גוסטב מאהלר

גוסטב מאהלר

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
גוסטב מאהלר
לידה	7 ביולי 1860 קאלישט , האימפריה האוסטרית
פטירה	18 במאי 1911 (בגיל 50) וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
עיסוק	מלחין, מנצח
זרם	רומנטיקה מאוחרת
מספר יצירות ידוע	9 סימפוניות
חתימה	שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

קובץ:Gustav mahler as child.jpg

צילום מאהלר כילד

גוסטב מַאהלֶר (בגרמנית: Gustav Mahler;‏ 7 ביולי 1860 קאלישט, בוהמיה – 18 במאי 1911, וינה) היה מלחין ומנצח יהודי־אוסטרי. מאהלר השתייך לזרם הרומנטי המאוחר (או הפוסט-רומנטי), אסכולה חשובה בתקופת המעבר מהמוזיקה הרומנטית למוזיקה המודרנית. את מקומו כמלחין קנה בעיקר בזכות תשע הסימפוניות שכתב, הנחשבות מהעמוקות, המורכבות והעשירות בז'אנר, ובזכות הלחנת "השיר על הארץ", מחזור שירים סימפוני המבוסס על שירי משוררים סיניים.

על פי משאל שערך BBC Music Magazine ב־2016 בקרב 151 מנצחים, דורגו שלוש מבין הסימפוניות שלו ברשימת עשר הסימפוניות הגדולות בכל הזמנים.

רקע משפחתי

שורשיה של משפחת מאהלר במזרח בוהמיה. שני הוריו, כרוב יהודי האזור, היו דוברי-גרמנית. אביו של המלחין, שהיה בנו של רוכל הצליח לטפס בסולם החברתי לדרגת הבורגנות הזעירה. האב נשא לאישה את בתו של יצרן סבון מקומי ולזוג נולדו 14 ילדים. גוסטב מאהלר היה השני מבין הילדים אך למעשה הוא ירש את הבכורה מאחיו שנפטר בהיותו תינוק. מאהלר היה ער לחוויית מות אחיו, וגם יחסיו עם אחיו התלויים בו היו מעיקים וקשים, בפרט עם אחיו אוטו שחלה בדיכאון והתאבד, בסופו של דבר.

חייו

בשנת חייו הראשונה עברו הוריו לעיר איגלאו (כיום ייהלבה) שבמורביה, שם עברה עליו ילדותו ושם למד בגימנסיה המקומית. משפחתו השתייכה לקהילה היהודית. כשרונו המוזיקלי התגלה בגיל מוקדם וזכה לטיפוח. לאחר הכשרה מוזיקלית בקונסרבטוריון ובאוניברסיטה של וינה, בין השאר אצל אנטון ברוקנר, פתח מאהלר בקריירת ניצוח. לאחר שניצח על תזמורות חשובות בערים רבות, ביניהן קאסל, פראג, לייפציג, בודפשט והמבורג, מונה לבסוף, בשנת 1897, לתפקיד המשפיע והיוקרתי של ניהול האופרה של וינה. בשנה זו, מעט לפני קבלת המשרה בווינה התנצר, כדי להתגבר על מכשול אפשרי שהציבה יהדותו לקבלת המשרה הנחשקת. בין השנים 1898 ו-1901 ניצח בנוסף על הקונצרטים של הפילהרמונית של וינה.

בשנים 1887 עד 1891 עבד כמנצח בבית האופרה של בודפשט. מאהלר הושפע בנעוריו מן המוזיקה של ריכרד וגנר ובשלב מאוחר יותר הפך לאחד מן הפרשנים המובילים של האופרות של וגנר.

בשנת 1902 נישא לאלמה שינדלר, שהייתה מלחינה, סופרת, ואשת חברה וינאית. היא הייתה צעירה ממנו בעשרים שנה, בעלת כשרונות אמנותיים. מנישואים אלו נולדו לזוג שתי בנות. שלושה אסונות שניחתו עליו בקיץ 1907 הביאו לצינון הקשר ביניהם. אלמה, ראתה בשלוש מכות הפטיש שבסימפוניה השישית את מבשרות השילוש הזה: מות בתו הבכורה האהובה עליו ממחלת האסכרה, מחלת הלב שאיימה על חייו, ובעטיה נגזר עליו להתנזר מן הפעילות הפיזית האהובה עליו, והאילוץ לפרוש ממשרתו בווינה בגלל רדיפה ריאקציונית ואנטישמית שהתנהלה נגדו בעיתונות. אירועים אלה התישו את כוחו. בתקופה המידית שאחרי מות הבת, התחזק הקשר ביניהם, אולם בשלב מאוחר יותר חשה אלמה שגוסטב מאשים אותה במות בתם. "הסבל יצר בינינו ניכור וריחוק" כתבה בשלב מאוחר יותר.

