דוד סארנוף

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף דיוויד סארנוף)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוד סארנוף ב-1922

דוד סארְנוֹףאנגלית: David Sarnoff; ברוסית: Давид Сарнов; ‏27 בפברואר 1891 - 12 בדצמבר 1971) היה יזם ואיש עסקים יהודי-אמריקאי ממוצא רוסי, חלוץ בתחומי שידור רדיו וטלוויזיה, תקשורת אלחוטית ואלקטרוניקה לצורכי בידור. הוא ייסד את רשת השידור NBC ועמד בראש ענק האלקטרוניקה RCA במשך חמישה עשורים עד פרישתו ב-1970. בשל כך, ובשל העובדה כי היה בעל דרגת בריגדיר גנרל בחיל הקשר (אותה קיבל בעת שירות מילואים בשנת 1945), זכה לכינוי "הגנרל".

שנים ראשונות

סארנוף נולד בשטעטל אוזליאני (Uzlyany, בבלרוסית: Узляны) ליד מינסק. הוא למד בחדר עד להגירת משפחתו לארצות הברית ב-1900. הוא פרנס את משפחתו כמוכר עיתונים ולאחר מכן, בגיל 15, התקבל כנער שליח בחברה לייצור כבלים. לאחר שלא קיבל חופש בראש השנה עבר לחברת מרקוני לאלחוט וטלגרף. הוא עבר מתפקיד לתפקיד תוך שהוא לומד עקרונות של תקשורת אלחוטית תוך כדי עבודה. הוא נשלח לאייש תחנות אלחוט מרוחקות בצפון אמריקה בננטקט, ניופאונדלנד ולברדור ובין היתר סייע לספינות ציד לווייתנים ואיים מרוחקים. ב-1912 היה מוצב בתחנת הטלגרף והאלחוט בחנות וונאמייקר בניו יורק. לדבריו אייש במשך שלושה ימים רצופים את עמדת האלחוט בחנות, על מנת לסייע באיתור וחילוץ ניצולי הספינה טיטניק. אולם, כפי שציינו היסטוריונים הוא לא דייק בדבריו, כיוון שבאותה עת כבר היה בתפקיד ניהולי ולא כאלחוטן וכן כיוון שהאירוע קרה ביום ראשון, שעה שהחנות הייתה סגורה[1].

חברת מרקוני גדלה מאד עקב התקנות שתוקנו לאחר טביעת הטיטניק להרחבת רשת תחנות האלחוט והטלגרף וסארנוף התקדם לתפקיד ניהולי בכיר. בנוסף לתפקידו הניהולי המשיך לפתח תחומים טכנולוגיים כגון הסדרת שידור אלחוט מרכבת ושידור מוזיקה מתחנת השידור בחנות וונאמייקר. ב-1915 טען שהציע לנשיא החברה לפתח "תיבת רדיו למוזיקה" ("Radio Music Box") לקליטת שידורים מסוג זה, עם זאת לא נמצא לטענה כל אישוש. כך או כך, במהלך מלחמת העולם הראשונה התרכזה פעילות החברה במכירת ותחזוקת מתקני הרדיו של צי ארצות הברית ורדיו לצורכי בידור לא נראה כהשקעה כדאית. סארנוף היה במהלך המלחמה למנהל הפעילות המסחרית של מרקוני.

RCA

ערך מורחב – RCA

ב-1919 רכש אואן יאנג, מנכ"ל ג'נרל אלקטריק את מרקוני ויצר, יחד עם AT&T את תאגיד RCA, סארנוף קיבל תקציב של 2,000$ לפיתוח "תיבת רדיו למוזיקה"[2]. ב-2 ביולי 1921 ארגן סארנוף שידור של קרב האיגרוף בין ג'ק דמפסי וג'ורג' שרפנטייה, שכונה "קרב המאה". 300,000 איש האזינו לקרב המשודר והביקוש למכשירי רדיו ביתיים זינק. באותה עת מונה דייוויד סארנוף למנכ"ל RCA.

ב-1923 החל הממשל הפדרלי לחקור עבירה על חוקי ההגבלים העסקיים על ידי התאגיד המשותף, המונופוליסטי: AT&T, ג'נרל אלקטריק ו-RCA. סארנוף הציע לפצל את זרוע השידור הציבורי מהתאגיד וכך נוצרה חברת NBC, רשת השידור הלאומית.

ב-1929 שיתף סארנוף פעולה עם ג'וזף קנדי, הבעלים של אולפן הקולנוע Film Booking Offices of America (FBO) ונציגי (Kith Albee Orpheum (KAO בהקמת חברת ההפקה RKO. הוא תרם לחברה את הפטנט על טכנולוגיית RCA Photophone להקלטה, שידור והקרנה מסונכרנים של פסקול ותמונה. למנהל החברה מונה ידידו, דייוויד או. סלזניק.

