דטרויט (נהר)
 | |
| סירת משטרה של משטרת קנדה על רקע העיר דטרויט | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| אורך | 44 ק"מ |
| ספיקה ממוצעת | 5,324 מ"ק לשנייה |
| אגן ניקוז | 1,813 קמ"ר |
| מוצא | ימת סט. קלייר |
| גובה מוצא הנהר | 175 מטרים |
| שפך | ימת אירי |
| מדינות באגן הניקוז |
ארצות הברית קנדה |
נהר דטרויט (באנגלית: Detroit River) הוא נהר שאורכו 44 ק"מ שמקושר למערכת הימות הגדולות שבין ארצות הברית לקנדה. מקורו של שם הנהר הוא בשמו הצרפתי Rivière du Détroit (מילולית, נהר המצר). נהר דטרויט שיחק חלק חשוב בהיסטוריה של העיר דטרויט והוא אחד מנתיבי המים העמוסים ביותר בעולם. נתיבו של הנהר יוצא מימת סט. קלייר (הניזונה דרך נהר סט. קלייר מימת יורון) לכוון מערב ואז פונה דרומה ונשפך לימת אירי. לכל אורכו מהווה נהר דטרויט חלק מהגבול בין ארצות הברית לבין קנדה והוא חוצץ בין האזורים המטרופוליניים של העיר דטרויט והעיר וינדזור שבאונטריו, שביחד מקובל לקרוא להם דטרויט-וינדזור. שתי הערים מחוברות על ידי גשר ומנהרה תת-קרקעית.
נהר דטרויט מהווה חלק מנתיב המים סנט לורנס. כאשר עברה העיר דטרויט תהליך מואץ של תיעוש בראשית המאה ה-20, ספג הנהר זיהום סביבתי באופן הידוע לשמצה. יחד עם זאת, בשנים האחרונות, חשיבותו הסביבתית של הנהר הובילה למאמצי שיקום נמרצים וכיום מתקיימות בנהר פעילויות כלכליות ופעילויות פנאי במגוון רחב. לאורך הנהר פזורים איים רבים וחלק ממנו מוגדר כשמורת טבע. נהר דטרויט מוגדר כאתר מורשת לאומי, הן בארצות הברית והן בקנדה, הנהר היחידי שזכה להגדרה זו בשתי הארצות.
היסטוריה
נהר דטרויט נחקר לראשונה על ידי אירופאים במאה ה-17. שבטי האירוקווי הפליגו בו במסגרת הסחר שלהם בפרוות עם ההולנדים מניו אמסטרדם. מאוחר יותר תבעו הצרפתים את האזור כחלק מצרפת החדשה. חוקר הארצות רובר דה-לה-סאל הגיע לשפך הנהר בספינתו לה גריפון (Le Griffon) באוגוסט 1679 במסגרת מסעו בימות הגדולות.[1] מאוחר יותר החלו הצרפתים להתיישב באזור ולתור את הנהר באמצעות סירות קאנו. עם התרחבות היקף הסחר בפרוות בצפון אמריקה, הרחיבו מתיישבים אירופאים את תחום הסחר שלהם מערבה לתוככי השטחים הבלתי ידועים. החוקר הצרפתי אנטואן דה לה מוט קאדילק (Antoine de la Mothe Cadillac) הפליג במעלה נהר דטרויט ב-23 ביולי 1701. ביום המחרת הוא ייסד את פורט דטרויט (Fort Pontchartrain du Détroit), לימים העיר דטרויט.[2] הנהר עצמו נקרא נהר דטרויט (נהר המצר).
