האמנציפציה היהודית באנגליה
האמנציפציה היהודית באנגליה מתארת את מאבקם של יהודי אנגליה במהלך המאה ה-19 להשגת שוויון זכויות פוליטי ואזרחי. המאבק התמקד בזכות של היהודים לשבת בבית הנבחרים הבריטי ולכהן במשרות בכירות בשירות המדינה ובאקדמיה. החל משנת 1828 ו-1829, שבה ניתן לנון-קונפורמיסטים וקתולים אמנציפציה באנגליה בהתאמה, נותרו היהודים המיעוט הבולט היחיד שסבלו מהגבלות אזרחיות על רקע דתי. ההגבלה נבעה מהצורך של כל נבחר ציבור לשאת שבועה אשר כללה בסיומה את המילים 'מתוך אמונת אמת של נוצרי', משפט שיהודי מאמין לא יכול היה לשאת. יהודי אנגליה פעלו במספר מישורים להסרת דרישה זאת, ולאחר מאבק עיקש במוסדות הפרלמנט ובבתי המשפט, שכלל שתדלנות אינטנסיבית, השיגו היהודים בשנת 1858 את הזכות להיבחר לבית הנבחרים הבריטי.
רקע
בשנות ה-30 של המאה ה-19 מנתה קהילת יהודי אנגליה כ-18,000 נפש בלונדון ועוד כמה אלפים בערים נוספות, בעיקר ליברפול, ברמינגהאם ומנצ'סטר[1]. משה מונטיפיורי תיעד ביומנו בשנת 1829, שכ-1,200 מתוך 2,500 חברי בית הכנסת הספרדי בוויס-מרקס נזקקו לסעד כלשהו מהקהילה וכי נתונים זהים היו קיימים אצל הקהילה האשכנזית[2]. בעשורים הבאים חל שיפור הדרגתי במצבם הכלכלי של יהודי אנגליה, כך שבאמצע המאה רק 30% מיהודי לונדון נזקקו לסעד קהילתי[3]. חלק נרחב מהשיפור נזקף למערך הפילנתרופיה ורשת התרומות שפרסו בכירי הקהילה, שלקחו על עצמם תפקיד מוביל בשיקום תדמית היהודי והכנתו להשתלבות בחברה ולאמנציפציה.
בשנת 1807 הקימה משפחת גולדשמידט ברחוב 'מייל אנד' בית חולים יהודי, בית אבות ובית ספר למלאכה[3]. בשנת 1817 הוקם באיסט אנד בית הספר התיכון JFS, שבו למדו יותר מ-2,000 תלמידים יהודים ממשפחות עניות. בשנים שלאחר מכן קמו בתי ספר נוספים במתכונת דומה גם בערים נוספות. הקהילה היהודית בלונדון הקימה גם ארגוני ידידות ועזרה הדדית שעזרו לחבריה במצוקה; עולים וותיקים נתנו הלוואת נוחות לעולים חדשים ופיצויים ניתנו מקופה משותפת למשפחה שמפרנסה חלה או נפטר[4].
לקראת אמצע המאה חל תהליך של דמוקרטיזציה בקהילה. קודם לכך, ענייני הקהילה נשלטו בידי מיוחסים, שבכירותם הגיעה בזכות התרומות שנתנו לבית הכנסת. הקמתם של שני עיתונים יהודים בשנת 1841, הג'ואיש כרוניקל ו-'קול יעקוב' (Voice of Jacob), שיחקה תפקיד חשוב בהתעוררות התודעה המעמדית. בשנת 1844 ניהל 'קול יעקב' קמפיין להרחבת זכות הצבעה לכל מחזיקי המושב בבית הכנסת, ונגד העובדה כי "זה פחות הפרט אלא רכושו שמיוצג בבית הכנסת". ה"ג'ואיש כרוניקל" טען שבעוד רק אלו שהחזיקו במושבים לכל החיים בבית הכנסת הגדול יש זכות הצבעה, "בכיריה נאבקים להרחבת זכות אזרחית ודתית ליהודי בריטניה, והם עצמם משמרים מערכת שמרנית ומגבילה"[5]
העלייה של מעמד הביניים היהודי הוביל לפיזור של הקהילה מרחובותיה הצפופים של איסט אנד והסיטי לאזורים עשירים יותר בצפון ומערב לונדון, כמו איזלינגטון, קנונברי והייברי. רבים מהבורגנים החדשים החלו לרשום את ילדיהם לבתי ספר חילוניים לצד נוצרים. בנוסף הם החלו להתחבר ולהיות פטרונים של מעגלים ספרותיים, לשכות בונים חופשיים, מועדונים, ספריות, גלריות, מוזיאונים ומוסדות תרבות.
