ההסכם הג'נטלמני (1907)
ההסכם הג'נטלמני משנת 1907 (באנגלית: Gentlemen's Agreement of 1907; בסינית: 日米紳士協約) היה הסכמה לא רשמית בין ארצות הברית לאימפריה היפנית, שלפיה ארצות הברית לא תטיל מגבלות על ההגירה היפנית לתחומה ואילו יפן מצדה לא תתיר הגירה נוספת ממנה אל ארצות הברית. מטרת הסכם זה הייתה להפחית את המתיחות בין שתי מעצמות אלה השוכנות משני צדי האוקיינוס השקט. ההסכם מעולם לא אושרר על ידי הקונגרס של ארצות הברית, אשר הביא לסיומו בפועל בשנת 1924 עם חקיקת חוק ההגירה שאסר הגירת מזרח-אסייתים לארצות הברית.
במסגרת ההסכם הסכימה יפן שלא להנפיק דרכונים לאזרחים יפנים המעוניינים לעבוד בארצות הברית גופא, ובכך למעשה ביטלה הגירה יפנית נוספת לארצות הברית. בתמורה הסכימה ארצות הברית לקבל את נוכחותם של מהגרים יפנים שהתגוררו כבר בארצות הברית, להתיר הגירה לנשותיהם, לילדיהם ולהוריהם ולהימנע מאפליה במסגרת החוק נגד ילדים יפנים, ואחרים ממוצא אסייתי, בבתי ספר בקליפורניה. במדינת קליפורניה, ובסן פרנסיסקו בפרט, הייתה באותה העת אוכלוסייה גדולה ממוצא אסייתי. הנשיא תאודור רוזוולט, שלו היה יחס אוהד כלפי יפן, אישר את ההסכם, כפי שהוצע על ידי יפן, כחלופה לחקיקה רשמית יותר ומגבילה יותר.
רקע
ראשית ההגירה היפנית לארצות הברית
בניגוד לשטף ההגירה הסיני לקליפורניה בתקופת הבהלה לזהב, מדיניות הבידוד של הממשלה היפנית סיכלה ניסיונות הגירה של יפנים לארצות הברית. רק בשנת 1862 הפחיתה הממשלה היפנית את ההגבלות, וההגירה היפנית לארצות הברית החלה. ב-1882 נחקק חוק הדרת הסינים מסיבות גזעניות. הרגשות האנטי-סיניים בקרב האמריקאים עודדו יזמים אמריקאים לגייס פועלים יפנים, וב-1885 הגיעו העובדים היפנים הראשונים לממלכת הוואי. המהגרים מיפן החליפו למעשה את הפועלים הסינים ונטלו על עצמם את תפקיד שמילאו הסינים. אלא שלא כמו המהגרים הסינים, הצליחו רבים מהמהגרים היפנים לטפס בשלבי הקידום החברתי על ידי הקמת עסקים או הסבה לחקלאות ורכישת משק עצמאי, והפכו לחלק ממעמד הביניים. רוב המהגרים היפנים רצו לשבת בארצות הברית ישיבת קבע, והם הגיעו עם משפחותיהם, בניגוד לסינים אשר הגיעו כגברים צעירים בגפם ועזבו בשלב מאוחר יותר. היפנים נטמעו בחברה האמריקאית וקיבלו על עצמם את הנורמות והלבוש האמריקאיים. רבים אף הצטרפו לכנסייה המתודיסטית ולכנסייה הפרסביטריאנית.
על רקע זה צמח הנייטיביזם (תמיכה בחקיקה מפלה לטובתם של ילידי היבשת, שהונעה על ידי רגשות לאומניים קסנופוביים) שהופנה נגד תושבים ממוצא אסייתי בקליפורניה, ואשר התבטא, בין היתר, בשנת 1906, עת תיקנה מועצת החינוך של סן פרנסיסקו תקנה שקבעה כי על ילדים ממוצא יפני ואסייתי אחר ללמוד בבתי ספר מופרדים גזעית. באותה תקופה היוותה אוכלוסיית המהגרים היפנית כ-1% מתושבי מדינת קליפורניה, אשר רבים מהם היגרו לארצות הברית עקב האמנה משנת 1894 שהבטיחה הגירה חופשית מיפן.
עם התרחבות קהילת המהגרים היפנים בקליפורניה, המהגרים נחשדו בכך שהם מהווים תקיעת יתד של יפן בארצות הברית. לקראת שנת 1905 התמלא העיתון סן פרנסיסקו כרוניקל ברטוריקה אנטי-יפנית. ב-1905 הוקמה "הליגה להדרת יפנים וקוריאנים", ולה ארבעה עקרונות:
- הרחבת חוק הדרת הסינים שיכלול גם יפנים וקוריאנים;
- הדרת עובדים יפנים וחברות המעסיקות עובדים יפנים;
- הפעלת לחץ על מועצת החינוך להפריד ילדים יפנים מילדים לבנים;
- החלת מסע תעמולה ליידוע הקונגרס והנשיא בדבר ה"איום".