נהר דטרויט וכל האזור סביבו נלקח מהצרפתים על ידי האימפריה הבריטית במהלך מלחמת הצרפתים והאינדיאנים ומאוחר יותר נתבע על ידי ארצות הברית במהלך המהפכה האמריקאית. במהלך מלחמת 1812, שימש הנהר כמחסום עיקרי בין טריטוריית מישיגן האמריקאית לבין קנדה העילית שבשליטת הבריטים, במיוחד במהלך המצור על דטרויט באוגוסט 1812, כאשר נפלה דטרויט לזמן קצר לידיהם של הבריטים.[3] עם השלמת כרייתה של תעלת אירי ב-1817, שיצרה קשר נוח יותר בין ימת אירי לבין החוף המזרחי של ארצות הברית, הפך נהר דטרויט לנתיב שוקק עבור מתיישבים שנסעו לכוון צפון מישיגן ובמקביל חוותה העיר דטרויט עלייה חדה בגודל אוכלוסייתה. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית חשש האיחוד כי הקונפדרציה תתכנן מתקפה מכוון קנדה, שהייתה עדיין טריטוריה בריטית ונותרה נייטרלית במלחמה. החשש היה שהמתקפה עלולה לעבור את הנהר. מסיבה זו התנהלו סיורים אינטנסיביים לאורך הנהר אך בסופו של דבר הקרבות התנהלו הרחק ממנו ומתקפה כזו של הקונפדרציה מעולם לא התרחשה. עם תחילת המאה ה-20 חוותה העיר דטרויט תהליך תיעוש חסר תקדים. נהר דטרויט הפך להיות הנהר המסחרי העמוס ביותר בעולם וכונה "העורק המסחרי הגדול ביותר בעולם". ב-1907 עברו בנהר 61 מיליוני טונות של ספנות מסחרית. לשם ההשוואה, עברו באותה תקופה 16 מיליוני טונות בלונדון ו-18 מיליוני טונות בניו יורק.
תקופת היובש
ב-16 בינואר 1919 אושר התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית ובכך נפתחה תקופת היובש בארצות הברית שנמשכה מ-1920 ועד 1933. מכירה, ייצור, והובלה של משקאות חריפים נאסרו בכל רחבי ארצות הברית. דטרויט הייתה (והיא עדיין) העיר הגדולה ביותר השוכנת על הגבול עם קנדה, בה המשיך האלכוהול להיות חוקי במהלך תקופת היובש. דטרויט הפכה להיות מרכזה של מערכת הברחת המשקאות. עד לפתיחתם של גשר אמבסדור ב-1929 ושל מנהרת דטרויט-וינדזור ב-1930 לא היה כל מעבר יבשתי שחצה את נהר דטרויט. מאחר ששירותי המעבורות היו מושבתות במהלך חודשי החורף, חצו הרכבים של מבריחי המשקאות את נהר דטרויט הקפוא כשתאי המטען שלהם עמוסים במשקאות מוברחים. דטרויט הפכה להיות לנקודה המרכזית דרכה הוברחו המשקאות שהופצו משם לכל רחבי ארצות הברית. 75% מהיקף הברחות האלכוהול במהלך תקופת היובש עברו דרך נהר דטרויט, נהר סט. קלייר וימת סט. קלייר. בחודשי הקיץ העבירו סירות מיוחדות את האלכוהול מעבר לנהר. רשויות החוק לא היו מסוגלות, או לא רצו, לעצור את שטף ההברחות. במקרים מסוימים נפלו רכבים עמוסים יתר על המידה דרך שכבת הקרח, וכיום, ניתן עדיין למצוא שרידי רכבים מאותה תקופה על קרקעית הנהר. עם ביטול חוק היובש בעקבות אישורו של התיקון ה-21 לחוקת ארצות הברית ב-1933, הסתיים תפקידו של נהר דטרויט כנתיב הברחה.[4]
מאמצי שיקום
רוב שטחי הקרקע שעל גדות נהר דטרויט הם שטחים עירוניים ובמקומות מסוימים מדובר על אזורי תעשייה צפופים. כתוצאה מכך זוהם הנהר עקב שפיכת פסולת כימיקלית ותעשייתית ללא בקרה במשך עשורים רבים. רוב הפסולת המוצקה והנוזלית של העיר דטרויט על תעשייתה מצאו את דרכם למימי הנהר. רוב נהר דטרויט וגדותיו זוהמו והפכו להיות בלתי בטוחים לפעילות פנאי. כמויות גדולות מזיהום זה הצטברו סביב לשפך הנהר לימת אירי. רמת הזיהום גברה במיוחד לאחר הפשרת השלגים באביב עד אשר אלפי ציפורים נודדות מתו מהזיהום כל שנה. רמת החמצן במים התדלדלה עד לנקודה שבה דגים לא יכלו לחיות בהם. מאחר שרוב הזיהום השפיע על ימת אירי, הפכה גם היא לימה "מתה" שלא הייתה מסוגלת לקיים סביבת חיים ימית.