אנטישמיות מנעה מיהודים להתקבל למוסדות ההשכלה הגבוהה. גם לאחר חקיקות בשנות ה-50 וה-60 שביטלו את הדרישה להשתייכות כנסייתית כתנאי לקבלת תואר ברוב האוניברסיטאות, הסביבה האקדמית נותרה עוינת ולא משכה יהודים רבים. כתוצאה מכך רק מעטים מהיהודים עסקו במקצועות צווארון לבן, ובמקום זאת התפרסנו ממסחר ומלאכה. יהודים ששאפו בכל זאת להשכלה גבוה הלכו ללמוד באוניברסיטת לונדון שהוקמה בשנת 1828 כמיזם משותף של יהודים ונוצרים לא אנגליקניים שהתקשו להתקבל לאוניברסיטאות המסורתיות[6].
משפחות בנקאים יהודים טיפחו יחסים קרובים מאוד עם האריסטוקרטיה האנגלית. משפחת גולדשמיט נודעה בזכות הפילנתרופיה שלה עבור יהודים ולא יהודים כאחד. אברהם גולדשמיט היה ביחסים מצוינים עם בניו של המלך גורג' ה-III ואף הזמין את אחד מהם לביקור בבית כנסת ערב שישי אחד בשנת 1809[7]. גם משפחת רוטשילד קיימה יחסים טובים מאוד עם האצולה והממשלה, והונם הרב של פטרוני המשפחה הפך אותם לאורחים רצויים בווסטמינסטר. שתי המשפחות התגאו ביהדותם, למדו עברית והעסיקו פמליה יהודית שיצרה רושם רב אצל האצולה.
לקראת סוף המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19 חוו היהודים הסרה הדרגתית של חוקים אנטישמיים שהגבילו אותם. בשנת 1780, בוטלה 'המתנה השנתית' שנאלצו לשלם יהודי לונדון ללורד ראש העיר[8]. ליהודים הותר לעבוד כסוליסטורים מאז 1770 וכבריסטרים בשנת 1833. הסמכות לבית הדין הרבני לעסוק בדיני כשרות ניתן בשנת 1788, וחמש שנים לאחר מכן ניתנה לו הזכות לעסוק בנישואים יהודים. בשנת 1818 הוכר בית הכנסת כמוסד דתי מבחינה משפטית. ההגבלה על מספר הרישיונות שניתנו ליהודים אשר סחרו במניות הוסרה בשנת 1828. בשנת 1826 הסיר פרלמנט את הדרישה למהגרים לקחת את הסקרמנט על מנת להתאזרח. בשנת 1830 הותר ליהודים להיות אנשים חופשיים בסיטי של לונדון ללא צורך בשבועה הנוצרית. חלק מההגבלות נותרו תאורטיות בלבד. למשל, יהודים לא יכלו להצביע ללא השבועה הנוצרית, אך רק לעיתים נדירות נדרשו לעשות זאת בפועל. ליהודים גם הותר לכהן במשרות עירוניות זוטרות, על אף שהחוק מנע זאת מהם דה יורה[8]. בניגוד למגבלות ברוב אירופה, היהודים הורשו להתיישב בכל מקום אשר חפצו, להעסיק לא יהודים ולעסוק כמעט בכל מקצוע. ההגבלות המשמעותיות שנותרו ליהודים היו חסימתם בפני משרות בראשות המדינה, הפרלמנט, האקדמיה ומערכת המשפט. המכשול המשפטי שמנע זאת מהם הייתה הדרישה לשאת את השבועה "מתוך אמונת אמת של נוצרי".
