הבועזים
הבועזים היה כינויים של איכרים, בניהם של מייסדי מושבות העלייה הראשונה, בפי עולי העלייה השנייה. הרקע לטביעת הכינוי הלא מחמיא היה מאבקם של אנשי העלייה השנייה לעבודה עברית ולשמירה עברית בעוד הבועזים נטו להעסיק בעבודה ושמירה ערבים משום כישוריהם העודפים ועלות העסקתם הנמוכה.
מקור הכינוי
הכינוי "הבועזים" לקוח משמו של בועז, בעלה של רות המואביה במגילת רות. בועז היה בעל חלקת שדה, שהעסיק פועלים ופיקח עליהם באמצעות "נערו הניצב על הקוצרים". את מנהגו של בועז התנ"כי זיהו העולים עם דמות הפאודל ולכן, שאלו את שמו לתיאור יריביהם המעמדיים והאידאולוגיים - איכרי המושבות, ילידי הארץ, בני הדור השני לאיכרי העלייה הראשונה.
הקונפליקט
בני העלייה הראשונה היו איכרים שומרי מסורת ובעלי רכוש וקרקעות והם העסיקו בעיקר שכירים ערבים בחקלאות ובשמירה. דהיינו, למעט הרעיונות הציוניים, דרכם של אנשי העלייה הראשונה תאמה את הערכים הישנים של אירופה. לעומתם, היו עולי העלייה השנייה סוציאליסטים ואתאיסטים. הם הושפעו מהתנועה המהפכנית ברוסיה ורצו לבנות חברה שוויונית המבוססת על עבודת כפיים ולא על עבודתם של עובדים שכירים. כציונים, אנשי העלייה השנייה האמינו, כי יש לבנות את ארץ ישראל באמצעות פועלים יהודים ולשמור על החיים והרכוש באמצעות שומרים יהודים. הם חלמו על חברה ציונית, שתאמה דווקא את דעתם, לגבי חברה מתוקנת.
עולי העלייה השנייה עלו לארץ ישראל במשך תקופה של עשר שנים (מ-1904 עד 1914), שהחלה עשרים ושתיים שנים לאחר תחילת העלייה הראשונה (מ-1881 עד 1904). במשך תקופה זו הגיעו לבגרות בניהם של עולי העלייה הראשונה, ילידי הארץ, שדמותם עוצבה במושבות. הם דיברו עברית כשפת אם וחלקם רכש השכלה גבוהה בחוץ לארץ. הייתה להם הכרה מעמדית של איכרים מבוססים ובעלי שליטה על עובדיהם השכירים. העברית שבפיהם הייתה מיוחדת ואופיינית, פרי צמיחתם בארץ כילידיה, השכלתם ומעורבותם עם הערבים. העברית העשירה והמוקפדת שלהם דומה במידה מרובה לזו שיצרו אנשי תנועת הכנענים, אלא שהעברית של הכנענים, שרובם לא היו ילידי הארץ, אומצה על ידם ולא צמחה ביחד אתם באופן טבעי.
תיאור ספרותי של עגה עברית זו מביא הסופר חנוך ברטוב בסיפורו "דוברין האדם". בסיפור זה מתאר המספר, בגוף ראשון, כיצד בעת שהציע דירה למכירה, בשנות המדינה הראשונות, הופיע בביתו, כקונה פוטנציאלי, איש מבוגר גבוה ומסתורי[1], והמספר ניסה לתהות על קנקנו של הזר:
- "נחפזתי לנחש את מקצועו, מעמדו החברתי, מוצאו. ניחוש ראשון אומר: פקיד אנגלי. לא ייתכן מפני שאין עוד אנגלים ואין פקידי מנדאט. והעברית שפיו, העברית שבפיו, במשפט אחד היא סימן היכר, אבל אינני יודע למה. אולי עורך דין ששימש גם בימי האנגלים וקנה הליכותיהם. לא, נדייק ונאמר אולי שופט, לא שלום, מחוזי."
ואז באה למספר הארה:
- "האיש הזה אינו שופט, עכשיו אני יודע בדיוק: יליד הארץ. אי אפשר אחרת איך נהגית העברית שבפיו, רהוטה וציורית, רהוטה מערב הקולות הזרים ועם זאת מכופתרת ומגוהצת. קצת יידיש וערבית בתשתית, אבל לא מן היישוב הישן מאותם מאותם הוא, מבני הקולוניסטים."
