דוד דנון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. פרופ' דוד דנון (17 באוקטובר 1921, ט"ו בתשרי תרפ"ב - 17 באוקטובר 2015, ד' בחשון, תשע"ו[1]) היה רופא, ביולוג וגרונטולוג ישראלי, פרופסור מן המניין במכון ויצמן למדע, חלוץ בחקר הביולוגיה של ההזדקנות, וכן צייר. ממציא שיטה ייחודית לריפוי פצעי לחץ. היה מפקד ב"חלק האדום" ויחידות מחץ (ה"ים") בהאצ"ל, היה המפקד-המייסד של יחידת הפינוי הרפואי בהיטס של חיל האוויר (ירפ"א 386), מנהל המרכז לחקר הזיקנה במכון ויצמן (1979–1987), המדען הראשי של משרד הבריאות (1979–1987) והנשיא-המייסד של האגודה הישראלית למיקרוסקופיה.

קורות חייו

ילדות ונעורים

דוד דנון נולד בשנת 1921 בפָּאזָארְדְזִ'יק שבבולגריה, בנם של רגינה ומשה דנון, זוג רופאים. אמו עסקה ברפואת נשים, ואביו היה רופא משפחה. הוריו היו ציונים, ובשנת 1925 עלו לארץ ישראל עם שלושת ילדיהם (נורה, דוד ואידה) והתיישבו בתל אביב. המשפחה השתייכה לזרם הרוויזיוניסטי (ובהמשך לתנועת החרות).[2] דנון למד מכיתה א' ועד סוף לימודיו התיכוניים בארבעה בתי ספר, שהאחרון בהם היה גימנסיה בלפור בלב תל אביב. בין חבריו לכיתה היו עמיחי פאגלין (לימים קצין המבצעים של אצ"ל ויועץ ראש הממשלה לענייני טרור), אליהו בית צורי (מעולי הגרדום) ועוזי אורנן.[3]

פעילותו באצ"ל

מיד אחרי סיום לימודיו בגימנסיה הצטרף לאצ"ל, שם קיבל את הכינוי "אהוד".[4] בזמן הפילוג בין אצ"ל ללח"י התלבט לאיזה מחנה להצטרף, פרש מפעילות, עבר לזכרון יעקב, עבד בכרם ועסק בציור, שבו ראה את מקצועו העתידי. בשנת 1942 חזר לאצ"ל ועמו הצטרפו גם חבריו עמיחי פאגלין ואליהו בית צורי.[5] לפרנסתו עסק במכונאות רכב ואחר כך במכניקה עדינה. במסגרת פעילותו באצ"ל סיים "קורס סגנים", עסק בהדרכה בשוני ובהמשך מונה למפקד ביחידות מחץ (ה"ים"). עם הכרזת המרד על ידי מנחם בגין השתתף דנון בפעולות הראשונות נגד הבריטים, ונשלח לביירות לנסות להשיג נשק מאנשי "צרפת החופשית". באחת הנסיעות, בעיצומה של תקופת "הסזון", נעצר והועבר לבית הסוהר ביפו, ובהמשך למחנה המעצר בלטרון. מאחר שנעצר על פי הלשנה בלבד, ולא היו נגדו כל הוכחות, הצליח אביו לשחררו ממעצר כעבור שבעה חודשים על ידי כך שרשם אותו כסטודנט לרפואה באוניברסיטת ז'נבה, והוא נסע ללמוד. בסוף שנת 1947 הפסיק את לימודיו וחזר לפעילות באצ"ל. עסק באיסוף נשק בצרפת, והיה מפקד הבסיס שהכין את הפלגתה של האונייה "אלטלנה". נשלח לתוניס לארגן הגנה עצמית בקרב הקהילה היהודית. מספר חודשים אחרי הפגזתה של "אלטלנה" בחוף תל אביב, שב ללימודיו.

לימודי רפואה

דנון הגיע לבית הספר לרפואה בז'נבה ב-31 בדצמבר 1945, באיחור לסמסטר הראשון של שנת הלימודים, בשל הפעילות באצ"ל וללא כל ידיעה בשפה הצרפתית.[6] למרות נתוני פתיחה אלה, כבר בשנת הלימודים השנייה התחיל לעסוק במחקר, שתוצאותיו פורסמו בכתבי עת מדעיים בין השנים 1948 ו-1950.[7] בשובו למחקר מצא שפרטי מבנה של מערכת עצבים שחקר אינם ניתנים לזיהוי באמצעות המיקרוסקופ המקובל, עקב יכולת רזולוציה מוגבלת של המיקרוסקופ האופטי. הוא פנה למכון לפיזיקה שבו עסקו במחקר בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני, שם הוסבר לו כי הקושי בשימוש במיקרוסקופ אלקטרוני לצרכיו נעוץ בקושי לחתוך פרוסות דקות של רקמה. וכך החל לפתח את מיקרוטום (מכשיר לחיתוך פרוסות רקמה דקות ביותר) לשימוש במיקרוסקופ האלקטרוני. על פיתוח מכשיר זה זכה בפרס עבודת הדוקטור של אוניברסיטת ז'נבה.