הזכות לכהן במשרה ציבורית
לאחר האמנציפציה הקתולית בשנת 1829 הוגשו לפרלמנט מספר רב של עצומות שקראו גם לאמנציפציה של היהודים. לבית הנבחרים הוצגה עצומה שנחתמה בידי 14,000 סוחרים ובנקאים בכירים מלונדון[9]. עצומה נוספת שהוגשה על ידי ועד שליחי הקהילות כללה חתימות של יותר מ-1,000 מיהודי לונדון, וביניהם משפחות מיוחסות כמו רוטשילד, מונטיפיורי, גולדשמידט, סלומונס ומקוטה. בשיתוף פעולה עם הוועד הביא חבר הפרלמנט רוברט גרנט את הצעת החוק הראשונה לאמנציפציה של היהודים, שבה הוצעה שבועה חלופית עבור יהודים המתמודדים למשרה ציבורית.
בדיונים בבית הנבחרים טען מוביל האמנציפציה הקתולית דניאל או'קונל שזה יהיה צבוע מצד פרלמנט נוצרי לא לאמץ עקרונות נוצריים של ליברליות וחסד[10] וכן כי היהודים הם מיעוט קטן, שלא ניצבת מצידו סכנה לשינוי אופייה של המדינה. הלורד גון' ראסל ציין כי על פי החוקה האנגלית אין לפרלמנט זכות למנוע מאדם משרה ציבורית בגלל אמונתו הדתית, וכי חופש הדת הוא אחד מעקרונות היסוד של אנגליה.
המתנגדים להצעת החוק טענו כי קבלתם של היהודים תהרוס את האופי הנוצרי של המדינה ותבזה את מוסדות הפרלמנט. שר הפנים רוברט פיל השיב כי "היהודי אינו נתין מבוזה של המדינה, אלא הוא מוגדר כזר מכיוון שאינו מוכן לשנות אף אחד ממנהגיו על מנת להשתלב בחברה הבריטית". חבר פרלמנט שמרני בשם רוברט אינגליס, שנודע כמגן חריף של עליונות הכנסייה האנגליקנית, טען ש"האינטרסים של היהודי אינם רק שונים, אלא עוינים לאלו שלנו", והוסיף כי "ליהודי לונדון יש יותר סימפתיה ליהודי ברלין ווינה מאשר לנוצרים שבקרבם הם חיים".[11]
בתום הדיונים הועברה הצעת החוק להצבעה: 165 הצביעו בעד ו-228 נגד[12]. כישלונה של ההצעה גרמה לאכזבה מרה בקרב תומכי היהודים. פרנסיס גולדשמידט ציין כי במבט לאחור, לאור מחויבותו של הפרלמנט לחירות דתית ויחסיו הידידותיים עם יהודים, "כל התנגדות רצינית לאמנציפציה נחשבה בגדר בלתי אפשרי על ידי המנוסים ביותר מביננו"[13]
ניצחונה של המפלגה הוויגית הליברלית בבחירות של 1832 הפיחה שוב אופטימיות אצל תומכי האמנציפציה. הניסיון השני לתיקון מצבם של היהודים הובא בפני בית הנבחרים שנה לאחר מכן, בשנת 1833. חוק האמנציפציה עבר בבית הנבחרים ברוב גדול. פילס, שהוביל את ההתנגדות להצעה בשנת 1830, שינה את דעתו. הוא ציין כי ברוח החוקה הבריטית אין מקום להגבלות ליהודים, ושבתור נוצרי, מתפקידו לסלוח לאלו שיצאו כנגד המשיח.
הצעת החוק עברה לבית הלורדים, שם נמצאה התנגדות קולנית לאמנציפציה. מבין המתנגדים העיקריים ביותר היו ראש הממשלה לשעבר הדוכס מוולינגטון, דוכס גלוסטר, הארכיבישוף של קטנרברי והבישוף של לונדון. שני הדוכסים יצאו נגד האמנציפציה כי היהודים הוקיעו את האמת הנוצרית. הדוכס מוולינגטון ציין, כי לעומת הקתולים, היהודים לעולם לא נהנו מזכויות שוות באנגליה, ולכן אין שום מחויבות "להשיב" להם זכויות[14].
הארכיבישוף מקנטרברי הוסיף, שאף על פי שחשוב לשמור על יחסי ידידות עם היהודים, על הממשלה להישאר נוצרית: "המחוקק יוצר את אופייה של המדינה. על מנת לשמור על הנצרות, על הגוף המחוקק להיות מורכב מנוצרים בלבד. אנגליה תזכה בברכת אלוקים רק אם תישאר נוצרית". ההצבעה לאמנציפציה נפלה עם 104 מצביעים נגד ורק 54 בעד. מתוך 24 מושבי הכנסייה, רק 3 הצביעו בעד[15].
