דת בממלכת ירושלים
ממלכת ירושלים הייתה מדינה צלבנית שהוקמה בארץ ישראל בשנת 1099 כתוצאה מכיבוש ארץ ישראל על ידי הצלבנים במסע הצלב הראשון (1096-1099). הדת החשובה ביותר בממלכה הייתה הנצרות הקתולית, דתם של שליטיה הפרנקים. דתות חשובות אחרות היו נצרות אורתודוקסית, דתם של הנוצרים שישבו בארץ ישראל לפני כיבושה על ידי הפרנקים ואסלם. היהדות לא הייתה נפוצה כי היישוב היהודי סבל מפשיטות של סלג'וקים עוד במאה ה-11 ורבים מבניו נטבחו על ידי הצלבנים בעת כיבוש הארץ.
רקע
לפני מסעי הצלב הנוכחות הנצרות הקתולית בארץ הקודש הוגבלה למנזר הבנדיקטי סנט מארי, שנוסד ב-1070 בירושלים יחד עם בית החולים על שם יוחנן הקדוש. בתקופה זו הקתולים בארץ ישראל חסו בצלה של הנצרות האורתודוקסית והפטריארך האורתודוקסי.
הנסיכים המערביים שהנהיגו את מסע הצלב הראשון, נשבעו לקיסר הביזנטי שבמסגרתו היה עליהם להעביר לידיו את כיבושיהם אשר היו לפני כן תחת שלטון ביזנטי. הנסיכים מילאו, קיימו, לפחות בהתחלה את שבועתם ומסרו לידיו את השטחים הכבושים. יתרה מכך, קיבלו הנסיכים, בעידוד הוותיקן את הבכורה האורתודוקסית ולא ניסו למנות בישופים קתולים בשטחים שכבשו.
נטייה ידידותית זו השתנתה עם כיבוש אנטיוכיה בשנת 1098. אלכסיוס הראשון, הקיסר הביזנטי היה אמור לחבור לצלבנים, אך בחר לחזור על עקבותיו והחל מרגע זה ראו עצמם הנסיכים משוחררים משבועת ההומגיום וביקשו לכונן לעצמם ממלכות עצמאיות בארץ הקודש. נראה להם אך טבעי לכונן כנסיות קתוליות במקומות אלה.
השינוי במדיניות הצלבנית כלפי הכנסייה האורתודוקסית נראה באופן ברור עם הגעתם לירושלים. אף שהפטריארכיה הירושלמית הייתה בין הזוטרות בסולם הדרגות האורתודוקסי, ייחסו לה הנסיכים המערביים משקל רב. הפטריארך האורתודוקסי של ירושלים ששהה באותה העת בקפריסין נפטר בעת המצור על ירושלים והנסיכים מינו מיד את ארנולף משוקה, הכומר המוודה של רובר מנורמנדי לפטריארך הלטיני של ירושלים, בלי לדון על כך עם אלכסיוס.
הכנסייה הקתולית
הדת השלטת בממלכה הייתה דתם של כובשיה, הנצרות הקתולית. ראשיה הם אלו ששלחו את בני אירופה לשחרר את ירושלים. מסע הצלב הראשון נהנה מתמיכה גדולה מאוד מהכנסייה. משתתפיו קיבלו כתבי מחילה ותמיכה אחרת מהאפיפיור. התמיכה לא הסתיימה עם כינון הממלכה, אלא המשיכה באופן רציף לכל אורך קיומה של ממלכת ירושלים. האפיפיורים גייסו מסעי צלב, כסף, כח אדם ועזרה אחרת למען הממלכה.
למרות התמיכה הרבה והמעורבות הרבה של האפיפיורים במסעי הצלב, לא הייתה לכנסייה הקתולית השפעה גדולה על הנעשה בתוך הממלכה. למעט ניסיונות ראשונים להקים ממלכה דתית בירושלים שהתמוססו עם מותו של אדאימד דה פואי, שליחו הנמרץ של האפיפיור, שהתלווה למסע הצלב הראשון. מחליפו, דאימברט מפיזה, לא ניחן בכושר השכנוע של קודמו ולמעט הצלחה בודדת של קבלת שבועת אמונים רפה שניתנה על ידי גוטפריד מבויון לא היו הצהרות חשובות אחרות מצד שליטי ירושלים כלפי האפיפיור. גוטפריד לא קיבל, אמנם, את תואר המלך ובמקום זאת הוכתר בתואר "מגן כנסיית הקבר" הרי שמלכים שבאו אחריו לקחו לעצמם את תואר המלוכה הדפו את נסיונותיהם הרפים של האפיפיורים לכונן משטר דתי בממלכה.
