ימין רדיקלי

ימין רדיקלי, או ימין קיצוני, הוא מונח מקובל לתיאור אידאולוגיה פוליטית ימנית הדוגלת בשינויים שורשיים ומעמיקים במבנה השלטון והחברה, במיוחד בתחומי הכלכלה, הלאומיות, התרבות, ויחסי הכוח בחברה. לעומת הימין המתון, הימין הרדיקלי דוגל בגישה רדיקלית יותר לגבי עמדות ימין מסורתיות בנושאים כגון שמרנות, סמכותניות, ומשמעות רבה ללאום ולמורשת הלאומית. בדרך כלל, אם כי לא תמיד, קבוצות של ימין רדיקלי תומכות בליברליזם כלכלי ויוזמה חופשית ככלים לפיתוח המשק.

במהלך ההיסטוריה, תנועות ימין רדיקלי באירופה היו קשורות לרוב לנאציזם, נאו-נאציזם, פשיזם ונאו-פשיזם, ותמכו באידאולוגיה הכוללת דעות לאומניות קיצוניות, שוביניזם, שנאת זרים, גזענות או ריאקציונריות. גישות אלה ראו בחלקים מהאוכלוסייה קבוצות נחותות, המהוות איום על המדינה ומוסדותיה, או על הקבוצה האתנית השלטת, ובכך הצדיקו דיכוי ואלימות כלפי מיעוטים.

מאפיינים של ימין רדיקלי

המונח "ימין רדיקלי" כולל בתוכו קבוצות פוליטיות רבות, והוא הטרוגני למדי. עם זאת, לקבוצות אלה יש מספר מאפיינים משותפים: תמיכה בנייטיביזם ובמשטר סמכותני, והתנגדות עזה לקומוניזם וסוציאליזם. קבוצות אלה מאמינות כי הן חלק מקבוצה בעלת זכויות יתר, והקבוצות האחרות באוכלוסייה נחותות ממנה.

מבחינה מדינית וצבאית, ארגוני הימין הרדיקלי תומכים בפעולות מלחמתיות ובסחר בנשק, ובדרך כלל תומכים במאבק אלים (בדרגות שונות של אלימות, עד כדי אלימות קיצונית ואף שימוש בטרור) כדי להשיג את מטרותיהם. ארגונים אלו מפגינים לאומיות מוקצנת, ולא רואים פגם בפגיעה בזכויות האדם על מנת להשיג מטרות פוליטיות.

גופי ימין רדיקלי במהלך ההיסטוריה נטו להעדיף חברה אליטיסטית המבוססת על האמונה בלגיטימיות של שלטון מיעוט, עליון לכאורה, על ההמונים הנחותים. מספר היבטים של האידאולוגיה הפשיסטית זוהו אצל מפלגות ימין רדיקלי, ובפרט הרעיון הפשיסטי לפיו קבוצה של בני אדם עליונים צריכה לשלוט בחברה, בעוד שאת האלמנטים הבלתי-רצויים יש לחסל.

במספר מקרים נעשתה הבחנה בין פשיזם לבין מפלגות ימין רדיקלי. למשל, צ'ארלס גרנט, מנהל המרכז לרפורמות אירופאיות בלונדון, טוען שמפלגות ימין לאומניות, כמו החזית הלאומית בצרפת, אינן מפלגות פשיסטיות. גם בית המשפט החוקתי הפדרלי של גרמניה נדרש לסוגיה, בבואו לקבוע אם מפלגה מסוימת פסולה מלהשתתף בתהליך הבחירות הדמוקרטי.

מבחינה כלכלית, במהלך ההיסטוריה גופי ימין רדיקלי היו בין התומכים בגישה כלכלית נאו-ליברלית ובכלכלת שוק. כיום, חלק מגופי הימין אימצו גישות כלכליות המזוהות עם השמאל, בהן התנגדות לגלובליזציה, ותמיכה בהלאמה ובפרוטקציוניזם. על אף זאת, איש מדע המדינה נורברטו בוביו אבחן הבדל מרכזי בין שמאל לימין, והוא היחס לשוויון פוליטי, לכן גם הגופים שאימצו גישות אלה צריכים להיות ממוקמים בצד הימני של הקשת הפוליטית.