בתגובה להפלת הצעת החוק החליט הבנקאי דייוויד סלומונס לאמץ את הטקטיקה המוצלחת של הקתולי דניאל או'קונל ביצירת משבר חוקתי על ידי היבחרות למשרות שיהודים היו מנועים מלכהן בהן. בשנת 1835 הוא רץ בהצלחה למשרת השריף של הסיטי של לונדון[16]. זמן קצר לאחר מכן הועבר חוק בפרלמנט שאפשר לנושאי משרת השריף להשמיט בשבועתם אמירות שמנוגדות למצפונם, ובכך הייתה זו המשרה הציבורית הראשונה שנפתחה באופן רשמי בפני יהודים, על אף שיהודים כבר איישו בפועל מספר משרות ציבוריות זוטרות כבר קודם לכן.
ב-1841 הוגשה שוב הצעת חוק לתיקון השבועה למשרות ציבוריות עבור יהודים. ויליאם גלאדסטון התנגד להצעה וטען כי אין הגיון לאפשר ליהודים לרוץ למשרה ציבורית, משום שאנגליה היא מדינה נוצרית ולכן לא יכולה לאפשר ליהודים לחוקק או לשפוט בה. חבר בית הנבחרים בשם הרני גולבורן טען שיהיה זה בעייתי לאפשר לשופט יהודי לפסוק בבית משפט המבוסס על החוק הנוצרי. מנגד טענו התומכים כי היהודים כה מעטים במספרם, שאין בכלל סכנה לשחיקת השלטון הנוצרי. ההצעה עברה בבית הנבחרים אך נדחתה שוב בבית הלורדים ברוב של 98 מתנגדים מול 64 תומכים[17].
בשנת 1844 נבחר סולמונס כחבר מועצה של הסיטי של לונדון. בית המשפט של הסיטי חסם את מינויו בגלל שלא נשא בשבועה. בפגישה שנערכה בוועד שליחי הקהילות בינואר 1845, הוחלט לקדם את הערעור של סולומנס בפני הממשלה. ועדה שהורכבה מחמישה חברים, ביניהם סולומונס, רוטשילד ומונטיפיורי פנו אל ראש הממשלה פיל במכתב. הם טענו כי סולומנס נבחר על דעת אנשי העיר, ושהמניעה שלו מלהיבחר למועצה מהווה מגבלה משפילה עבור היהודים. ב-18 בפברואר נערכה פגישה של הוועדה עם ראש הממשלה. פיל, שהיה רגיש ביותר להלך הרוח במפלגה שלו, הסכים להגיש לבית הנבחרים את הצעת החוק של הוועד בתמורה להבטחה שהוועד לא ינצל את המהלך החוקתי כדי לקרוא לאמנציפציה מלאה של היהודים. בחוק שהועבר בבית הלורדים בשנת 1845 הותרה השבועה האלטרנטיבית עבור היהודים למשרות ציבוריות. אך הבישוף מלונדון הקפיד לציין[18], כי אין לראות במהלך זה אינדיקציה לכך שתהיה נסיגה מהדעה כי יש לאסור יהודים מלכהן בפרלמנט, וכי החוק מועבר רק מתוך רצון למנוע חיכוך עם הממשלה ומתוך הכרה כי היהודים כבר מאיישים משרות ציבוריות בפועל במספר תחומים. בנסיבות אלו נפתחה בפני היהודים הזכות לרוץ לכל משרה ציבורית, אך הדרך לפרלמנט נותרה עדיין חסומה.
חברות בפרלמנט
בבחירות שנערכו בשנת 1847, נבחר ליונל דה רוטשילד לייצג את הסיטי של לונדון עבור המפלגה הליברלית. אזרחי הסיטי שיגרו עצומה לפרלמנט שבה ציינו את זכותם הדמוקרטית לבחור ביהודי לייצג אותם. באותו זמן עבדו האמנציפטוריים ובעלי בריתם על איסוף עצומות מעוד שישים ושלוש ערים ועיירות שונות. כ-841 עצומות שנחתמו על ידי 298,311 איש דרשו את האמנציפציה של היהודים, בעוד האופוזיציה מנגד הצליחה לאסוף רק 54,127 חתימות[19]. ראש הממשלה הלורד גון ראסל הגיש שוב הצעה לתיקון השבועה ליהודים אך ההצעה נפלה בבית הלורדים ומושבו של רוטשילד נותר ריק ליתר הקדנציה.
