דובריץ'
 | |
| הכניסה לפארק בעיר דובריץ' | |
| מדינה |
 בולגריה |
|---|---|
| מחוז | דובריץ' |
| חבל ארץ | דרום דוברוג'ה |
| ראש העיר | דטלינה ניקולובה |
| תאריך ייסוד | המאה ה-14 |
| שטח | 109.018 קמ"ר |
| גובה | 225 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 100,212 (2010) |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.dobrich.bg | |
דובריץ' (בבולגרית: Добрич) היא עיר בצפון מזרח בולגריה, בירת מחוז דובריץ' ומרכזו של אזור דרום דוברוג'ה. העיר שוכנת כ-30 קילומטרים מחוף הים השחור, 30 קילומטרים צפונית לווארנה, 92 קילומטרים מסיליסטרה ו-480 קילומטרים מהבירה סופיה.
היסטוריה
התיישבות מאורגנת הייתה באזור העיר בתקופת האימפריה הבולגרית הראשונה. פשיטות חוזרות ונשנות של פצ'נגים במחצית הראשונה של המאה ה-11, החריבו את אזור דרום דוברוג'ה והיישוב ננטש. הקמת היישוב במתכונתו הנוכחית התרחשה בשלהי המאה ה-14, לאחר הכיבוש העות'מאני והוא נודע מאוחר יותר בשם חאג'אואולו באזארצ'יק, (בתרגום מילולי: הבאזאר הקטן של חאג'י, שהיה בן אצולה וסוחר ידוע באזור). לפי רישומי מתעד עות'מאני מ-1650, היו במקום כ-1,000 בתים וכ-100 חנויות. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) עבר היישוב לחזקת נסיכות בולגריה שאך הוקמה. ב-1882 בצו הנסיך בטנברג, הוסב שמה לדובריץ', על שמו של מושל דוברוג'ה דאז, דוברוטיצה.[1]
לאחר מלחמת הבלקן השנייה ותבוסת בולגריה, הועברה העיר לשלטון רומניה לפי תנאי הסכם בוקרשט ושמה שונה ל בזארג'יק. בתחילת ספטמבר 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה נערך ליד העיר קרב דובריץ', אשר במהלכו הביסו כוחות משותפים גרמנים ובולגרים את הצבא הרומני וכבשו מחדש את חבל דרום דוברוג'ה. לאחר המלחמה הוחזרה שוב העיר לרומנים במסגרת חוזה ניי ונותרה בחזקתם עד 1940, עת הוחזרה לבולגרים במסגרת הסכם קראיובה. עם חזרתה לשלטון בולגריה הוחזר לה גם שמה דובריץ'. לאחר מלחמת העולם השנייה, עם עליית השלטון הקומוניסטי בבולגריה שונה שמה ל"טולבוחין" על שם הגנרל הסובייטי טולבוחין שפיקד על החזית האוקראינית השלישית. ב-19 בספטמבר 1990 לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בבולגריה, הוחזר שמה בצו נשיאותי לשם דובריץ'.[2]
כלכלה ודמוגרפיה
בדובריץ' כ-100,000 תושבים במגמת הגירה שלילית והיא העיר השמינית בגודלה בבולגריה מבחינת כמות האוכלוסין. 86 אחוזים מהתושבים הם בולגרים, 8 אחוזים הם טורקים ו 3.5 אחוזים הם בני רומה. 86 אחוזים מהתושבים הם נוצרים אורתודוקסים ו-10 אחוזים הם מוסלמים סונים.
בעיר מתנהל פרויקט לחיבור כל אזורי המגורים לתשתית גז טבעי לצורכי חימום ובישול. באזור פועלות ארבע חברות סלולריות. ענף החקלאות הוא הענף המרכזי המספק 50 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי. שיעור האבטלה נע בין 4 ל-6 אחוזים והוא נמוך מהממוצע בבולגריה. העיר מהווה אתר נופש לתיירים מאירופה אשר קונים נכסי מקרקעין, בעיקר בתי נופש. בדובריץ' קיימים 19 בתי ספר יסודיים ותיכוניים, 19 גני ילדים ו-2 בתי חולים, האחד ציבורי והשני פרטי.
תחבורה
העיר מקושרת לרשת מסילות ברזל המקשרות אותה לחופי הים השחור, קו מהיר לבירה סופיה ולערים נוספות באירופה. כמו כן עוברים בשטח הרשות המקומית, רשת כבישים מהירים המחברים אותה לוארנה, סיליסטרה, שומן ורוסה.