היחידה לפינוי בהיטס

עם תום לימודיו ב-1953 חזר לישראל והחל שירות חובה בחיל האוויר. בשנת 1954 קיבל ממפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי, פקודה להקים את היחידה לפינוי רפואי בהיטס (ירפ"א 386) ומונה כמפקדהּ.[8] במבצע קדש עסק בפינוי נפגעים בהיטס, ומיד אחר כך החל בתרגול של פינוי נפגעים במסוקים. במלחמת ששת הימים השתתף בפינוי נפגעים בהיטס בכל החזיתות; במלחמת התשה השתתף בפינוי נפגעים באזור תעלת סואץ ופיתח מכשיר המאפשר לבדוק את פעילות הלב של הפצוע בתנאי שדה כדי לגלות אם הפצוע עדיין בחיים; ובמלחמת יום הכיפורים השתתף בפינוי נפגעים בהיטס והיה במטוס הראשון שנחת מעבר לתעלה לצורך פינוי נפגעים. מיד אחרי המלחמה ביטל את תוכנית הנסיעה המתוכננת למטרות מחקר מדעי בארצות הברית והתגייס לשנת שירות בחיל האוויר במטרה לשפר את מערך פינוי הנפגעים בהיטס. על פעילותו בשנה זו הוענק לו בשנת 1978 פרס חיל האוויר.[דרוש מקור]

פעילות מדעית

בעודו בשירות החובה פנה אליו פרופ' אהרון קצ'לסקי (קציר) ממכון ויצמן למדע בבקשה לנסות לשקם את המיקרוסקופ האלקטרוני של המכון, שניזוק תוך כדי ניסיונות להפעילו. במשך חודשים אחדים היה דנון חוזר אחרי יום עבודה כרופא צבאי למכון ויצמן והיה עובד לתוך הלילה בניסיון לשקם את המיקרוסקופ. ב-1 בינואר[8] 1955, עם גמר שירותו הצבאי, התקבל למחלקה לפולימרים במכון ויצמן. בנוסף לשיקום המיקרוסקופ האלקטרוני פיתח והכין את המיקרוטום[9] ומכשירים נוספים הדרושים להפעלתו של המיקרוסקופ, וכך הקים מעבדה למיקרוסקופיה אלקטרונית. מחקריו הראשונים במעבדה זו עסקו בקרום של תאי דם אדומים והיצמדות תאי הדם האדומים וטסיות הדם (תרומבוציטים).[10]

בשנת 1957, תוך כדי עבודתו במכון ויצמן, הקים עם ד"ר קלמן פרק את המחלקה לפיזיולוגיה ואנטומיה של בעלי חיים בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, ולימד בה עד 1962. במחקריו בתקופה זו המשיך לעסוק בתאי דם אדומים וטסיות הדם, וכן באינטראקציה בין תאים אלה לבין נגיף השפעת. בשנת 1964 מונה לראש המדור החדש לאולטרא-סטרוקטורה ביולוגית (מבנים זעירים) במכון ויצמן (משנת 1966 הקתדרה ע"ש פטריק גורמן),[11] ובשנת 1967 הועלה לדרגת פרופסור מן המניין.[12]

היה מייסד ונשיא ראשון של האגודה הישראלית למיקרוסקופיה,[13] ונשיא האגודה הישראלית להמטולוגיה ועירוי דם. תוך כדי עיסוקו בתאי הדם האדומים פיתח ובנה את הפרג'יליגרף (fragiligraph) - מכשיר המאפשר רישום אוטומטי של עקום שבירות אוסמוטית של כדוריות אדומות, שיוצר אחר כך על ידי חברת "אלרון" בתחילת דרכה. בתקופה זו החל להתעניין בהזדקנות התאים האדומים, ועקב עבודותיו בשטח זה הצטרף לאגודה לגרונטולוגיה. בשנת 1975 נבחר לנשיא האגודה הבינלאומית לגרונטולוגיה (אנ') והיה הישראלי הראשון (והיחיד עד כה) שכיהן בתפקיד זה (1975-78).[14]

מ-1 באפריל 1979[15] ועד 1987 כיהן כמדען הראשי של משרד הבריאות. ב-1979 מונה למנהל המרכז לחקר הזיקנה במכון ויצמן, תפקיד שמילא עד פרישתו לגמלאות בשנת 1987 כפרופסור אמריטוס.[16] בשנת השבתון 85–1984 עסק ברפואה גריאטרית בבית החולים ע"ש מונטיפיורי (אנ') בניו יורק, אז החליט להקדיש מאמצים עיקריים לחקר אפשרויות להקלת סבלם של חולים עם פצעי לחץ. בין השנים 98–1991 שימש כיועץ מדעי של משרד העבודה והרווחה.