רוטשילד נבחר שוב בשנת 1851. כשהגיע טקס השבועה, התעקש הברון להישבע על ספר הברית הישנה ובכיסוי ראש, כמנהג היהודים. כנשאל מדוע, ענה רוטשילד כי דרך השבועה הזאת תהיה המחייבת ביותר למצפון שלו. רוטשילד ניגש לספר והחל לומר את השבועה, כשנקרא לומר את המילים המגבילות הצהיר "אני שומט מילים אלו שאינם יושבים עם מצפוני, כה יעזור לי אלוקים" ואז נישק את ספר הברית הישנה[20]. הפקיד ביקש ממנו לסגת. בפרלמנט פרץ וויכוח עז. היועץ המשפטי נקרא לתת את חוות דעתו. הוא קבע כי יכולתו של אדם להשמיט חלק מהשבועה שהוא לא מסכים לה באופן אישי מהווה תקדים מסוכן.
כמה חודשים לאחר מכן נבחר בבחירות מיוחדות דייוויד סלומונס עבור מחוז גריניץ'. לפי התקדים של קודמו, ניתן לו להישבע על ספר הברית הישנה, וכמו קודמו, הוא בחר להשמיט את מילות הסיום של השבועה "מתוך אמונת אמת של נוצרי". יושב ראש בית הנבחרים הכריז כי הוא לא הישלים את שבועתו. סלומונס התעלם והתיישב בספסלי המפלגה הליברלית. לאחר בקשה שנייה הוא נסוג, אך חזר לספסל שלושה ימים לאחר מכן. חברי פרלמנט מתנגדי האמנציפציה החלו לצעוק עליו לסגת בעוד בצד השני של הבית נשמעו קולות תמיכה ועידוד. במהלך הסערה נשא סלומונס נאום, ואף הצביע חמש פעמים, כחבר פרלמנט היהודי הראשון לעשות זאת. לבסוף הוחלט כי ללא השבועה אין לסלומונס סמכות חוקית לכהן כחבר פרלמנט. סלומנוס עתר לבית המשפט, אך בית המשפט קבע ברוב של 1–3 כי אין בכוחו לשנות את נוסח השבועה כפי שקבע אותה הפרלמנט. עוד הוא פסק, כי על השבועה חלה חובת אמת, ולכן יהודי אינו יכול להישבע, גם אם הוא מסכים לומר את המילים המגבילות[21]. בנוסף ביטל בית המשפט את הצבעותיו של סולמונס והשיט עליו קנס.
בדצמבר 1857 הציע ראש הממשלה ראסל שוב הצעת חוק לאמנציפציה. הצעת החוק עברה את הנבחרים לבית הלורדים. שם, הרוזן מגריי האיץ בהם לקבל את ההצעה, בטענה שהאמנציפציה נתמכת על ידי רוב האזרחים, וכי סירוב להצעה תיצור חיכוך בין הבתים. הלורד צ'נסלור החדש, הברון כלמספורד ממפלגת השמרנים, הסתייג, והציג עצומה של 320 אנשי כמורה בכירים שהתנגדו לקבלת יהודים. ברוב של 119 מול 80, נדחתה התיקון לשבועה. בבית הנבחרים הוחלט להקים וועדה שתמצא פתרון סופי לבעיה. מסקנת הוועדה הייתה שיש לאשר את החוק במלואו על פי הסעיפים הבאים[22] :
1. המילים "אני מביע הצהרה זאת מתוך אמונת אמת של נוצרי" לא נועדו במקור כדי להפלות יהודים.
2. האפליה של היהודים בגלל אמונתם יוצאת נגד חירות המחשבה.
3. אין הוכחה קיימת לכך שהיהודים אינם נאמנים לאומה הבריטית.
4. אפליה על פי דת מנוגדת לעקרון של סובלנות דתית.
5. הרוב המוחלט של האומה רוצה באמנציפציה.
6. האמנציפציה של היהודים עברה בבית הנבחרים ברוב גדול ובתמיכה של כל המפלגות.