אקלים
בדובריץ' שורר אקלים ממוזג עם השפעה יבשתית הגורמת להבדלי טמפרטורה משמעותיים בין הקיץ לחורף. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 10.2oc וערכי קיצון מרביים שנמדדו היו מינוס 22.7oc בינואר ו-39.1oc באוגוסט. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 540 מילימטרים.
הקהילה היהודית
ערך מורחב – יהדות בולגריה
התיעוד הכתוב הראשון לנוכחות יהודים ביישוב הוא מ-1752, כאשר נוסע שחלף בעיירה והתגורר בביתה של משפחה יהודית ציין את דלותה. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) התגוררה בעיר דובריץ' קהילה יהודית קטנה בת כמה עשרות נפשות. סביר להניח שראשית התיישבות היהודים בעיר הייתה לאחר גירוש ספרד ובני הקהילה היו בעיקרם סוחרים שעברו דרך העיר. מניחים שיהודים הגיעו לעיר ב-1835, גם מאדירנה לאחר השריפה שכילתה חלקים מהרובע היהודי.[3] ב-1900 נכללה הקהילה ברשימת 34 הקהילות היהודיות המאורגנות בנסיכות הבולגרית ומנתה 175 נפשות.[4] בעיר קיים מבנה אשר ככל הנראה שימש כבית הכנסת של הקהילה ומצוין כי פעל בין 1887 ל-1949.[3] לאחר מלחמת הבלקן השנייה, עם מעברה של העיר לחזקת הרומנים, הקשתה מאד ממשלת רומניה על קבלת אזרחות ליהודים, אשר סבלו מרדיפות ומהגבלת עיסוקיהם.[5] בעיר התקיימו חיי קהילה וכיהן בה רב קהילתי. ב-1929 מונה הרב לאון בכר לרב הקהילה וככל הנראה היה רבה האחרון.[3]
עם חתימת הסכם קראיובה והחזרת חבל דרום דוברוג'ה לבולגריה פרסם המושל הצבאי של החבל הגנרל גאורגי פופוב (בולגרית:Георги Попов), צו גירוש ליהודי החבל ובכלל זה ליהודי דובריץ'. יהודי החבל יועדו לגירוש לרומניה. ראשי הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה, פנו לנציגי ארגון המיעוט הבולגרי בדוברוג'ה עימם ניהלו קשרים ענפים במסגרת הפעילות בקונגרס הבינלאומי למיעוטים לאומיים ואלו פנו לגנרל פופוב אשר ביטל את צו הגירוש.[6] בהמשך, העניקה הממשלה הבולגרית אזרחות בולגרית ליהודי החבל[7], בטענה שהחבל הוחזר בהליך דיפלומטי ובהסכמת הרומנים והקהילה הבינלאומית.[8] ככל הנראה בפרוץ מלחמת העולם השנייה, מנתה הקהילה כ-250 נפשות.[3] ברישומי משרד הפנים הבולגרי צוינו 52 יהודים מדובריץ', שיועדו לגירוש למחנות ההשמדה ב-10 במרץ 1943.[9] הגירוש לא יצא אל הפועל. מרבית היהודים שנותרו בעיר לאחר מלחמת העולם השנייה עלו לישראל במהלך גל העלייה ההמוני בין 1947 ל-1949. ב-28 במאי 1949 בשלהי גל העלייה, ערך הקונסיסטוריון של יהודי בולגריה מפקד ובדובריץ' נמנו 57 יהודים.[10] בראשית המאה ה-21 לא התגוררו יהודים בעיר.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ קרן צבי, "יהודי בולגריה, מבוא היסטורי קצר", באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה .
- ^ העיר דובריץ', "סקירה היסטורית", באתר הרשות המקומית דובריץ' (באנגלית).
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 צבי קרן, הקהילה היהודית בדובריץ', באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
- ^ קשלס, חיים, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 65.
- ^ אודות השואה, "רומניה", עמודים 4-5, באתר "יד ושם"
- ^ חיים קשלס, היהודים במשטר הפאשיסטי - רדיפות ראשונות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 769-774.
- ^ להבדיל ממה שהתרחש בחבלי תראקיה ומקדוניה, אליהם התייחסו כשטח כבוש.
- ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 229.
- ^ קשלס, חיים, תעודות ומסמכים, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 849.
- ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה - כרך ד', מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 296.
| רשויות מקומיות וערי מחוז דובריץ' שבבולגריה | ||
|---|---|---|
|
25304763דובריץ'