הגבלת ילודה בסין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה אינו מוצג בפני קוראי מהדורת נוער.

התוכנית להגבלת הילודה בסין או מדיניות הילד היחיד היא תוכנית שהוכרזה בשנת 1979, שנועדה להתמודד עם החשש מפיצוץ אוכלוסין במדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם. משנות החמישים ועד סוף שנות השישים גדלה האוכלוסייה בסין בקצב מהיר, כ-20 מיליון מדי שנה. לקראת סוף שנות השישים פתחה המדינה בקמפיין לתכנון המשפחה שנקרא "לדחות, לחכות, לצמצם" (להתחתן מאוחר יותר, לחכות זמן רב יותר לאחר הנישואין עד הבאת ילדים, ולהביא לעולם פחות ילדים).

כצעד ראשון הועלה הגיל המינימלי שמותר להתחתן בו. למדינה יש מונופול על מתן אישורי נישואין. ב-1979, על סף מיליארד התושבים ולמרות הצלחת הקמפיין (ירידה של כמחצית בשיעור הפריון) הוחלט על מדיניות חדשה - מדיניות הילד האחד. באוקטובר 2015 הודיעה המפלגה השלטת בסין על שינוי מדיניות הילד האחד, כך שזוג יורשה להביא לעולם שני ילדים[1]. במאי 2021 שונתה המדיניות להגבלה של שלושה ילדים.

רקע היסטורי

בעת עלייתה לשלטון של המפלגה הקומוניסטית בראשות מאו דזה-דונג ב-1949, מנתה אוכלוסיית סין כ-530 מיליון איש. שיעור הפריון היה גבוה, ובשנות החמישים התקרב ל-6 ילדים למשפחה. על אף שמרבית האוכלוסייה הייתה כפרית וענייה, השלטון החדש עודד ילודה, אסר על השימוש במניעת לידה והעניק תעודת "אם גיבורה" לנשים שילדו מספר רב של ילדים.

ב-1958 הכריז המשטר הקומוניסטי על תוכנית "הקפיצה הגדולה קדימה", שאמורה הייתה לעודד את התעשייה להגדיל את הייצור והייצוא, ולשנות את ארגון החקלאות במדינה. יישום התכנית הביא למותם של כ-30 מיליוני אזרחים במה שנודע בתור "הרעב הגדול בסין". ב-1961 פחתה אוכלוסיית סין בכמה מיליוני אזרחים.
ב-1963 החלה האוכלוסייה להתאושש עם 30 מיליון לידות בשנה. באותה תקופה אף נרשמה ירידה חדה בתמותת תינוקות וילדים, הודות לאימוץ עקרונות של רפואה מתקדמת. בשנות ה-60 גדלה אוכלוסיית סין ב-20 מיליון בני אדם מדי שנה, והגידול באוכלוסייה בכל חמש שנים היה שווה למספר התושבים בבריטניה וצרפת גם יחד.

הפעלת התכנית

בשלב זה החל המשטר להיות מוטרד מ"התפוצצות האוכלוסין", וב-1969 יצא בתוכנית לצמצום הילודה בשם "לדחות, לחכות, לצמצם" שמטרתה להגביל את הילודה לשני ילדים למשפחה.

התוכנית נחלה הצלחה. כאשר דנג שיאופינג, מייסד הכלכלה הסינית המודרנית, עלה לשלטון ב-1976, עמד שיעור הפריון בסין על פחות מ-3 לידות לבית אב. עם זאת, הייתה סין על סף מיליארד תושבים, וב-1979 נחקק "חוק הילד האחד".

החוק קבע כי משפחה עירונית לא תוכל להביא יותר מילד אחד לעולם, ואילו משפחה כפרית יכולה ללדת שני ילדים אם נולדה בת ראשונה (מתוך הנחה שבנים הם דור ההמשך במשק החקלאי). מי שהפר את הוראות החוק חויב בקנסות כבדים בהתאם למצבו הכלכלי.

עד לשלב הזה הפגינה סין התערבות מתונה יחסית של המדינה בחיי הפרט. אך כדי להגיע ליעד הדמוגרפי הרצוי, ותוך הבנה שהמשפחה היא תא מרכזי ובסיסי ויש להשפיע עליו כדי להגיע לתוצאות המבוקשות, עברה המדינה לקמפיין הילד האחד. במקביל לקמפיין השקיעה סין ממון רב בשיפור אמצעי המניעה והעניקה מענקים כספיים ויתרונות נוספים למתחייבים להביא לעולם רק ילד אחד. בהמשך השתמשה המדינה בלחץ חברתי על מנת למנוע מזוגות להביא לעולם ילד נוסף, ובעקבות קבלת מידע על נשים בהריון שני, הפעילה עליהן סנקציות על מנת לשכנען לבצע הפלה מלאכותית. בשלבים מוקדמים של התוכנית אף התבצעו הפלות ועיקורים כפויים בחלק קטן מהאזורים הכפריים, אך בהמשך התמתנה המדיניות וכיום עיקר הסנקציות המוטלות על ילדים "לא חוקיים" הן כלכליות.