ב-1930 מונה סארנוף לנשיא RCA ו-NBC על ידי אואן יאנג שפנה לקריירה פוליטית. הממשל החל שוב בחקירת העבירות על חוקי ההגבלים העסקיים, אך סארנוף הצליח לשכנע ששבירת המונופול תגרום להתמוטטות שידורי הרדיו, בפרט בתקופת השפל הגדול. הוא טען שתחרות תיצור ריבוי של תקני שידור ושדווקא חברות קטנות לא יוכלו להתמודד עם האתגר. הממשל השתכנע ו-RCA הפכה לאימפריה עצמאית ששלטה הן בשוק השידור והן בשוק ייצור מכשירי הרדיו וריכזה בידיה את רוב הפטנטים בתחום. אולם חברות ווסטינגהאוז וג'נרל אלקטריק הוכרחו להתפצל מ-RCA ולהפוך לחברות עצמאיות מתחרות. נשיא האימפריה היה סארנוף.

באותה שנה רכשה RCA את חברת התקליטים והגרמופונים ויקטור טוקינג משין והפכה גם לשחקנית ראשית בתחומים אלה על ידי חברת תקליטי RCA.

ב-1937 הקים את תזמורת הבית של NBC (ו-RCA-ויקטור), התזמורת הסימפונית של רשות השידור הלאומית ואף שכר את ארטורו טוסקניני על מנת שינצח על התזמורת, בה ניגנו כמה מהנגנים הבולטים של התקופה, בהם ולדימיר הורוביץ, יאשה חפץ ורודולף סרקין.

התנהלותו של סארנוף כנשיא RCA

סארנוף טיפח תדמית עממית, שוחח עם מהנדסים וטכנאים ליד פסי הייצור ושולחנות התכנון ונראה כמי ששוקל ברצינות כל רעיון שהועלה בפניו. עם זאת, הוא ידע להיות חסר מעצורים במלחמתו נגד מתחרים. ב-1933 התנגד סארנוף להצעתו של אדווין ארמסטרונג, מהנדס בכיר ב-RCA וממציא השיטה לשידור באפנון תדר (FM), להעביר את שידורי NBC לשיטה החדשה (במקום שיטת אפנון משרעת (AM) ש-RCA שלטה בה ללא מצרים). לפיכך עזב ארמסטרונג את RCA והקים חברה משלו. ב-1948 תבע ארמסטרונג את RCA בטענה שסארנוף הפעיל במשך שנים את השפעתו על הוועדה הפדרלית לתקשורת של ארצות הברית (Federal Communications Commission - FCC) כך שתעכב ותמנע שידורי FM. בתגובה טען סארנוף ש-RCA בעצם המציאה את שיטת אפנון התדר ותבע רישום פטנט. הדיונים הממושכים בבתי המשפט התישו את ארמסטרונג ורוששו אותו מנכסיו עד שהתאבד ב-31 בינואר 1954.

ב-1930 גייס סארנוף את ולדימיר זבוריקין מווסטינגהאוז על מנת להוביל את פיתוח תחום הטלוויזיה של RCA. לזבוריקין היו מספר פיתוחים בנושא כבר מ-1923 (המכשיר שלו נקרא "איקונוגרף"). עם זאת, המהנדס פילו פרנסוורת', שהציג פתרון לטלוויזיה אלקטרונית ב-1928, קיבל מסארנוף ב-1931 הצעה למכור את הפטנט שלו ל-RCA תמורת 100,000 דולר, ולהפוך לעובד RCA. הוא סירב ומאוחר יותר הצטרף לחברת פילקו[3]. סארנוף הגיש תובענה למשרד האמריקאי לרישום פטנטים בטענה שיש לזקוף את הפטנט לטלוויזיה לזכותו של זבוריקין מ-RCA, שקדם לפרנסוורת' בפיתוח (אף שלא ביצע הדגמה מוצלחת שלו לפני שפרנסוורת' עשה כן). הדיונים נמשכו עד 1934 ובסופם זכה פרנסוורת' להכרה בפטנט שלו, ערעורים הפכו את ההחלטה על פיה עוד מספר פעמים עד שנקבעה החלטה סופית שחייבה את סארנוף לשלם לפרנסוורת' תמלוגים על המצאתו[4].

ב-1945 הציגה CBS טלוויזיה צבעונית לאישור ה-FCC. שיטת השידור של CBS לא נקלטה במכשירי RCA ולו הייתה מתקבלת, הייתה מחייבת את הצרכנים להיפטר ממכשירי הטלוויזיה של RCA שברשותם ולרכוש אחרים. סארנוף פעל בשתי חזיתות, מחד הוא ניסה לבלום החלטה לטובת CBS ב-FCC ומאידך האיץ במהנדסיו לפתח שיטת טלוויזיה צבעונית אלקטרונית עדיפה. על אף שב-1950 (לאחר שסארנוף הצליח לעכב את ההחלטה מספיק) אישרה ה-FCC את הטלוויזיה של CBS, בידי RCA היה כבר פתרון מתחרה עדיף (שהיה הבסיס לתקן NTSC).

