דיואן תימני
דיואן תימני הוא ספר שירים של יהדות תימן, המכיל בתוכו שירים לשבתות, חגים ואירועים שונים.
היסטוריה
עד המאה ה-17 לא היה קיים ספר הדיואן כספר נפרד. קובצי השירים של יהדות תימן נכתבו במדור מיוחד בתכלאל בשם "שירות ותושבחות", וכללו מספר מועט של שירים. במדור זה סודרו השירים לפי מחזור השנה,[1] תחת הקטגוריות: שירים לשבת, למועדים, לחנוכה ולפורים, שירי חתונה, שירי חול, והללות.[2]
עם התרבות השירה שנכתבה בתימן, בעיקר על ידי רבי שלום שבזי,[1] נוצר הדיואן כספר נפרד המוקדש כולו לשירים. בעקבות כך, לאט לאט בוטל המדור "שירות ותושבחות" בתכלאל.[2] בדיואנים החדשים האלה החלו לחלק את השירים ל"נשוד" ו"שירה", ונוספו בהם שירי המשוררים התימניים רבי יוסף בן ישראל ושירי רבי שלום שבזי. סיבה נוספת של יצירת ספר הדיואן היא כניסת סידורי הדפוס הספרדיים לתימן ודחיקתם של התכאליל בהם מופיעים שירי יהודי תימן, ואז נוצר הצורך בספר שירים.[1]
השירים בדיואן לא היו קבועים, וכל לבלר הכניס את השירים בהם היה מעוניין, או השירים שביקש ממנו מזמין הדיואן.[2] המרכיב העיקרי של הדיואנים הם שירי רבי שלום שבזי, והרבה מהדיואנים נקראים "דיואן מארי שלום שבזי", למרות שיש בהם גם שירי משוררים אחרים.[1]
מבנה הדיואן
רוב ככל הדיואנים ארוכים וצרים. צורה זו מותאמת לכתיבת השירים, בהם השורות צרות.[2]
סוגי השירים
נשיד
נֲשִׁידּ (ברבים: נִשְׁוַדּ. תרגום: שיר, בערבית תימנית קדומה) הוא סוג שיר קצר יחסית ופשוט, המורכב מחרוז אחד ומשקל קבוע. שירי הנשיד מושרים במנגינה איטית ומונוטונית, על ידי רבנים ומכובדים ולא על ידי משוררים מומחים. מפאת המנגינה השקטה והאיטית, שירי הנשיד לא נועדו לריקוד. שירי הנשיד שימשו כשירי שבת וחג, בהם הריקוד אסור, ובימי חול שימשו כפתיח לשירים הקצביים מסוג "שירה", שבהם רוקדים.[1][2]
בסוף שיר הנשיד אומר המשורר את הפסוק: ”אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא”, ושאר המשתתפים עונים: ”אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא”. המנהג הרווח היה לחזור 3 פעמים על המילה "אנא", אך הדרדעים נוהגים לאומרה פעם אחת.[3]
הלל
|
|---|
|
וְהַלְלוּיָהּ, אֲהַלֵּל לְאֵלִי שְׁהוּא מָגִנִּי וְעֶזרִי, |
שירה
סוג השירים הנפוץ ביותר הוא ה"שירה", שירים קצביים הבנויים שורות ארוכות וקצרות בסגנון שירי אזור (מוושחאת) של שירת ספרד. בשירים אלו רוקדים, ושרים אותם משוררים מומחים במנגינות מורכבות. בסוף כל "שירה" שרים שיר הלל.[1][2]
חידויה – אָהוּב מֵהַר הַמּוֹר
|
|---|
|
אָהוּב מֵהַר הַמּוֹר נָתַן לִי מוֹרָשָׁה, |
הללות
הַלֵּלוֹת (ביחיד: הַלֵּל) הוא סוגה ספרותית של שירה המיוחדת ליהדות תימן. שירי ההללות מורכבים ממספר שורות מצומצם, כ-3 עד 6, ללא משקל, ועם חרוז אחד לכל השורות. שירי ההלל מתחילים ומסתיימים במילה "והללויה", ולשורה האחרונה נלקח בדרך כלל פסוק מהמקרא. שירי ההללות מושרים בסוף השירות, על ידי כל המשתתפים, במנגינה פשוטה ומונוטונית.[1][2]