מפלגות ימין פופוליסטי דוגלות בערכים רבים הנחשבים לאבני יסוד של הימין הרדיקלי, בהם תמיכה בקפיטליזם לסה פר, לאומיות, אתנוצנטריות, התנגדות למהגרים ולאינטגרציה חברתית. חלקם תומכים בהשקפה לפיה צריכה להיות הפרדה בין קבוצות אתניות, גזעיות או דתיות, כאשר לקבוצה השלטת צריכות להיות זכויות יתר.

על פי תומכי תאוריית פרסת הסוס, גופי ימין רדיקלי חולקים אלמנטים משותפים עם השמאל הקיצוני, יותר מאשר גופי מרכז מתונים.^[1]

היסטוריה

גופי ימין רדיקלי היו חלק מהנוף הפוליטי בארצות הברית ובאירופה במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, אולם הפופולריות שלהם דעכה לאחר מלחמת העולם השנייה. ארגוני ימין בבריטניה שבו לפעול בשנות השישים, ובארצות הברית ובאחדות ממדינות אירופה החלה עלייה בפופולריות של ארגוני ימין רדיקלי לקראת סוף המאה ה-20. בין ארגוני הימין הרדיקלי בארצות הברית נמנים תנועת מסיבת התה, ארגונים פלאו-שמרנים וארגוני לאומנות לבנה.

חוקר מדע המדינה קלאוס פון ביימה זיהה שלושה שלבים בהתפתחות ההיסטורית של מפלגות ימין רדיקלי במערב אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.

משנת 1945 ועד אמצע שנות החמישים, מפלגות ימין רדיקלי נתפשו כמזוהות עם נאציזם. הן נדחקו לשוליים והאידאולוגיה שלהן לא זכתה להכרה. בשנים אלה, המטרה העיקרית של מפלגות הימין הרדיקלי הייתה הישרדות, ולא הייתה להן כל השפעה פוליטית.

מאמצע שנות החמישים ועד לשנות השבעים התפתח "שלב המחאה הפופוליסטי" שהצליח במספר מקומות. למפלגות הימין הרדיקלי שהצליחו היו מנהיגים כריזמטיים, שחשדנותם העמוקה כלפי הממסד הפוליטי הולידה תפיסה של "קבוצת פנים וקבוצת חוץ", לפיה הפוליטיקאים ופקידי הממשל מנותקים מאזרחי המדינה.

בשנות השמונים התרבו המקרים בהם מפלגות ימין רדיקלי הצליחו בבחירות ואיחדו סביבן קהל בוחרים משמעותי, בעיקר סביב ההתנגדות להגירה. מאז מגמה זו התגברה.^[2]^[3]

טרור ימין רדיקלי

ארגוני טרור ימין רדיקלי באירופה השתמשו באלימות כדי לקדם מגוון אידאולוגיות ואמונות קיצוניות, בהן אנטי-קומוניזם, נאו-פשיזם, נאו-נאציזם, גזענות, שנאת זרים והתנגדות להגירה. ארגונים אלה פעלו לרוב ללא שיתוף פעולה בינלאומי. במערב אירופה החלו לפעול מספר ארגונים כאלה בשנות השמונים, ובמזרח אירופה בשנות התשעים, בעקבות פירוק ברית המועצות.

מטרתם של ארגוני טרור ימין רדיקלי היא בדרך כלל הפלת הממשלה, והחלפתה בממשלה לאומנית או פשיסטית.

לדוגמה, ארגון הטרור Nuclei Armati Rivoluzionari ("מאבק מהפכני חמוש") פעל באיטליה משנת 1977 עד 1981. הארגון דגל באידאולוגיה נאו-פשיסטית והטיל אימה על תושבי איטליה. בשנת 1980 ביצע פיגוע בתחנת רכבת בבולוניה באמצעות מזוודת נפץ. הפיצוץ הרס את המבנה המרכזי, שהתמוטט על הנוסעים שהמתינו לרכבת. בפיגוע נהרגו 85 בני אדם ונפצעו מעל 200. בפעולות טרור אחרות של הארגון נרצחו פוליטיקאים ושופטים שעסקו בחקירות פוליטיות.