הגל הקוריאני
הגל הקוריאני או האליו (בקוריאנית: 한류), הוא מונח המתאר את התופעה התרבותית של העלייה הדרמטית בפופולריות של התרבות הדרום קוריאנית מאז שנות ה-90. ההתעניינות העולמית בתרבות הקוריאנית הובלה בעיקר על ידי התפשטות הקיי-פופ והדרמות הקוריאניות, עם הצלחות בולטות הכוללות את להקת BTS ו"Gangnam Style" של סיי, הסרט ״פרזיטים״ והסדרה משחק הדיונון. הגל הקוריאני הוכר כסוג של "עוצמה רכה" וכנכס כלכלי חשוב עבור דרום קוריאה, המייצר הכנסות גם באופן עקיף, הן באמצעות יצוא והן בתיירות.[1]
אחרי המשבר הפיננסי באסיה ב-1997 וסיום הצנזורה הצבאית על תעשיית הבידור הדרום קוריאנית, דרום קוריאה התפתחה כיצואנית גדולה של תרבות פופולרית. התופעה של גל הקוריאני הונעה לראשונה על ידי התפשטות סדרות הדרמה והקולנוע הקוריאני לסין ולחלקים מדרום מזרח אסיה, עם כניסתה של התקשורת הלווינית בסוף שנות ה-90. עיתונאים טייוואנים טבעו לראשונה את המונח "גל קוריאני" ב-1998, שהתייחס להצלחת הטלוויזיה הדרום קוריאנית במדינה. במהלך שנות ה-2000, האליו התפתח לתחומים נוספים, והפך לתופעה עולמית שהתפשטה במהירות לדרום אסיה, המזרח התיכון ומזרח אירופה. התרחבות התופעה ניזונה על ידי הופעת המדיה החברתית והאינטרנט, שמילאו תפקידים מרכזיים באפשרות של תעשיית הבידור הקוריאנית להגיע לקהל מעבר לים, כמו גם עידוד התופעה על ידי ממשלת דרום קוריאה. בארצות הברית, ההתפשטות של הגל הקוריאני התחילה מקהילות קוריאניות-אמריקאיות, בעיקר בניו יורק ובלוס אנג'לס.[2]
אטימולוגיה
המונח "האליו" מתייחס להתפשטות הבינלאומית של התרבות הדרום קוריאנית מאז שנות ה-90, לאחר סיום השלטון הצבאי והליברליזציה של תעשיית התרבות בקוריאה. המונח מתייחס בעיקר להתפשטות הטלוויזיה הקוריאנית, מוזיקת פופ, קולנוע ואופנה, אך יכול לכלול גם אנימציה, משחקי וידאו, טכנולוגיה, ספרות, קוסמטיקה ואוכל. מבחינת האפיון של הדורות, בעוד שהדור הראשון של האליו בסוף שנות ה-90 עד תחילת שנות ה-2000 נותר מוגבל באסיה והתייחס לפופולריות של דרמות וסרטים קוריאניים בשאר היבשת, הדור השני הונע בעיקר על ידי הפופולריות של הקיי-פופ שהופץ באמצעות פלטפורמות מקוונות כמו יוטיוב ברחבי כל העולם. המילים "האליו" ו- "גל קוריאני", נוספו למילון אוקספורד האנגלי בשנת 2021.[3]
רקע
התרחבות התרבות הקוריאנית החלה תחת הדיקטטורה הצבאית של פארק צ'ונג הי, למרות שהייתה תחת שליטה וצנזורה של הממשלה. תחנות הרדיו והטלוויזיה המסחריות הראשונות נפתחו בתחילת שנות ה-60 והיו כפופות לצנזורה קפדנית תחת ועדת האתיקה לשידור. בשנת 1972 חלה ירידה בהתרחבות, עקב החקיקה של חוקת יושין שהרחיבה את סמכויותיו וקיבעה את שלטונו הדיקטטורי של פארק בפועל. החקיקה התקיימה במקביל לדיכוי נרחב של תעשיית התרבות הדרום קוריאנית שפארק טען כי היא השפעתה של "תרבות דקדנטית זרה".
לאחר מותו של פארק וההפיכה ב-1979 ב-12 בדצמבר, המשטר הצבאי של צ'ון דו-הוואן חוקק הגבלות נוספות על התקשורת. בשנת 1980, צ'ון אילץ את כל 29 גופי השידור הפרטיים להתמזג לתוך מערכת השידור הקוריאנית בבעלות המדינה, תוך יצירת מונופול מדיה בבעלות המדינה. ב-1990 העניקה האספה הלאומית רישיון שידור למערכת השידור האזורית של סיאול, והיא הפכה לתחנת הטלוויזיה הפרטית הראשונה מאז ההלאמה הכפויה של גופי השידור הפרטיים ב-1980. בדצמבר 1991 העבירה האספה הלאומית את חוק הטלוויזיה בכבלים שהורה למשרד המידע לתת אישורים לעשרים ספקי תוכניות טלוויזיה בכבלים. הספקים נבחרו באוגוסט 1993, ושירותי הטלוויזיה בכבלים החלו במרץ 1995, והיוו כר להתפשטות השידורים בהמשך למדינות נוספות באסיה.