7. להחריג את היהודים מהפרלמנט יוצאת נגד רוח החוקה האנגלית.
בית הלורדים השיבו בוועדה משלהם:[23]
1. אמנם המילים "מתוך אמונת אמת של נוצרי" לא נועדו בהכנסתם המקורית להחריג את היהודי, אך אין זה סביר להניח שהמחוקק הציג מילים אלו אלא מתוך כוונה שהאמונה בנצרות היא תנאי הכרחי על מנת להתקבל לפרלמנט.
2. ליהודי לא ניתן אף פעם את הזכות להצביע באף בית בפרלמנט.
3. כי החרגה מהזכות לאייש משרה מתוך דופי דתי או אזרחי הוא עקרון מוכר כבר בשושלת המלוכה ובמקרים אחרים.
4. כי הדחייה של אותו האיש מהווה אינדיקציה לחוסר כשירות מוסרית של היהודים לקחת חלק בחקיקה של קהילה נוצרית.
5. כי בית הלורדים שואף להגן על זכותו הטבעית לשמור על הפרלמנט כמוסד נוצרי באופן אקסקלוסיבי.
לבסוף, ב-31 במאי ,1858, הוחלט בבית הלורדים להתפשר. הצעתו של הלורד לוקאן הייתה שכל בית יוכל לערוך תיקונים משלו לשבועה וכך יוכל לבחור אם לקבל יהודים או לא. הסיבה לתפנית בבית הלורדים היה איומו של הבית התחתון להתעלם מסמכותו. הצעתו של לוקאן הובאה להצבעה, ועברה לבסוף ברוב של 46 קולות. האמנציפציה של היהודים הושגה. ביולי 23, 1858, המלכה ויקטוריה נתנה את הסכמתה לתיקון חוק השבועה[24]. הסעיף שאפשר ליהודים להשמיט את המילים המגבילות הותר.
כעבור שלושה ימים נקרא רוטשילד לבית לומר את שבועתו המתוקנת. ואז, לקול תרועה גדולה התיישב בספסלי האופוזיציה כחבר הפרלמנט היהודי הראשון[25]. כניסתם של היהודים לבית הלורדים הותר לבסוף רק בשנת 1866. בשנת 1885 היהודי הראשון לקח את מושבו בבית הלורדים, נתן רוטשילד, בנו של חבר הפרלמנט היהודי הראשון ליונל רוטשילד.
דעת הקהל האנגלי
שמות ומקצעות החתומים על העוצמות שהוגשו לפרלמנט בשנות ה-30 מעידים כי תומכי האמנציפציה הראשונים נמנו בעיקר עם שכבות הבורגנות. חותמי העצומה של ליברפול משנת 1830, 2000 במספרם, הכילו את שמותיהם של ראש העיר, רוב חברי המועצה, כל הבנקאים וכמעט כל הסוחרים הבכירים בעיר, בנוסף למספר אנשי כמורה אנגליקניים. העצומה מלונדון ממאי 1830, הייתה הגדולה ביותר שהוגשה לפרלמנט עד כה ומנתה 2600 סוחרים, 1100 רופאים, 500 עורכי דין, 27 בנקאים ו-11 דירקטורים. גם קתולים והנון-קונפורמיסטים מופיעים בכבדות בעצומות. עצומה מיוחדת שהוגשה על ידי הבורגנות הקתולית של ווסטר בשנת 1830, "מביעה אסירות תודה על החקיקה של המושב האחרון, שבה הושבו להם זכויותיהם, וכי הם לא יכולים לבטא את הוקרתם באופן טוב יותר מאשר לעתור להרחבת הזכויות לחבריהם הנתינים היהודים"[26]. העיתון הגדול והפופלרי ביותר בלונדון, הטיימס, התנגד בתחילה לרעיון האמנציפציה והתחמם אליה בהדרגה במהלך שנות ה-40. בעת הדיון על חוק האמנציפציה למשרות ציבוריות בשנת 1845 כונתה ההצעה בטיימס כ-"ויתור עכשווי לדרישה עכשווית", והוסף, כי "הקבלה של היהודים למשרות ציבוריות הוא אחד הדברים שצריכים להיעשות, כל שינוי הוא עניין של זמן, יוזמות מבשילות ונסיבות נקשרות, כך שמה שהיה נחשב חריג מהנורמה לפני מספר שנים הופך כעט לחלק טבעי ממצבנו הנוכחי. כאשר זה יהיה באופנה ליהודים להציע את עצמם לפרלמנט, ושהאומה תבחר בהם, אז יהיה זה הזמן לשקול ויתור גם בסוגיה הזאת"[26].
