טקס שבועת אמונים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טקס שבועת אמוניםלטינית: commendatio, מילולית: התמסרות) הוא הטקס הרשמי שהתפתח בראשית ימי הביניים ליצירת קשר הנאמנות שבין שני אנשים חופשיים (בני חורין), האדון והווסאל שלו. הטקס המוכר הראשון נערך בצרפת במאה השביעית, אך שורשיו קודמים לכך, כטקס שבו הילד (מקורה של המילה "וסאל" במילה הקלטית gwas) הופך ממשועבד למשוחרר.

טקס שבועת האמונים ייצג הסכם דו-צדדי, מונדיום בין אדם החסר יכולת לקיים עצמו או להגן על עצמו, לבין אדם חזק ממנו שהוא מסר את עצמו לחסותו. בתום הטקס הפך אדם מסוים לווסאל של האדון. הטקס כלל שלושה חלקים של שבועת אמונים, בהם הומגיום ופידליטס.

המוסר עצמו התחייב לשירות וצייתנות לכל ימי חייו (servitium et obsequium) והאדון או האפוטרופוס התחייב למתן הגנה משפטית וקיום חומרי לבן החסות. מי שמסר עצמו הדגיש כי הוא עושה זאת בתור אדם חופשי ומערכת היחסים החדשה לא סותרת עובדה זו. עיקר החשיבות של אדם חופשי הייתה הגנת ה"זיפה" (Sippe), המשפחה הגרמאנית והיכולת להגיע למערכת החוק של האנשים החופשיים. בפועל, עקב החלשות המשפחות ומאחר והמוסר עצמו לא היה יכול להשתחרר ממערכת היחסים, החופש שלו היה מוגבל.

היו מקרים בהם לאדם שמסר עצמו היו אדמות משל עצמו. כמו אדמות חקלאות, במקרה כזה האדם ויתר על הבעלות אבל שמר לעצמו את היבול במהלך חייו וחיי אשתו. (זכות אכילת פירות – usufructus). אלו שלא הייתה להם קרקע או שהקרקע שבידם לא הספיקה להם קיבלו קרקע של האדון, מתנת קרקע או פרקריה (precaria).

שלבי טקס שבועת האמונים

התמסרות (hommagium)

שלב הכולל סדרה של מחוות גוף המבטאות את הפער בין הוסל לאדון והקשר שנוצר ביניהם.

בתחילתו של הטקס היה הזוטר, זה שיועד להפוך וסאל, מופיע חשוף ראש ונטול נשק, כסימן לכניעותו בפני האדון וכורע בפניו. הווסאל היה מניח את כפותיו בתנוחת תפילה,[1] המסמלת הכנעה מוחלטת, ומושיטן אל האדון. בהמשך הטקס, יש מחוות ידיים (immixtio manuum) בין האדון לווסל. האדון היה תופס את ידיו של הווסאל בין ידיו, ובכך מפגין את עליונותו, ואז היה הווסאל מכריז על בקשתו להפוך "האדם" (homo) של האדון (האיש שלו) והאדון היה מכריז על קבלת בקשתו. בכך הושלם חלק ההומגיום (homagium) של הטקס.

פידליטס (fidelitas); שבועה לקדושים

במסגרת טקס הפידליטס שבא אחרי כן היה מניח הווסאל את ידיו על התנ"ך או על שרידי קדוש, ונשבע כי לעולם לא יפגע באדון בדרך כלשהי ויישאר נאמן לו. נוסח טיפוסי של השבועה היה: "אני מבטיח באמונה כי אהיה בעתיד נאמן לאדון, לעולם לא אגרום לו נזק ואשמור על ההומגיום שלי לו כנגד כל אדם באמונה שלמה ובלא רמייה".

אחרי השלמת שתי השבועות כונן קשר בין האדון והווסאל והם נחשבו כבולים זה לזה בשבועת האמונים הפיאודלית.

מתן ההקדש, תמורה (Feudum)

בשלב זה, האדון מבצע טובה (benificium), הענקת אדמה. לעיתים רחוקות, קיבל הווסל אמצעי פרנסה אחר כמו "פאודם של ארנק" (fendum de bursa), כלומר זכויות לגביית מיסים מאזור מסוים, באמצעות הענקת חפץ סמלי שמסמל את האדמה (רגב אדמה, ענף, דגלון).

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טקס שבועת אמונים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ למעשה, סדר ההתפתחות הוא הפוך: לפני כינון טקס ההומגיום נהגו נוצרים להתפלל בתנוחה המקובלת בה המתפלל עומד ומושיט את ידיו אחורה. תנוחת התפילה הנוצרית המוכרת התפתחה בעקבות תנוחת טקס ההומגיום.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0