ב-1961 הוקמה בצו של הקונגרס שמורת טבע. צעד זה סלל את הדרך לחוקים שיגבילו את כמויות הפסולת שפלטו מפעלי התעשייה וחייב את הממשלה לממן פעילות לניקוי הנהר. אף על פי כן ננקטו צעדים מצומצמים בכיוון בשל ההשפעה השלילית שלהם על התעשייה ועל הכלכלה של דטרויט. ב-1970 נסגרה כליל תעשיית הדייג בנהר דטרויט, בימת סט. קלייר, בנהר סט. קלייר ובימת אירי, עקב רמות גבוהות של כספית שנתגלו במים. כתוצאה מכך החלו הרשויות במאמצים כבירים לניקוי הנהר. בשנים הקודמות נמנע מהלך זה עקב עלותו הכספית הגבוהה. בנוסף, חוגי התעשיינים, שלהם הייתה השפעה פוליטית חזקה, לחצו למניעת התקנת התקנות להפחתת כמויות המזהמים בנהר. ב-2001 התמזגה שמורת הטבע שהוקמה ארבעים שנה קודם לכן עם שמורת טבע בינלאומית גדולה יותר המשותפת לארצות הברית ולקנדה. עד כה הוצאו מיליוני דולרים כדי לגרוף את המזהמים מחוץ לנהר ומאמצי השיקום של הנהר בשנים האחרונות ראויים לציון, אף על פי שעדיין קיימות בעיות נוספות. כיום, שבו רבים ממיני בעלי החיים לאזור, לאחר שהודרו משם על ידי ההתפתחות האנושית. נהר דטרויט הוא בית הגידול של מינים רבים של עופות, כמו עיטים, (כולל עיטם לבן-ראש), שלכים ובזים נודדים. בין מיני הדגים המצויים בשפע ניתן למנות מינים של דגי סלמון, חדקניים, דגי בס ודקראים. ב-1998 הוכרז נהר דטרויט כנהר המהווה אתר מורשת לאומי אמריקאי וב-2001 הוא הוכרז כאתר מורשת קנדי, הנהר היחידי המוגדר כך בשתי הארצות.
כלכלה
על פי מחקר משנת 2004, 150,000 משרות וייצור בהיקף שנתי של 13 מיליארד דולר תלויים בשני המעברים של נהר דטרויט. באותה שנה הגיע היקף הסחר האמריקאי עם אונטריו לבדה ל-407 מיליארד דולר, ש-28% מתוכו עבר דרך שני המעברים של הנהר. בשל הלחץ על התנועה במעברים הללו, עומדת על הפרק הצעה להקמת מעבר שלישי שיקשר את דטרויט עם וינדזור. המיקום המדויק של מעבר זה הוא נושא שנוי במחלוקת, בשל ההשפעה שעשויה להיות לו על הסביבה של הנהר ועל היישובים שלאורכו.
נהר דטרויט משמש לספנות ולסחר. השימוש המוקדם ביותר בנהר לפעילות כלכלית החל במאה ה-17. כאשר קטן היקף סחר הפרוות, תפסה את מקומה תעשיית העץ. הפיכתה של העיר דטרויט למרכז תעשייתי התרחשה בעיקר הודות למיקומה על הנהר. האפשרות היחדה לספינה להפליג מתוך הימות הגדולות הייתה אך ורק דרכו ומשם הן יכלו להפליג לכל מקום בעולם. עת תחילת המאה ה-20 החלה תעשיית הרכב בעיר לשגשג ורבים מהתעשיינים הובילו דרך נתיב המים את אספקת עפרת הברזל שהיו זקוקים לה.
מעבר להיותו נתיב שיט מהווה הנהר מקור הכנסה חשוב לכלכלה המקומית. הכנסה של 20 מיליון דולר מדי שנה מגיעה מפעילויות הקשורות לציד עופות המים. פעילויות כמו צפרות, צילום ופעילויות נוספות מכניסות 193 מיליון דולר נוספים לכלכלתה של מישיגן. בנוסף מרוויחה הכלכלה המקומית מפעילות השיט בנהר. מעל 800,000 סירות שיט לצורכי פנאי רשומות במדינת מישיגן ויותר ממחצית מהן פעילות בנהר דטרויט ובסביבתו. ההערכה היא שדיג הדקראים לבדו מכניס מעל מיליון דולר מדי אביב.[5]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ VanEseltine, Ken (26 August 2008). "Le Griffon is a Meaningful Name".
- ^ Granzo, T. (2008). "History of Detroit: Antoine de la Mothe, Sieur de Cadillac".
- ^ Rickard, J. (21 November 2007). "Battle of Detroit, 16 August 1812".
- ^ LaFaive, Fleenor, and Nesbit (3 December 2008). "The Appendix B: Prohibition in Michigan and the Avenue de Booze".
- ^ International Association for Great Lakes Research (2009). "Conserving Detroit River Habitats".