בארבע שנות חייו האחרונות נסע מאהלר לארצות הברית מדי חורף וניצח על המטרופוליטן אופרה ועל הפילהרמונית של ניו יורק, ומדי קיץ חזר אל הרי הדולומיטים כדי להמשיך בכתיבת שלוש יצירותיו הגדולות האחרונות, השיר על הארץ, הסימפוניה התשיעית והסימפוניה העשירית, שאותה לא זכה לסיים.

בשנת 1911 חלה מאד בגלל זיהום ושב לווינה, שבה מת באותה שנה מהרעלת דם.

יצירתו

המוניטין של מאהלר כאחד המנצחים הבולטים של תקופתו יצאו לו עוד בימי חייו. תקופתו באופרה המלכותית של וינה הייתה לאחד משיאיו של בית אופרה זה. בזכות חזרות אינטנסיביות העלה את ביצועיהן של התזמורת והמקהלה והתיך אותן לכדי קונצפט דרמטי כולל, שלשם הגשמתו נעשו חידושים גם בבימוי ובתפאורה. הפרשנות המוזיקלית שלו מתבלטת, בהשוואה למקובל בתקופתו, בנאמנות רבה ליצירה. עם זאת, לא היסס להכניס שינויים בפרטיטורות כאשר אלה שירתו את האפקט שביקש ליצור. מאהלר היווה גם דמות מופת לדור צעיר יותר של מנצחים (בהם ברונו ולטר ואוטו קלמפרר).

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

מהלר, שירים על מות ילדים 01

מנגד, הייתה חשיבותו של מאהלר המלחין נתונה במחלוקת גם הרבה אחרי מותו. אף שקיבץ סביבו במהרה חוג מעריצים נלהב, נתקלו יצירותיו בחוסר עניין, חוסר הבנה ודחייה בקרב קהל חובבי המוזיקה. רק בשנות השישים של המאה ה-20 זכה להערכה מחודשת ולהתגברות העניין ביצירתו. בשינוי זה היה למנצח ליאונרד ברנשטיין תפקיד חשוב, והוא שגם הקליט את הקלטת הסטריאו הראשונה של כל הסימפוניות של מאהלר.

כיום מנוגנת המוזיקה של מאהלר באולמות הקונצרטים לעיתים תכופות, ומיטב המבצעים הקליטו מיצירותיו. מאהלר עצמו נחשב לדמות-אמן אופיינית של תקופת מפנה המאה (ה-Fin de Siècle). מאהלר, שהקדיש את רוב מרצו לניצוח, הלחין את יצירותיו בדרך כלל בחופשות הקיץ, אותן בילה באלפים האוסטריים. מכאן שהיקף יצירתו צר למדי, ומכיל רק סוגים מעטים של יצירות. החשובות בהן הן סימפוניות ושירים (Lieder).

השירים של מאהלר נוקבים ונוגעים ללב בכל נושא בו מטפלים - אם באהבה נכזבת (כמו במחזור "שירי שוליה נודד"), אם במוות (כמו בשירים על מות ילדים) וכיוצא בזה. שיריו שואבים רבות מן השיר העממי (התרבות האוסטרו-הונגרית, התרבות המוראבית, התרבות היהודית) כמו למשל ב"קרן הפלא של הנער" - שירים שמלותיהם לקוחות מתוך אסופת שירים גרמנים עתיקים. ראויים לציון במיוחד השיר "Ich bin der Welt abhanden gekommen" מתוך "שירי ריקרט" והשיר "Der Abschied" מתוך "השיר על הארץ" שבהם נפרד מהחיים בתהליך של כאב הבדידות, צער העולם והשלמה.

הסימפוניות

המוזיקה של מאהלר לא הייתה כולה מוזיקה אבסולוטית. הוא השתמש בה תכופות כדי לבטא את יחסו לטבע, את רעיונותיו על החיים והמוות, על רוח האדם, תקוותיו ואכזבותיו. לחלק מפרקי הסימפוניות שלו העניק שמות מפורשים וגם לאחרים שיווה אופי שמעבר למוזיקלי הצרוף. אופיין התוכניתי של הסימפוניות בא לביטוי גם בשימוש בקולות סולנים, מקהלות מעורבות ומקהלות ילדים, לטקסטים שביטאו את רעיונותיו החוץ-מוזיקליים.