איכרי המושבות העדיפו את עובדיהם ושומריהם הערבים, להם שילמו שכר זעום, על פני העולים. בזאת נוצר קונפליקט אידאולוגי ומעמדי בין שתי הקבוצות.
האיכרים ראו עצמם כמי שהגשימו את משאת נפשם להיות איכרים בארץ האבות, תוך התמודדות עם מחלות ועוני והסתגלות לאורח חיים שונה בתכלית מזה שהכירו בארצות מוצאם. בהעסיקם בעיקר ערבים ביקשו להקל מעצמם את המעמסה בצורת עבודה זולה ולשמור על משק רווחי. את חלוצי העלייה השנייה ראו כערב רב, ווכחנים ונרגנים ששאיפתם רק לשכר גבוה מזה ששולם לערבים.
את טענות האיכרים כלפי הפועלים סיכמו אהרון אהרונסון ומשה סמילנסקי במספר נקודות:
- הפועלים הערבים יעילים יותר והעסקתם חיונית לרווחיות המשק החקלאי.
- הפועלים היהודים, רוממות העבודה בפיהם ואילו יכולתם המעשית ירודה.
- מנהיגי הפועלים מעוררים התנגדות אצל האיכרים בשל השקפתם הסוציאליסטית הכוללת הלאמת הקרקע מבעליה.
- יחסם של הפועלים לדת ולמסורת מקומם את האיכרים.
- עבודה עברית מנוגדת לצורך לקיים שכנות טובה עם הערבים.
החלוצים מצדם ראו את האיכרים כבעלי אחוזות נצלניים שבאו ארצה לצבור רווחים מעבודת פועליהם הערבים השכירים. הם נדמו בעיניהם לאיכרים כדוגמת אלה שהכירו ברוסיה - הקולאקים. מטרת החלוצים הייתה "כיבוש העבודה" ו"כיבוש השמירה". בזאת הדגישו את היסוד הלאומי, שארץ ישראל חייבת להבנות בידיים יהודיות ולא ייתכן כי פועל יהודי יידחה מעבודה על ידי מעביד יהודי שיעדיף פועל זר על פניו.
רוח זו ביטא יוסף חיים ברנר באחד ממאמריו מאותה עת, שבו הביע דעתו על טענת איכרי המושבות כי הם בונים את הארץ:
- "צודקים, כמדומה, האומרים להם: "לא, באל"ף רבתי! זה – לא! בונים אינכם! דרככם, בועזים, דרך-ההריסה, דרך ההתנגדות לרעיון ישוב-ארץ-ישראל, זאת אומרת: לרעיון הצורךְ בהתרַבּוּת, התגברות והתבצרות שׁל חיים עבריים בארץ-ישראל"[2].
אחד העם, שביקר בארץ ישראל בשנת 1912 חיזק רושם זה במאמריו. דוד בן-גוריון התבטא בחריפות:
- "הכובשים הראשונים נהפכו לסרסורים וחנוונים העושים סחורה בתקוות עמם ומוכרים בפרוטות את שאיפות נעוריהם. ועל ידם הוכנס צלם הגלות להיכל התחיה ויצירת המולדת נתחללה" (עבודה זרה - בכפל משמע).
היחסים בין שני הצדדים הלכו והחריפו משנה לשנה, ונוצרו ביישוב שני מחנות שניצבו זה כנגד זה.
השתקפות הקונפליקט ביצירתו של ש"י עגנון
ברומן האפי רחב היריעה שלו על ארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה, "תמול שלשום", תיאר ש"י עגנון את היחסים בין העולים ואיכרי המושבות, מתוך הסתכלות ביקורתית ואירונית על עמדת האיכרים ויחסם לחלוצים.
כאשר גיבור הספר, יצחק קומר, שזה עתה עלה ארצה, מגיע למושבה לחפש עבודה ואינו מוצא, תחושתו הייתה עלבון צורב שהתבטא בזעקה:
- "מבוישים ונכלמים עמדנו על האדמה הזאת שבאנו אליה לעובדה ולשומרה, ואם תמול שלשום לא מצאנו מה נעשה עדיין מקווים היינו לקיים את נפשנו הרעבה בעבודה שנקבל היום אם מעט ואם הרבה. ושוב נקלענו בתוך כף הקלע, מפני הרעה הגדולה והחרפה ניטל כחנו לא פתחנו פה. ... הרי לבנות את הארץ באנו ובסוף אין נותנים לנו תקומה בשביל רווח מדומה שנותני העבודה טועים לחשוב שפועל עברי ביוקר ופועל ערבי בזול."