עם פרישתו לגמלאות ממכון ויצמן ניהל בשנים 1987–1992 את המרכז למחקר גרונטולוגי ע"ש וולדנברג בניו אורלינס שבלואיזיאנה. כהמשך למחקר בפצעי לחץ, נסע למכונים הלאומיים לבריאות של ארצות הברית, שם גילה את תפקיד המקרופאגים (סוג מיוחד של תאי דם לבנים) בריפוי פצעים, עם דגש על ריפוי פצעים בעכברים זקנים. הסתבר, כי הזרקת מקרופאגים שנלקחו מעכברים צעירים, מזרזת את ריפוי הפצעים של עכברים זקנים. מ-1993 התמסר כולו לפתוח של שיטה ייחודית לטיפול בפצעים קשים, המבוססת על הזרקת מקרופאגים לפצעים.[17] המקרופאגים הופקו מתרומת דם רגילה. בתהליך ההפקה נעשה שימוש בתאי דם לבנים, אשר אינם רצויים בעירוי דם שגרתי. בעזרת מערכת שקיות אשר פותחה על ידי דנון מתקבל בסוף התהליך תרחיף של מקרופאגים מוכן לשימוש. בתהליך הפקתם מתקבלים מקרופאגים משופעלים. על פי שיטתו של דנון, השפעול נעשה על ידי שוק היפו-אוסמוטי, ללא כל חומרים רעילים שבהם משתמשים בדרך כלל כדי לשפעל תאים. העבודה התבצעה במעבדות מגן דוד אדום (דנון כיהן כמנהל היחידה למחקר ופיתוח במרכז שירותי הדם של מד"א), ולאחר שנות עבודה רבות הוכתר הפרויקט בהצלחה. בשנת 1998 ניתן אישור של משרד הבריאות לשימוש במקרופאגים לטפול בפצעים קשים, וב-2011 הוכלל הטיפול בסל הבריאות. בשלב ראשון טופלו חולים סיעודיים בבתי חולים גריאטריים ובבתי אבות. התברר כי השיטה יעילה מאד בטיפול בפצעי לחץ קשים, שלא הצליחו להתרפא באמצעות שיטות מקובלות. בהמשך התברר כי גם פצעים אחרים, למשל פצעים שהסתבכו אחרי ניתוחים, פצעים של אנשים משותקים, פצעים על רקע של מחלת הסוכרת והפרעות במחזור הדם מגיבים יפה לטיפול במקרופאגים. לאחרונה מיושם הטיפול בבתי חולים ובתי אבות רבים בישראל.[18]

פרסים והוקרה

פרופ' דוד דנון (ראשון משמאל) מקבל את פרס ז'בוטינסקי, 1998

בשנת 1977 הציע בגין לדנון להיות מועמד לנשיאות המדינה, אולם לאחר התייעצות בעניין זה בעמיתו ממכון ויצמן, הנשיא אפרים קציר, הגיע דנון למסקנה כי מוטב לו שידבק בעיסוקו המדעי.[19]

בשנת 1989 הוענק לו פרס האגודה הבינלאומית לחקר הזקנה (פרס Sandoz).

בשנת 1998, שנת היובל למדינה, העניק לו המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי אות הוקרה על "מפעל חיים בשרות הרעיון הלאומי ומדינת ישראל ועל תרומתו בתחום המדע".

ציור

דנון למד ציור אצל אהרן אבני, מייסדו של מכון אבני. לאורך כל חייו עסק בציור, גם במעצר בלטרון, גם בבית הספר לרפואה בז'נבה, בטיולים, במילואים ובכל מקום בו היה במסגרת עבודתו כמדען.[20] אחדים מציוריו הוצגו במסגרת תערוכות שנערכו במוסדות המחקר והרפואה שבהם עבד. בשנת 2011 העלה תערוכת יחיד בגלריית "הפואייה" בפתח תקווה בשם "שבעים שנות ציור" .[21]

