מפלגת הפועלים האתיופית
 | |
| דגל המפלגה |
מפלגת הפועלים האתיופית (באמהרית: የኢትዮጵያ ሠራተኞች ፓርቲ) הייתה מפלגה קומוניסטית ששלטה באתיופיה משנת 1984–1991 והייתה מפלגת השלטון והמפלגה החוקית היחידה ברפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה.
היסטוריה
רקע: הצורך במפלגת שלטון
בתחילת 1976 ברית המועצות עודדה את מנהיגה החדש של אתיופיה ליצור מפלגה חלוצית שתתבסס על אזרחים. מנהיג אתיופיה וראש הדרג מנגיסטו היילה מריאם התנגד בתחילה משום שלפי דעתו המהפכה האתיופית הצליחה בלא צורך של מפלגה כזו. למרות כל זאת בסוף שנות ה-70 מלחמת האזרחים האתיופית החלה לעבור לשלב השני וההתנגדות למשטרו של מנגיסטו גדלה למרות ביצוע הטרור האדום כלפי המתנגדים, התנגדות זאת הורידה את סירובו של מנגיסטו והוא החל לתמוך בצירה של מפלגה חלוצית ולכן בדצמבר 1979 מנגיסטו הודיע על הקמת הוועדה ליצירת מפלגת פועלים אתיופית.
הקמתם של ארגונים כגון איגוד הסחר הכלל-אתיופי, אגודות תושבים עירוניות ואגודת איכרים כפרית קדמו ליצירת הוועדה, ארגונים שונים כגון התאחדות צעירי אתיופיה המהפכנית, התאחדות נשות אתיופיה המהפכנית, הוועדה העממת לשליטת הפעולים וארגונים נוספים הוקמו לאחר הקמת אותה וועדה. היצירה של כל הארגונים הללו גרם לדרג לחשוש מקרע בשלטון ולכן היה צורך בארגון על שתחתיו יפעלו כל הארגונים הללו ובעקבות זאת האחריות על הארגונים ניתנה למפלגה מחוץ לדרג למפלגת המאסיון אך הדרג בהמשך חשש מבגידה של מפלגה זו ולכן החל להיחלם כנגדה ומסר את האחריות על הארגונים הללו לארגון חדש שהוקם איחוד ארגוני המרקסיזם-לניניזם האתיופים (ידוע בשם הקיצור מאמהרית: אמלדאה). ארגון זה לא הוכיח את עצמו ושלטו בו תאגידים ולא אזרחים מהשורה.
הוועדה ליצירת מפלגת פועלים אתיופית
כאשר קמה הוועדה ליצירת מפלגת פועלים אתיופית השלטון ניסה לתת את הרושם שזהו ארגון גג שיאחד את כל הארגונים והתאגידים השונים תחת מטריה אחת, בשלושת הקונגרסים הראשונים חברי הוועדה מנו בין 1,200 ל-1,500 איש על פי מפתח אזורי, למרות כל זאת בכינוס ב-1980 יותר משלישי מהחברים הגיעו מאזור הבירה אדיס אבבה או אנשי צבא. בקונגרס הראשון של הוועדה מונו כל החברים של הוועדה המרכזית והמזכירות. המזכירות שהייתה מורכבת מאזרחים הייתה מפוקחת על ידי הדרג תפקידה היה טיפול שוטף בענייני הוועדה המרכזית. ההנהגה המרכזית של הוועדה הייתה נתונה לשליטתם של אנשי צבא לשעבר ובסוף 1981 מונה מזכ"ל ראשי לוועדה לאחר שנה מהקונגרס הראשון הוועדה נהפכה לארגון שמנוהל היטב וכלי בידי הממשלה המרכזית. באמצע 1983 הוועדה החליטה להקים שלוחות אזוריות של המפלגה בנוסף לוועדה המרכזית ובתוך כך קמו כ-14 סניפים אזוריים ולתת מענה ישיר לארגונים האזורים: אגודת איכרים כפרית ו-אגודות תושבים עירוניות ארגונים אלו נבלעו בוועדה בסופו של דבר ונהפכו ל"זרוע המבצעת" המקומית של הוועדה המרכזית, בשנה זו היו כ-6,000 סיעות בוועדה ועם בין 30,000 ל-50,000 חברים.