אמריקאים ממוצא יפני לא התגוררו בצ'יינהטאון, אלא ברחבי הערים. בנוסף, אף שהייתה מדיניות הפרדת יפנים בבתי הספר, היא לא נאכפה כל עוד היה מקום פנוי ולא הוגשו תלונות מטעם ההורים. אותה ליגה הופיעה בפני המועצה פעמים רבות והתלוננה על אי-יישום המדיניות, אלא שהיא נענתה בכך שלא ניתן מבחינה כספית להקצות משאבים נפרדים ל-93 תלמידים בלבד.
רעידת האדמה בסן פרנסיסקו והפרדת בתי הספר
ב-18 באפריל 1906 פקדה רעידת אדמה במגניטודה של 7.9 בסולם מגניטודה לפי מומנט את סן פרנסיסקו והרסה, יחד עם השרפה שפרצה בעקבותיה, חלקים נרחבים בעיר. לאחר השריפה החליטה מועצת החינוך לשלוח את 93 הילדים היפנים לבית הספר היסודי הסיני ושינתה את שמו ל"בית הספר הציבורי המזרחי לסינים ליפנים ולקוריאנים".
המדיניות החדשה עוררה את זעמם של הורים יפנים רבים. הם כעסו על הרעיון שילדיהם מוכרחים לקבל חינוך שאינו משתווה לזה של הילדים לבנים. בנוסף, התחבורה לאחר רעידת האדמה הייתה מוגבלת, כך שתלמידים רבים לא יכלו להגיע לבית הספר המזרחי. יפנים רבים התווכחו עם מועצת החינוך וטענו כי ההפרדה של בתי הספר מנוגדת לאמנה של 1894. האמנה לא נדרשה במפורש לתחום החינוך, אך כן רמזה שיפנים באמריקה יקבלו זכויות שוות. בהתאם להחלטות הקובעות דאז של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר נתקבלו ב-1896, מדינה לא הפרה את תנאי ההגנה השווה בחוקה, אם דרשה הפרדה גזעית, כל עוד מתקני ההפרדה היו שווים במהותם.
זמן לא רב אחר כך פנו האמריקאים ממוצא יפני אל כלי התקשורת ביפן על מנת ליידע את הממשלה בדבר ההפרדה. העיתונים בטוקיו גינו את ההפרדה בכנותם: "עלבון לגאוותם ולכבודם הלאומיים". הממשלה היפנית הייתה מודאגת מאד מהמוניטין של היפנים מעבר לים, שכן הם רצו להגן על המוניטין שלהם כמעצמה עולמית. פקידי הממשל הפכו מודעים לכך שמדובר בסף משבר וכי התערבות דרושה לשמירה על השלום הדיפלומטי.
לידת ההסכם הג'נטלמני
לנשיא רוזוולט היו שלוש מטרות בפתרון מצב זה: האחת, להראות ליפן שהמדיניות בקליפורניה לא שיקפה את האידיאלים של ארצות הברית כולה; השנייה, לאלץ את סן פרנסיסקו לבטל את מדיניות ההפרדה; והשלישית, להגיע לפתרון בעיית המהגרים היפנים. ויקטור מטקאלף, מזכיר המסחר והעבודה בממשל רוזוולט, נשלח לחקור את העניין ולאלץ את ביטול המדיניות, אלא שניסיונו לא צלח, שכן בעלי התפקידים המקומיים היו מעוניינים בהפרדה. גם הנשיא עצמו ניסה להטיל את כובד משקלו על מועצת החינוך ללא הועיל.
מנגד, היה רצון מצד הממשלה היפנית "לשמר את התדמית של העם היפני בעיני העולם". יפן לא הייתה מעוניינת שארצות הברית תחוקק חוקים מיוחדים נגד המהגרים היפנים, כפי שאירע עם המהגרים הסינים ב"חוק הדרת הסינים" משנת 1882.
ב-15 בפברואר 1907 הגיעו הצדדים לפשרה: היה והנשיא רוזוולט מצליח להבטיח את השעיית ההגירה היפנית, מועצת החינוך תאפשר לתלמידים היפנים ללמוד בבתי הספר הציבוריים. הממשלה היפנית, כאמור, לא רצתה לפגוע בכבוד הלאומי של היפנים או לספוג השפלה כמו הסינים ב-1882, ולפיכך הסכימה להפסיק את הנפקת הדרכונים לפועלים המנסים להגיע לארצות הברית, אלא אם כן פועלים אלה באו להתיישב בבית שנקנה מראש, להצטרף אל בן משפחה או ליטול שליטה פעילה בחברה חקלאית שנרכשה קודם לכן.
ההסכם נוסח שנה לאחר מכן בפתק שכלל שש נקודות. לאחריו הותר לתלמידים היפנים ללמוד בבתי הספר הציבוריים.
השפעות ההסכם
אימוץ ההסכם עודד את תופעת "כלות התמונה" – נישואי נוחות שהתבצעו מרחוק באמצעות חליפת תמונות. ביצירת קשרי נישואין אלה יכלו נשים המבקשות להגר לארצות הברית להשיג דרכונים, בעוד העובדים היפנים יכלו להשיג שותפות לחיים בהתאם למוצאם.
