק חופשית והפסקת מירכוז האזרחים.
ההשפעה על היהודים
יהודי ביתא ישראל מאז גזירת הפלאשים היו נטולי אדמות אך כאשר החונטה עלתה לשלטון היא הכריזה על שוויון בן כל הדתות באתיופיה, למרות זאת הדת היהודית הקשורה גם בלאום היוותה קושי עצום בייחס של החונטה ליהודים בייחוד לאחר שזאת הדגישה על הפרדת דת ממדינה, היהודים לא נרדפו בשל דתם אלא בשל הלאומיות הציונית שתפסה מקום רחב אצל ביתא ישראל ובממשל נתפסה כאנטי-מהפכנית. המהלך הראשון ושהייטב עם היהודים ושלא נעשה על ידי שליטי אתיופיה מאז המאה ה-15 הוא לבטל את גזרית איסור קניית האדמות בידי יהודים[3][4]. הדבר אשר לא הייטב עם יהודי אתיופיה הוא ההתיישבות שלהם עם בכפרים נוצריים שגרמו להתבוללות ונישואי תערובת אך רבים מהם נשארו בכפר הולדתם הצטרפו לאגודות והמחתרות המקומיות וחלק גם צעדו לסודאן כדי לעולת לישראל, מצב שהחונטה ניצלה במה שנקרא "יהודים תמורת נשק".
המאה ה-21
רעיון ההתיישבות מחדש והקמת יישובים מתוככנים לא ננטש תחת שלטון האיחדג אך השוני הוא שהממשל הפדרלי הקים יישובים ועודד תושבים לעבור אליהם בייחוד מסומלי ועפר אך לא בכוח כפי שקרה בתקופת הדרג.
הערות שוליים
- ^ Thomas P. Ofcansky and LaVerle Berry, A Country Study: Ethiopia, page 183.
- ^ Richard Pankhurst, Politics and the Ethiopian Famine, 1984-1975.
- ^ הגזירה שנתנה את הכינוי פלאשים ליהודי אתיופיה.
- ^ יוסי וגליה פרידמן, השינויים בקרב יהודי אתיופיה 1974 - 1983, עמוד 132.