ראש הממשלה גון ראסל התייחס בנאומו בפרלמנט בשנת 1847 לדעת הקהל בנושא האמנציפציה וטען כי הדעה הקדומה נגד היהודי פחתה משמעותית, והוכחה לכך הם הנסיבות האחרונות של בחירתו של רוטשילד לפרלמנט. הוא הוסיף כי, "אני מאמין שלציבור יש אותה נאורות כמו לזו של הבית. אני מאמין כי ההרגשה הכללית היא שדעה דתית לא צריכה לגרור איתה שום עונש או הפליה[26]."
הערות שוליים
- ^ Endelman, Todd. The Jews of Georgian England, 1714-1830: Tradition and Change in a Liberal Society. University of Michigan Press, 1999. Pg 172
- ^ Finestein, Israel. “Anglo-Jewish Opinion During the Struggle for Emancipation (1828—1858).” Transactions (Jewish Historical Society of England) 20 (1959) Pg 127
- ^ 3.0 3.1 Endelman, Todd M. “The Jews of Britain, 1656 to 2000”. University of California Press, 2002.Pg 81
- ^ Endelman, Todd M. “The Jews of Britain, 1656 to 2000”. University of California Press, 2002.Pg 90
- ^ Finestein, Israel. “Anglo-Jewish Opinion During the Struggle for Emancipation (1828—1858).Pg 129
- ^ Salbstein, M C N. “The emancipation of the Jews in Britain : the question of the admission of the Jews to Parliament, 1828-1860” Pg 49
- ^ Hyamson, Albert. A history of the Jews of England. Jewish historical society of England. London. 1907 Pg 241
- ^ 8.0 8.1 Roth, Cecil. A History of the Jews in England. Clarendon Press; 2nd Edition (January 1, 1949) Pg 245
- ^ Freitag, Gene. “Jewish disabilities in nineteenth century England”. Pg 9
- ^ https://hansard.parliament.uk//Commons/1830-05-17/debates/7ced2ffd-be1b-45cb-afb8-f6934ace2707/BillForRemovalOfJewishDisabilitieshighlight=jews#contribution-54e7e6de-04a0-4599-9bf7-da4ee895413f
- ^ The Jews Volume 23: debated on Monday 5 April 1830 https://hansard.parliament.uk/Commons/1830-04-05/debates/0776dbfd-3a22-4089-8bdb-2648bfc7b7a4/TheJews?highlight=bill%20relief%20those%20subjects%20professing%20jewish%20religion#contribution-f4e5b93e-eb8b-4921-a967-dc6b5e20f789
- ^ Salbstein, M C N. “The emancipation of the Jews in Britain : the question of the admission of the Jews to Parliament, 1828-1860”, P. 64
- ^ Finestein, Israel. “Anglo-Jewish Opinion During the Struggle for Emancipation (1828—1858)” .Pg 116.
- ^ Freitag, Gene. op. cit ,.Pg 62
- ^ Salbstein, M C N. “The emancipation of the Jews in Britain : the question of the admission of the Jews to Parliament, 1828-1860”. Pg 71
- ^ Freitag, Gene. Op. Cit. Pg 37
- ^ Op. Cit. Freitag. Pg 44
- ^ Salbstein, M C N. Op. Cit. Pg 134
- ^ Freitag, Gene. “Jewish disabilities in nineteenth century England” Pg 66
- ^ Freitag, Gene. Op. Cit. Pg 28
- ^ Freitag, Gene. Op. Cit. Pg 33
- ^ Freitag, Gene. Op. Cit. Pg 118-119
- ^ Polly Pinsker. “English Opinion and Jewish Emancipation (1830-1860).” Jewish Social Studies 14, no. 1 (1952): Pg 87
- ^ Freitag, Gene. Op. Cit. Pg 126
- ^ Freitag, Gene. Op. Cit.Pg 127
- ^ 26.0 26.1 26.2 Polly Pinsker. Op. Cit. . Pg 72
37106646האמנציפציה היהודית באנגליה