הדור הראשון
הדור הראשון של הגל הקוריאני היה העלייה הראשונית בפופולריות של התרבות הפופולרית הקוריאנית במדינות אסיה הסמוכות.[4] הוא התחיל בסין בסוף שנות ה-90, והיה מורכב בעיקר מהפצת תוכניות טלוויזיה קוריאניות.[4] עם הליברליזציה של שוק הטלוויזיה הדרום קוריאני חל גידול בייצוא סדרות טלוויזיה קוריאניות לחו"ל. בתחילה לסין לאחר ששתי המדינות יצרו יחסים דיפלומטיים באופן רשמי ב-1992. הדרמה הקוריאנית הראשונה שזכתה לפופולריות ניכרת בסין הייתה הסדרה מהי אהבה? ששודרה ב-1997 והגיע לקהל של כ-120 מיליון צופים סינים.[5] עד סוף שנות ה-2000, הדרמות הקוריאניות הפכו לחלק מהתוכניות היומיות של ערוצי טלוויזיה מקומיים ברחבי מזרח אסיה [6] ובסין התוכניות הקוריאניות היוו יותר מכל שאר התוכניות הזרות גם יחד.[7]
קים יונג-סאם, שהיה נשיא קוריאה בין 1993 ל-1998 הכיר בחשיבות של ייצוא מוצרי תרבות. הוא העביר חוקים שהעניקו תמריצי מס להשקעה בקולנוע. הנשיא קים דה יונג שבא אחריו המשיך במדיניות זו, והעניק סיוע ממשלתי לפיתוח התרבות הקוריאנית. המדינה תמכה בכ-148.5 מיליון דולר בתעשיית התרבות, דבר שאיפשר לשפר את האיכות שלה ובהמשך להפוך אותה לתחרותית בעולם.
המשבר הכלכלי בשנת 1997 גרם לירידת ערך המטבע של דרום קוריאה וכתוצאה מכך המוצרים בדרום קוריאה היו זולים יותר עבור קונים מחו"ל. דבר זה משך קונים מחו"ל ויצר הזדמנות לייצוא של התרבות הקוריאנית למדינות זרות. ואכן, מוצרי התרבות הקוריאניים נהיו לפופולריים באסיה.[5]
עד אמצע שנות ה-90, המוזיקה הדרום קוריאנית לא משכה במידה רבה קהל זר. אמנם SK, דייהו וסמסונג נכנסו לתעשיית המוזיקה, אך המשבר הפיננסי באסיה ב-1997 גרם להן לסיים בפתאומיות את המיזמים הללו. את הוואקום שנוצר מילאו שלוש חברות תקליטים גדולות: SM אנטרטיינמנט ,YG אנטרטיינמנט ו- JYP אנטרטיינמנט. אבן הדרך הראשונה בפופולריות של הקיי-פופ בסין הייתה כשתוכנית הרדיו Seoul Music Room ב-1997 החלה לשדר בבייג'ינג.
ככלל, המאפיין של הדור הראשון הוא בכך שהתפשטות התרבות הקוריאנית הייתה בעיקר ברחבי אסיה והיא הייתה חלק מזיקה תרבותית בין - אסייתית. בנוסף, קהל היעד העיקרי היה נשים בגיל העמידה.[5]
הדור השני
הדור השני של הגל הקוריאני החל מ-2008, כשבשונה מהגל הראשון שהתבסס על טלוויזיה, הגורם המניע העיקרי שלו היה מוזיקה. המאפיינים העיקריים שלו הם מגוון של מוצרי תרבות, התרחבות התופעה אל מחוץ למדינות אסיה, קהל יעד שמורכב יותר מצעירים, עלייה ניכרת בייצוא,[5] הפצת התרבות הפופולרית הקוריאנית באמצעות מדיה חברתית ובכך שהקיי-פופ הפך ליצוא התרבותי הדרום קוריאני העיקרי. התקופה סימנה את ההתרחבות המהירה של תעשיות המוזיקה, האנימציה והמשחקים המקוונים בדרום קוריאה ואת השינוי במדיניות הממשלה - מחוסר עניין לתמיכה נלהבת, תחת הממשלות של לי מיונג-באק ופאק גון-הייה. [8]
אמצע שנות ה-2000 סימנה את התרחבותו של הגל הקוריאני לחלקים אחרים של אסיה, מחוץ למזרח אסיה, בעוד שאמצע שנות ה-2010 סימנה את התרחבותו של הגל הקוריאני מחוץ לאסיה לאירופה, אמריקה ואפריקה. אופן ההפצה הפך מדבר שמבוסס בעיקר על ידי שידורי לוויין, לתופעה שמונעת על ידי מדיה חברתית ואינטרנט. חופש הגישה למדיה באמצעות האינטרנט והיכולת ליצור קהילות וירטואליות דרך רשתות חברתיות ללא הגבלה גאוגרפית הניחו בסיס להתפשטות רחבה כלל - עולמית של הקיי-פופ.[5] במהלך תקופה זו, מדיה חברתית ופלטפורמות כמו יוטיוב ו-נטפליקס מילאו תפקיד מפתח בהפצת התרבות הפופולרית של דרום קוריאה.[9] הקיי-פופ משך תשומת לב עולמית כשהסרטון "Gangnam Style" הפך לוויראלי ב-2012, והיה לסרטון הראשון ביוטיוב שהגיע למיליארד צפיות.[10] ליוטיוב ופלטפורמות וידאו מקוונות אחרות ישנו תפקיד משמעותי בעלייה בפופולריות הבינלאומית הגוברת של קיי-פופ.[11]