על מנת להיות חבר בוועדה היה צריך להישבע אמונים לשלטון במקום לאידאולוגיה למרות שהמנכ"ל מנגיסטו הדגיש את החשיבות של האדיאולוגיה ולטוהר שלה, הוועדה בסופו של דבר נהפכה לכלי בידי הדרג על מנת לחסל את אויביה מבחוץ במסווה של מפלגה אזרחית. הקשר עם הדרג התחזק יותר כאשר ראשי המחוזות שנבחרו על ידי הוועדה היו מהדרג ורבים מתפקידי המפתח במחוזות הגיעו מהדרג בנוסף לאנשי צבא. המודל הארגוני של הוועדה היה סובייטי ובתוך הוועדה היו חילוקי דעות בין תומכי האידאולוגיה של סטלין לזו של לנין. הגופים שקבעו את המדיניות בוועדה היה הוועדה המבצעת שמנה כשבעה חברים שהגיעו מהדרג והוועדה המרכזית שהורכבה מ-93 חברים קבועים בנוסף ל-30 שמתחלפים מדי פעם בשני הגופים הללו היו כחצי מהחברים היו מהדרג או אנשי צבא.
יצירת המפלגה החלוצית
הממשלה הודיע רשמית על הקמת מפלגת הפועלים ב-12 בספטמבר 1984 ביום השנה העשירי למהפכה האתיופית. מפלגות מקומיות שהיו חלק מהוועדה נהפכו לחלק מהמפלגה. המפלגה הודיע על בחירות בתוכה לכינוס הראשון של קונגרס המפלגה שאותו קונגרס צריך לבחור את חברי המפלגה החדשה שמספר חבריה נקבע ל-183 איש עד 1987. הוועדה המרכזית קבעה שתיפגש פעמיים בשנה ובאותם כינוסים תתווה את דרך המפלגה, הקונגרס היה אחראי על בחירת המזכ"ל ובחירת אנשים לתפקידי מפתח למרות כל זאת גוף זה היה מסורבל וגדול מדי ולעיתים קרובות התגלו אי הסכמות. כחצי מחברי הקונגרס בסוף שנות ה-80 היו שוטרים ואנשי צבא לשעבר והחצי השני היו פועלים, חקלאים, חברי תאגידים ואנשים שהיו חברים במפלגות השמאל שהוקמו. מרכז מפלגת הפועלים מנה כאחד עשר חברים בנוסף לשישה חברים שמתחלפים כשבעה מהחברים הגיעו מהדרג בנוסף לארבעה חברים שהיו בעלי אידאולוגיה קומוניסטית, ארבעת אלו היו למעשה אחראיים על תפעול המפלגה וזכו לאמון רב של המזכ"ל מנגיסטו היילה מריאם.
התפקיד החשוב ביותר של המפלגה היה כאשר התקבלה חוקת 1987 שיצרה את הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה והמפלגה נהפכה ליותר חשובה מהממשלה עצמה וקבעה את דרכה של אתיופיה בין 1987–1991 ענפים של המפלגה שהיו קימים במחוזות השונים נהנו מחופש פעולה כל עוד לא סתרו את החלטות המפלגה. בראייה הלאומית אנשי צבא ופקידים וקבוצות האתניות המשפיעות האמהרים והתגרים (חבשים) שבאופן לאומי והיסטורי היו בעלי אידאולוגיה של "אתיופיה הגדולה" של האימפריה האתיופית לשעבר נדחפו לצד והגורם האתני נהפך לחסר משמעות.
סופה ופירוקה של המפלגה
לאחר הימלטותו של מנגיסטו ב-1990 ותחילת ההתמוטטות של ברית המועצות והפסקת התמיכה הסוביטית, המפלגה הפנתה עורף לאידאולוגה הקומוניסטית וטענה שהיא תומכת בקפיטליזם. לאחר הפלת המשטר באופן סופי על ידי ארגוני המורדים ובראשם האיחדג חברי המפלגה נאסרו וחלקם הוצאו להורג באשמת פשעים נגד האנושות.
לקריאה נוספת
- אנדרגצ'אוו טירונאה, המהפכה האתיופית 1974 - 1987, מסת"ב 0521430828 (באנגלית).
- ברהו זאוודה, ההיסטוריה המודרנית של אתיופיה, מסת"ב 0821409719 (אנגלית).
- מרינה ודוד אוטווי, אתיופיה: אימפריה במהפכה, מסת"ב 084190362X (אנגלית).
- אדמונד ג'וזף קאלאר, אתיופיה המהפכנית, מסת"ב 025335014X (אנגלית)
22748366מפלגת הפועלים האתיופית