בשירות הממשל

בפברואר 1929 עמד אואן יאנג, מנכ"ל ג'נרל אלקטריק, עורך דין ודיפלומט, בראשות משלחת שנועדה לשאת ולתת עם הבנק המרכזי של גרמניה, הרייכסבנק, על הסכם לצמצום ופריסת חובותיה של גרמניה ופיצויי המלחמה שנפסקו לה במסגרת הסכם ורסאי. יד ימינו במשלחת היה סארנוף, אשר ניהל את המשא ומתן עם נגיד הרייכסבנק, הילמאר שאכט[5]. במאי 1929 התפרסמה "תוכנית יאנג" שהמליצה על הקטנה משמעותית של סכום הפיצויים, ולהסדר תשלומים נדיב שהשתרע עד לשנת 1988, אולם הסכם זה נדחה על ידי אדולף היטלר והלאומנים הגרמנים.

ב-1944, בעת מלחמת העולם השנייה, נשלח סארנוף לאנגליה, על מנת לתאם ולייעץ לגנרל דווייט אייזנהאואר בנושא רדיו ותקשורת המונים ערב הפלישה לנורמנדי. חלק מתפקידו היה שיקום רדיו צרפת החופשית (שהתפתח לימים לרדיו אירופה החופשית) ורדיו הרזיסטאנס כערוצי לוחמה פסיכולוגית, אספקת מידע לציבור ושידור הודעות מוצפנות לפעילים בעומק שטח האויב. על שירותו זכה בדרגת בריגדיר גנרל (כוכב אחד) בחיל הקשר.

במהלך המלחמה הקרה היה סארנוף לאחד הדוברים התקיפים ביותר בארצות הברית כנגד הקומוניזם. הוא התכתב עם ריצ'רד ניקסון בהיותו של האחרון סגן נשיא והציע להשתמש ברדיו כמכשיר תעמולה הצעותיו בתחום השפיעו על התפתחותה של תחנת קול אמריקה הממלכתית כרשת משדרים רבי עוצמה ששידרו לארצות מזרח אירופה. כמו כן הציע סארנוף לניקסון להצניח בשטחי מזרח אירופה מיליוני מכשירי רדיו ביתיים (מתוצרת RCA כמובן) שיותאמו לקליטת שידורי "קול אמריקה". סארנוף היה פעיל ברדיפת קומוניסטים לפי "הרשימות השחורות" של הסנטור ג'וזף מקארתי והכין רשימות של חשודים בשיתוף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית ב-RCA, NBC ו-RKO.

חייו האישיים

ב-4 ביולי 1917 נישא לליזט הרמן (Lizette Hermant), חיי הנישואין היו יציבים וארכו 54 שנה עד מותו של סארנוף. לזוג היו שלושה ילדים. רוברט סארנוף, הבכור, ירש את דייוויד סארנוף כיו"ר RCA עם מותו של האב ב-1971. תומאס (טום) סארנוף, צעיר הבנים, היה לנשיא NBC בחוף המערבי.

ב-1952 הציע סארנוף להקים תחנת טלוויזיה לצה"ל ואף לסייע בגיוס התקציב הדרוש. משלחת מיוחדת של משרד הביטחון יצאה לארצות הברית כדי ללמוד את הנושא והגישה בשובה את ההצעה לראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, אך הלה הורה למנכ"ל משרד הביטחון לגנוז אותה[6].

תפקידים ואותות כבוד

בשנת 1951 זכה לעיטור אביר צלב לורן הצרפתי וחבר כבוד של הרזיסטאנס כהוקרה לפועלו לטובת צרפת החופשית. משנת 1959 היה עמית קרן רוקפלר.

מעבדות RCA לשעבר בפרינסטון (ניו ג'רזי), הפכו לחברת המחקר ופיתוח "Sarnoff Corporation‏ (תאגיד סארנוף)"[7].

לקריאה נוספת

  • Bilby, Kenneth. (1986). The General: David Sarnoff and the Rise of the Communications Industry. New York: Harper & Row. מסת"ב 0-060-15568-X; מסת"ב 978-0-060-15568-1
  • Dreher, Carl Dreher. (1977). Sarnoff: An American Success, New York: New York Times Book Company. מסת"ב 0-812-90672-1
  • Lewis, Tom. (1991). Empire of the Air: The Men Who Made Radio. New York: HarperCollins מסת"ב 0-060-18215-6; מסת"ב 978-0-060-18215-1
  • Lyons, Eugene. (1966). David Sarnoff: A Biography. New York: Harper & Row. מסת"ב 6-001-50791-0; מסת"ב 978-6-001-50791-5
  • Sarnoff, David. (1968). Looking Ahead: The Papers of David Sarnoff. New York: McGraw Hill.
  • Schwartz, Evan I. (2002). The Last Lone Inventor: A Tale of Genius, Deceit, and the Birth of Television. New York: HarperCollins. מסת"ב 0-066-21069-0
  • Sobel, Robert. (1984). RCA. New York: Stein and Day. מסת"ב 0812830849; מסת"ב 978-0-812-83084-2

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דוד סארנוף בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25443148דוד סארנוף