יצחק קומר וחבריו נודדים מאיכר אחד למשנהו, אך כולם מסרבים להעסיקם.
- "כל מקום שבאו לבקש עבודה לא מצאו. יש שדחו אותם מתוך רחמנות ויש שדחו אותם משום דבר אחר. מתוך רחמנות כיצד, אמרו היאך יעבוד יהודי ביהודי אחיו. משום דבר אחר כיצד, שעדיין הייתה הדעה רווחת שפועל יהודי ביוקר ואינו מקבל מרות. אלו ואלו אמרו, הפועלים הצעירים פורקי עול תורה ומצוות ומצווה להרחיקם, שלא ילמדו הבנים ממעשיהם. נמצא איכר שנתן עבודה לפועל יהודי ראו אותו כאדם משונה. נמצא פועל יהודי שעבד אצל יהודי ראו אותו כבעל זכייה." (מתוך "תמול שלשום", ספר ראשון, פרק שלישי "בשוק הפועלים")
דעיכת הקונפליקט
יעדם של העולים בראשיתה של העלייה השנייה היה "כיבוש העבודה". הם עבדו כפועלים שכירים במושבות, ואילו רכישת אדמות והתיישבות בהן הייתה מנוגדת להכרתם הסוציאליסטית, והם חששו להפוך בעצמם לאיכרים כדוגמת מעבידיהם.
במרוצת הזמן הפך היעד להיות "כיבוש הקרקע", אך לא על פי הדגם של המושבות, אלא על יסוד שיתופי ועל בסיס עבודה עצמית. על בסיס זה הוקמו היישובים דגניה, תל עדשים וכפר גלעדי. במקביל נוסד על ידי עולי העלייה השנייה ארגון "השומר", שבא לכבוש את השמירה במושבות ולהופכה לשמירה עברית.
בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה והתמעטו המאבקים הפנימיים ביישוב שנאבק על עצם קיומו.
לאחר סיום המלחמה הגיעו לארץ ישראל עולי העלייה השלישית. בדומה לעלייה השנייה הייתה זו עלייה של עולים בעלי השקפות סוציאליסטיות, שעלו לארץ במטרה לבנותה באמצעות עבודת כפיים. בהבדל מעולי העלייה השנייה הגיעו עולי העלייה השלישית לארץ בקבוצות מאורגנות ולא כיחידים. בארץ הייתה התארגנותם קולקטיבית, הם יצרו את גדוד העבודה ויסדו את הקבוצה, הקיבוץ ומושב העובדים. באופן זה לא נזקקו לעבודה שכירה אצל איכרי המושבות והחיכוך בין העולים לאיכרים הלך ופחת.
במקביל התמקד היישוב באותן שנים במאבק הלאומי מול שלטונות המנדט הבריטי ובהגנת היישוב מול גלי המאורעות של תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט.
בחיי היישוב פנימה נוצרה מחלוקת פנימית עמוקה בין תנועת העבודה לרוויזיוניזם שהאפילה על כל מחלוקת אחרת וליוותה את היישוב במשך כל יתר תקופתו. כפועל יוצא חדלה המחלוקת בין איכרי המושבות לחלוצי העלייה השלישית ואלו שבאו אחריה, מלהיות נושא מרכזי בחיי היישוב, והכינוי "בועזים" הפך לארכאי.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מרדכי נאור ודן גלעדי, ארץ ישראל במאה העשרים - מיישוב למדינה. הוצאת משרד הביטחון, 1990.
- יובל אליצור, לוחמה כלכלית: מאה שנות עימות כלכלי בין יהודים לערבים. הוצאת כנרת, 1997.
הערות שוליים
- ^ אלי אשד סובר כי האיש היה ראובן שיינצוויט, שהורשע בהריגה בפרשת הרצח בחולות תל נוף
- ^ י"ח ברנר, בִּמְקוֹם רֶצֶנְזִיָּה, באתר "פרויקט בן יהודה"