המדיניות אינה מיושמת באזורים המנהלתיים המיוחדים של הרפובליקה (הונג קונג ומקאו).

השפעותיה של המדיניות

בעקבות המעבר ממשפחות מרובות ילדים למשפחות בהן ילד אחד בלבד, השתנה הדגש החברתי-תרבותי באופן הדרגתי, מהתמקדות במבוגרים להתמקדות בילד. מדיניות הילד היחיד יצרה משפחות בהן זוג הורים וארבעה סבים הממוקדים כולם בילד, ובו מושקעים מירב משאביהם הרגשיים והכלכליים. ילדים כאלו מכונים בסין "קיסרים קטנים" ונחשבים למפונקים, אך גם סובלים מלחץ פסיכולוגי עצום להצליח. בעיה נוספת שמדיניות זו יצרה היא הטיפול במבוגרים, המוטל בסין באופן מוחלט על ילדיהם: שני בני זוג, ששניהם ילדים יחידים, צריכים לטפל בארבעה הורים.

הגבלת הילודה הביאה לרצון של משפחות רבות להביא זכר שימשיך את השושלת המשפחתית, ולא נקבה. הסיבה לכך היא בעיקר תפיסה מסורתית המושרשת בתודעה הסינית הקונפוציאנית: בתקופות השושלתיות נהוג היה שנשים יעברו לגור אצל הבעל לאחר הנישואין, ולכן הן לא הועילו לגרעין המשפחתי בטווח הארוך. העיקרון הפטרי-לוקאלי הזה יצר העדפה ברורה לצאצאים זכרים, וכפועל יוצא הפך את החברה הסינית כולה לפטריארכיה. כיום, נדידת הבנות אחרי הנישואין כבר איננה מקובלת, אך ההבניה של האשה כנחותה עדיין מקובעת בחברה הסינית מכוח מסורת זו. משום כך יש לא מעט מקרים של רצח תינוקות בנות או הימנעות בכלל מהריון ובמקום זאת רכישת בנים זכרים חטופים. מחירו של בן זכר יכול להגיע ל-5,000 דולרים באזורים העניים של סין. הביקוש לבנים זכרים הוליד תעשייה שלמה של חטיפות ילדים בסין, שנאבקת בתופעה בלא הצלחה[2].

עם התפתחות הטכנולוגיה והמחקר הגנטי שאיפשר לקבוע את מין הילוד, בחרו משפחות סיניות רבות בדרך זו כדי להביא בן זכר לעולם. עובדה זו הובילה לכך שכיום היחס בין המינים בסין עומד על 115 גברים על כל 100 נשים.

הקלות בהגבלה

בעשור השני של המאה העשרים ואחת התרככו הסנקציות נגד המשפחות, ובכפרים הותר להביא לעולם שני ילדים, כל עוד היילוד הראשון היא בת. כמו כן, לבני זוג ששניהם ילדים יחידים הותר להביא לעולם שני ילדים. גם בערים הותר למשפחות להוליד שני ילדים, אולם זאת בתמורה לוויתור על סובסידיות שונות של הממשלה לאותה משפחה.

ב-15 בנובמבר 2013 החליטה ממשלת סין להקל על מגבלות הילודה בסין. במסגרת הרפורמה תאפשר סין ללדת שני ילדים במקום אחד, וזאת בתנאי שאחד ההורים הוא בן יחיד.

ב-29 באוקטובר 2015 הודיעה המפלגה השלטת בסין על שינוי מדיניות הילד האחד, כך שזוג יורשה להביא לעולם שני ילדים[3].

ב-31 במאי 2021 שונתה המגבלה לשלושה ילדים לזוג.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הגבלת הילודה בסין

הערות שוליים

  1. ^ חדשות 2, ‏היסטוריה בסין: משפחות יורשו להביא לעולם שני ילדים, באתר ‏מאקו‏‏, ‏29 באוקטובר 2015‏
  2. ^ What is fuelling child abduction in China?
  3. ^ היסטוריה: סין מבטלת את מדיניות הילד האחד, באתר ynet, 29 באוקטובר 2015
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31502286הגבלת ילודה בסין

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הגבלת_ילודה_בסין&oldid=2146100"