תוכנם של שירי ההלל הוא בדרך כלל בקשה לגאולה, ברכות לחתן או לתינוק הנימול, או ברכה של בעל הבית לאורחיו.[1]
זפה
זַפֵה (תרגום: ליווי) הוא סגנון שירי לכת, בהם מלווים את החתן מביתו לבית הכלה ולהפך בטקסי החתונה.[1]
חידויה
חִידּוּיָה היא סוג שיר עתיק מאוד, ומעטים השירים מסוגה. שירים אלו מסודרים כך שמשפט אחד נשאר קבוע לאורך כל השיר, אך מילה אחת בו משתנה על פי סדר הא'-ב'. דוגמה לחידויה הוא שיר החתונה "אהוב מהר המור".[1]
פירושים
פירושים רבים נכתבו על שירי הדיואן בידי חכמי תימן:
- פעמון זהב – פירושו של מארי יצחק ונה לדיואן שכתב.[1]
- משכיל על נגינות – פירושו של מארי יחיא קורח לשירי הנשוד.[1]
- משכיל שיר ידידות – פירושו של מארי יחיא קורח לשירות.[1]
- עלמות שיר – פירושו של מארי עמרם קורח.[1]
דיואנים מפורסמים
דיואן אל-חמדי
ערך מורחב – דיואן אל-חמדי
נכתב בתימן, ככל הנראה במאה ה-16 או ה-17. על התארוך מצביעים היעדרותה המוחלטת של שירתו של רבי שלום שבזי בן המאה ה-17 מצד אחד, ומצד שני החלת השימוש בערבית גם לצורכי קודש במאה ה-16 או ה-17. בכתב היד בן 134 עמודים נמצאים כמאתיים שירים, הכתובים בשלוש השפות הנפוצות בקרב יהודי תימן, עברית, ערבית וארמית. בדיואן נמצאים 20 שירים שלא נמצאה להם מקבילה מוכרת. צורתו של דיואן אל-חמדי מרובעת ונמוכה, בשונה מדיואנים מאוחרים יותר המתאפיינים בצורה מלבנית ארוכה.
דיואן מארי חיים כסאר
דיואן שכתב מארי חיים בן סלימאן כסאר. נמצא כיום בספריית הרב יוסף קאפח. הדיואן מקושט בצבעי שחור ואדום.[1]
הדפסות
- אמלל שיר – בעריכת פרופ' יוסף טובי ושלום סרי. יצא לאור על ידי עמותת אעלה בתמר, בשנת ה'תשמ"ח (1988).
- אפתחה שיר – בעריכת הרב יוסף עראקי. עם פירושי מארי יחיא קורח, מארי עמרם קורח ("עלמות שיר"), מארי שלום אלשיך ומארי יוסף צוברי. יצא לאור על ידי מוסדות בנתיבות אמת, בשנת ה'תשנ"ט (1999).
- נעימות שיר – בעריכת הרב משה רצאבי והרב יואב פנחס הלוי. עם פירוש נעימות שיר. יצא לאור על ידי מכון פעולת צדיק, בשנת ה'תשנ"ה (1995).
- שבח אל חי – בעריכת ד"ר יהודה עמיר. יצא לאור על ידי מכון משנת הרמב"ם, בשנת ה'תשנ"ג (1993).
- צרור המור – בעריכת ד"ר צמח קיסר. עם פירוש "מאור השיר", ביאור קצר ותרגום השירים הערביים. יצא לאור על ידי מכון אפיקים, בשנת ה'תשס"ב (2002).
ראו גם
לקריאה נוספת
- ד"ר יהודה עמיר, ישקף – שירת ר' יוסף בן ישראל, הוצאת האגודה לטיפוח חברה ותרבות, נתניה ה'תש"ף (2020)
קישורים חיצוניים
- ד"ר יהודה עמיר, דיואן שבח אל חי, באתר אוצר החכמה
- הרב משה רצאבי, דיואן נעימות שיר, באתר יד מהרי"ץ
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 פרופ' יוסף טובי ושלום סרי, דיואן אמלל שיר, הוצאת עמותת אעלה בתמר, רמת גן ה'תשמ"ח (1988))
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 ד"ר יהודה עמיר, ישקף – שירת ר' יוסף בן ישראל, הוצאת האגודה לטיפוח חברה ותרבות, נתניה ה'תש"ף (2020), פרק ב: הדיואן – ספר השירים של יהודי תימן
- ^ ד"ר אדם בן נון, זיכרון להולכים: מארי עזרי צאלח זצ"ל, באתר נוסח תימן