יתרה מכך, בעוד ששליטי אירופה המערבית נאבקו מרה באפיפיור על הזכות למנות את בישופיהם בעצמם, מלכי ירושלים קיבלו זכות זו בקלות ואפילו את הזכות למנות את ראש הכנסייה הקתולית בממלכה, הפטריארך הלטיני. יחד עם זאת, שלחו האפיפיורים זרם בלתי פוסק של צירים לפקח על הנעשה בארץ הקודש. בהמשך למגמת הבכורה של הכתר, אף שהייתה לכנסייה סמכות לשפוט את כמריה על פשעים שונים, כפי שהיה מקובל באירופה, אך לא נוצרו רוזנויות ונסיכויות כנסייתיות שאפיינו את המצב במערב אירופה.
סניוריות כנסייתיות
עם כיבוש הממלכה מצאו בה הצלבנים ערב רב של סניוריות אורתודוקסיות קטנות. הם מיזגו אותם לארבע סניוריות קתוליות גדולות. הסניוריה הכנסייתית הראשונה הייתה ה"רובע הפטריארך" (מוכרת גם בשם "רובע כנסיית הקבר". קיימות טענות שהרובע נמסר לידיי הנוצרים עוד במאה ה-11 על ידי השלטון הפטמי, אך אין ודאות לקביעה זו[1]. סניוריה כנסייתית אחרת הייתה לוד, מקום לידתו המסורתי של גאורג הקדוש. סניורה זו נוסדה עוד לפני כינון המדינה. הצבא הצלבני חנה ברמלה סמוכה בדרכו לירושלים והקים בלוד את הבישופות הראשונה מטעמו בארץ ישראל. במהרה קיבל הבישוף גם את רמלה הסמוכה, אך כעבור דור אחד עברה רמלה לסניור חילוני ותחומו של האפיפיור צומצם ללוד בלבד. שתי הסניוריות הנוספות היו נצרת ובית לחם.
השליטה הכנסייתית הייתה מוגבלת לשלוש ערים קטנות ורובע אחד בתוך ירושלים בניגוד למקובל בתקופה המקבילה באירופה שבה קיבלו ראשי הכנסייה נחלות גדולות ועשירות. יתרה מכך, מוסדות הכנסייה לא היו פטורות מחובת גיוס ונקבע להם מספר מסוים של חיילים שהיה עליהם לגייס ולממן.
מנזרים מסדרים דתיים
לפני הכיבוש הפרנקי כמעט שלא היו מנזרים קתוליים בארץ ישראל. מרבית הנזירים הקתולים התבודדו במערות ובפינות נידחות אחרות ורק עם הכיבוש הצלבני התחילו להבנות המנזרים הקתוליים. אמנם בניית המנזרים לא העלימה את התופעה של הנזירים המתבודדים, אך הוסיפה עליהם תכנים חדשים.
מפלת חיטין (1187) המיטה מכה קשה על המנזרים. מרביתם איבדו את מקורות פרנסתם כי שטחם החקלאי אבד וגם הדרך בפני הצליינים נחסמה. המנזרים שבערי הנמל, ובמיוחד המנזרים בעכו הבירה, הצליחו לשרוד אך גם הכנסתם צומצמה עד מאוד. למרות מצבם הקשה, לא הפסיקו המנזרים את פעולתם והיא נמשכה ביתר שאת גם אחרי מפלת חיטין.
לצד בניית המנזרים נוסד בארץ גם מסדר דתי בשם כרמליתים. יהושע פראוור מעריך שהמסדר נוסד עוד באמצע המאה ה-12, אך ארגון בפועל התחיל לא התחיל לפני ראשית המאה ה-13[2]. המסדר נקרא על שם מיקומו בהר הכרמל.
הכנסיות המזרחיות
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהושע פראוור, הצלבנים, מוסד ביאליק, 1985
הערות שוליים
| ממלכת ירושלים | ||
|---|---|---|
|
29026982דת בממלכת ירושלים