משפחתו

דנון היה נשוי שלוש פעמים. רעייתו הראשונה הייתה מתילדה קרים ולזוג נולדה בת אחד. לו ולרעייתו השנייה נולדו שני ילדים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של פרופסור דוד דנון ז"ל
  2. ^ א. העליון, שבעה למות של ד"ר משה דנון ז"ל, חרות, 2 באפריל 1962
  3. ^ אליהו בית-צורי, חרות, 26 במאי 1954
  4. ^ איתן לבני, ה"מעמד" מבצעים ומחתרת, הוצאת עידנים, ספרי ידיעות אחרונות, תל אביב, 1967 עמ' 33, 37, 43, 70-68, 96, 97, 134, 166, 303-301; מנחם מלצקי, אמת אחת ולא שתיים, ידיעות אחרונות, תל אביב. 1995 עמ' 16, 129.
  5. ^ יוסף עברון, גידי - והמערכה לפינוי הבריטים מארץ-ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2001, עמ' 43–44, 47, 49, 53, 56-55, 75, 294, 354.
  6. ^ Strasser BJ. La fabrique d’une nouvelle science la biologie mole´culaire a` l’aˆge atomique (1945-1964). Leo S. Olschki Editore, Florence. 2006; p. 163.
  7. ^ Danon D., Schweizerische medizinische Wochenschrift 78,18 (1948):446; Danon D., "Structural variations of the sympathetic ganglia synapses in man," Acta Anatomica (Basel) 13,1-2 (1951):163-70.
  8. ^ 8.0 8.1 שאול ובת-שבע, המכון: חדשות מדע בשפה ידידותית, 76 (ספטמבר 2014), באתר מכון ויצמן.
  9. ^ Danon D., "An instrument to trim plastic specimen blocks for electron microscopy prior to sectioning," The Journal of Biophysical and Biochemical Cytology 9 (1961):726-8.
  10. ^ Rimon A, Rimon S, Danon D., "Biochemical and electron microscopic study of preserved erythocytes," Transfusion 1963 May-Jun;3:161-6.
  11. ^ קתידרה ע"ש פטריק גורמן נחנכה במכון וייצמן ברחובות, מעריב, 18 באוקטובר 1966
  12. ^ העלאות בדרגה במכון וייצמן, דבר, 13 באוגוסט 1967.
  13. ^ Honorary ISM Life Members: Founding Members, באתר האגודה הישראלית למיקרוסקופיה.
  14. ^ Past Presidents, באתר האגודה הבינלאומית לגרונטולוגיה וגריאטריה.
  15. ^ פרופ' דוד דנון המדען הראשי של מש' הבריאות, מעריב, 16 במרץ 1980
  16. ^ עמיאלה גלוברזון, "פרופ' דוד דנון: מנהיג בגרונטולוגיה הישראלית, רופא ומדען בביולוגיה של ההזדקנות", גרונטולוגיה: כתב-עת בנושאי הזיקנה, לה,2 (2008), עמ' 149-141.
  17. ^ Danon D, Kowatch MA, Roth GS. Proc Natl Acad Sci U S A. Promotion of wound repair in old mice by local injection of macrophages. 1989 Mar;86(6):2018-20; Zuloff-Shani A, Kachel E, Frenkel O, Orenstein A, Shinar E, Danon D. Macrophage suspensions prepared from a blood unit for treatment of refractory human ulcers. Transfus Apher Sci. 2004 Apr;30(2):163-7; Zuloff-Shani A, Adunsky A, Even-Zahav A, Semo H, Orenstein A, Tamir J, Regev E, Shinar E, Danon D. Hard to heal pressure ulcers (stage III-IV): efficacy of injected activated macrophage suspension (AMS) as compared with standard of care (SOC) treatment controlled trial. Arch Gerontol Geriatr. 2010 Nov-Dec;51(3):268-72.
  18. ^ ראו עוד: טלי טנר, במקום לזרוק לפח, באתר הארץ, 22 בפברואר 2003; אריאלה אילון, כדוריות הדם שמצילות חיים, באתר ynet, 20 באפריל 2003; פצעים: עד היום לא ידעו שזו מחלה, באתר ערוץ 7, 18 בינואר 2004
  19. ^ שלמה נקדימון, איך נבחר יצחק נבון לנשיא מדינת ישראל? גילויים מאחורי הקלעים לכבוד יומולדת 90, באתר הארץ, 22 ביולי 2011
  20. ^ דבר אלי בפרחים, המכון: חדשות מדע בשפה ידידותית, 60 (ספטמבר 2010), עמ' 42–43, באתר מכון ויצמן.
  21. ^ http://www.petah-tikva.muni.il/Documents/TARBOT%2011.pdf
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24781145דוד דנון

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דוד_דנון&oldid=2107704"