במהלך הדור הראשון של הגל הקוריאני, סרטים קוריאניים שיוצאו לחו"ל נצרכו בעיקר במדינות אחרות באסיה.[9] באמצעות שירותי סטרימינג מקוונים כמו נטפליקס, תעשיית הבידור הדרום קוריאנית הצליחה להתרחב מחוץ למזרח אסיה. הסרט "פרזיטים" משנת 2019 זכה במספר פרסים בפסטיבלי סרטים בינלאומיים, כולל ארבעה פרסי אוסקר לסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר והסרט הבינלאומי הטוב ביותר.[9] הסרט גם עשה היסטוריה בכך שהיה לסרט הראשון שאינו בשפה האנגלית שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר.[12]
להקות קיי פופ הופיעו באירופה והפופולריות של התרבות הקוריאנית גאתה, דבר ששיפר משמעותית את התדמית שלה בעיני העולם. העיתון הצרפתי לה מונד תיאר את הפופולריות של מוצרי התרבות הקוריאניים כ"יעד דיפלומטי" לשיפור התדמית של דרום קוריאה. הפופולריות של מוזיקת הקיי-פופ הביאו לזינוק בייצוא של מוצרי טיפוח ופריטי אופנה מקוריאה[5]
מבחינה כלכלית, הייצוא של תוכניות טלוויזיה דרום קוריאניות עלה מכ-5.5 מיליון דולר ב-1995 ל-252 מיליון דולר ב-2013[5]
לימוד השפה הקוריאנית
ארגון השפה המודרנית של ארצות הברית דיווח כי מספר הסטודנטים באוניברסיטה הלומדים קוריאנית הוכפל בין 2006 ל-2016. בשנת 2020, הקוריאנית הפכה לשפה הזרה הצומחת ביותר במקסיקו ובארצות הברית.[13] משרד החינוך הדרום קוריאני ייחס את העלייה בעניין בשפה הקוריאנית כתוצר של הגל הקוריאני.[14] הגל הקוריאני השפיע על מספר רב של סטודנטים באוניברסיטה בריטית להמשיך לתארים בשפה הקוריאנית.[15]
תנועת נגד
ההצלחה של מוצרי תרבות דרום קוריאנים באסיה גרמה לכמה ממשלות לנקוט בצעדים להגנה על תעשיות התרבות שלהן. יפן, סין וטייוואן עשו מאמצים לבלום את זרימת הסרטים והדרמות הקוריאניות למדינותיהן, מה שהוריד את היקף המכירות שלהן. דבר זה הניע את תעשיית התרבות הדרום קוריאנית לפרוץ לשווקים מחוץ לאסיה, דבר שתרם בסופו של דבר להתרחבות כלל עולמית.
ביפן התקיימו מספר הפגנות רחוב של קבוצות לאומניות מהימין הקיצוני שהפגינו נגד ייבוא מוצרי בידור דרום קוריאנים.[16] הקומיקס האנטי-קוריאני, Manga Kenkanryu ("שונא את הגל הקוריאני") פורסם ב-26 ביולי 2005 ונמכר רבות ביפן. על פי מאמר של Korea Times שפורסם בפברואר 2014, "מומחים ומשקיפים בקוריאה וביפן אומרים כי בעוד שהנוכחות בהפגנות עדיין קטנה ופעולות קיצוניות כאלה רחוקות מלהיכנס לזרם המרכזי של הפוליטיקה היפנית, ההפגנות העוינות גדלו בגודלן ובתדירות בחודשים האחרונים".[17]
כאשר היקף היבוא התרבותי הקוריאני גדל במהירות, המנהל של סין לרדיו, קולנוע וטלוויזיה הגיב בהחלטה להגביל את מספר דרמות הטלוויזיה הקוריאניות המשודרות בסין. בטייוואן, ועדת התקשורת הלאומית ביקשה מערוצי הכבלים לצמצם את מספר השעות בפריים טיים המוקצות לתוכניות קוריאניות. בנוסף, בתגובה לפופולריות של התוכנית Jewel in the Palace בסין, הבמאי ג'אנג גוולי והשחקן ג'קי צ'אן קראו לקהל המקומי "להתנגד לגל הקוריאני".
קישורים חיצוניים
- הגל הקוריאני שוטף את אסיה, באתר explorekorea
- הקסם של דרום קוריאה: איך ארץ אחת מן הפרוורים רוכבת על גל גואה, באתר גלובס
- המרכז לתרבות קוריאה, באתר פייסבוק
הערות שוליים
- ^ Parc, Jimmyn (2022-08-09). "Korea's cultural exports and soft power: Understanding the true scale of this trend". Asialink (באנגלית). University of Melbourne. ארכיון מ-4 במרץ 2023. נבדק ב-2023-03-21.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Brown, August (29 באפריל 2012). "K-pop Enters American Pop Consciousness". Los Angeles Times. ארכיון מ-30 באוקטובר 2020. נבדק ב-24 במרץ 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Sang-Hun, Choe (2021-11-03). "From BTS to 'Squid Game': How South Korea Became a Cultural Juggernaut". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. ארכיון מ-9 בנובמבר 2021. נבדק ב-2023-03-16.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 4.0 4.1 Ju, Hyejung (2018-07-30). "The Korean Wave and Korean Dramas". Oxford Research Encyclopedia of Communication (באנגלית). doi:10.1093/acrefore/9780190228613.013.715. ISBN 978-0-19-022861-3. ארכיון מ-16 באפריל 2023. נבדק ב-2023-03-18.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 Song, S., The evolution of the Korean wave: How is the third generation different from previous ones?, Korea Observer, עמ' 125-150
- ^ Chua & Iwabuchi 2008, p. 7.
- ^ Faiola, Anthony (31 באוגוסט 2006). "Japanese Women Catch the 'Korean Wave'". The Washington Post. ארכיון מ-21 בינואר 2011. נבדק ב-18 במרץ 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Park to Put Policy Priority on Culture". The Korea Times. 20 בדצמבר 2012. ארכיון מ-2 בפברואר 2022. נבדק ב-24 במרץ 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 9.0 9.1 9.2 Song, Sooho (2020). "The Evolution of the Korean Wave: How Is the Third Generation Different from Previous Ones?". Korea Observer. 51 (1): 125–150. doi:10.29152/KOIKS.2020.51.1.125. ארכיון מ-7 במרץ 2023. נבדק ב-7 במרץ 2023.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Gangnam Style Hits One Billion Views on YouTube". BBC News. 21 בדצמבר 2012. ארכיון מ-3 בנובמבר 2019. נבדק ב-21 בדצמבר 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Lah, Kyung (5 בפברואר 2013). K-pop Goes Global (Video). CNN. אורכב מ-המקור ב-2 באוגוסט 2016. נבדק ב-4 במרץ 2013.
{{cite AV media}}: (עזרה) - ^ N. B. (10 בפברואר 2020). ""Parasite" becomes the first foreign-language film to win Best Picture". The Economist. ארכיון מ-26 במרץ 2023. נבדק ב-26 במרץ 2023.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Wang, Hye-Sook; Pyun, Danielle O. (2020-06-16). "Hallyu and Korean Language Learning: Gender and Ethnicity Factors". The Korean Language in America (באנגלית). 24 (2): 30–59. doi:10.5325/korelangamer.24.2.0030. ISSN 2332-0346. ארכיון מ-26 במרץ 2023. נבדק ב-26 במרץ 2023.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Choi, Ye-na (15 במרץ 2021). "Nearly 160,000 Students Overseas Learned Korean in 2020". The Dong-a Ilbo. ארכיון מ-9 בפברואר 2022. נבדק ב-15 במרץ 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Hall, Rachel; Otte, Jedidajah (30 בדצמבר 2021). "Anime and K-pop Fuel Language-learning Boom". Taipei Times. ארכיון מ-7 בפברואר 2022. נבדק ב-7 בפברואר 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Reading the 'Korean Wave' as a Sign of Global Shift". Korea Journal. 45 (4): 147–182. 2005.
- ^ "Anti-hallyu Voices Growing in Japan". The Korea Times. 21 בפברואר 2014. ארכיון מ-11 בפברואר 2022. נבדק ב-21 באפריל 2016.
{{cite news}}: (עזרה)
39871227הגל הקוריאני