בסימפוניה הראשונה שלו (בודפשט 1889), המכונה טיטאן, הלעיג על נושאים שונים והקהל לא ידע איך לקבל את גישתו זו. הוא עשה שימוש בשיר הילדים "אחינו יעקב" כביקורת חריפה לאדישות שגילה הציבור לתמותת תינוקות. לואיג'י דאלאפיקולה סבר, שפרק זה בסימפוניה של מאהלר נתן לאלבן ברג השראה לטכניקת הקולאז' שלו ולקורט וייל לשימוש בניבול פה ביצירותיו הוא. בקטע קצר זה ניבא מאהלר את התפתחות הזרמים העיקריים במוזיקה של המאה ה-20. הביקורות כלפי הסימפוניה הראשונה היו שליליות עד כדי כך, ש"חברים התחמקו ממני; איש לא העז להזכיר בפני את הביצוע או היצירה, והסתובבתי כמו מצורע או פושע"

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

קטע מגיליון התווים של הסימפוניה השנייה, 1895

בסימפוניה השנייה, (ברלין 1895), פנה מאהלר לעסוק בעניני החיים שלאחר המוות. הוא הגדיל את הממד המרחבי של המוזיקה שלו בכך שהציב קבוצות כלים מאחורי הקלעים, במקומות מרוחקים מן התזמורת שעל הבימה.

הסימפוניה השלישית ברה מינור (נכתבה בין 1895 ל-1896 ובוצעה לראשונה ב-9 ביוני 1902), היא היצירה הארוכה ביותר שכתב אי פעם. משך נגינתה נע בין 90 ל-100 דקות, ואף יותר.

שלוש הסימפוניות הראשונות של מאהלר חורגות מהממדים שהיו מקובלים עד אז לצורה זו, הן באורכן ובמספר פרקיהן והן בהרכב הביצוע.

הסימפוניה הרביעית (מינכן, 1901) הייתה רגילה במידותיה, בת ארבעה פרקים לאורך פחות משעה, אך פעמוני המזחלות שבראשיתה וכינור הצוענים המזייף במתכוון, ששיווה לסקרצו אופי של מחול מוות, הדהימו את קהל המאזינים. בפרק האיטי שבהמשך באו לביטוי תום ילדותי ואמונה בקיום גן העדן בקול סופרן זך וצלול. תוכן השיר, שיש בו מידה רבה של אירוניה ולגלוג, סותר במתכוון את ההוראה של מאהלר לבצע אותו ב"תום ילדותי".

בסימפוניה החמישית (קלן, 1904) מבצבצת, מתחת לחזית אופטימית, ראשיתה של טרגדיה. נושא הגורל בסימפוניה החמישית של בטהובן מופיע מעוות במרש האבל. הפרק הרביעי, ה"אדאג'טו", הוא מן המוכרים ביותר במוזיקה של מאהלר, קטע חרישי ומופנם לנבל וכלי מיתר, המצטט, בין השאר, שיר שכתב מאהלר באותה תקופה למילים "אבוד אני לעולם" "Ich bin der Welt abhanden gekommen". אובדן ואהבה היו קשורים תמיד בעיני מאהלר, קשר שבא לביטוי ביצירתו שירים על מות ילדים (וינה, 1905).

גם בסימפוניה השישית, (אסן, 1906) "הטראגית", נמשכת תחושת האבדון הממשמש ובא. פרק הסיום שלה הוא הפסימי ביותר בספרות הסימפונית, אף כי נכתב דווקא כשמאהלר היה שרוי באושר הרב ביותר שידע מעודו, לאחר נישואיו.

בסימפוניה השביעית (פראג, 1910) משולבות, לראשונה בתזמורת קונצרטים, מנדולינה וגיטרה. לאחר מאהלר החלו גם מלחינים חדשניים כמו שנברג ובולז לעשות שימוש בכלים אלה.

קובץ:Philadelphia Orchestra at American premiere of Mahler's 8th Symphony (1916).jpg

הפרמיירה של הסימפוניה השמינית של מאהלר

"כורוס מיסטיקוס" מן החלק הראשון של הסימפוניה השמינית

בסימפוניה השמינית, "סימפוניית האלף", שילב מאהלר יחדיו מזמור ל חגפנטקוסט הנוצרי, ואת סצנת הסיום של "פאוסט" מאת גתה, ולשם כך עשה שימוש בהרכב קולוסאלי של שמונה זמרים, שלוש מקהלות מעורבות ותזמורת ענק. ההרכב העצום היה מעבר ליכולת השליטה של כל מנצח שהוא, אך הרעיונות שהובעו בפרטיטורה השפיעו על מלחינים כמו פפיצנר באופרה "פלסטרינה" ובריטן ב"פיטר גריימס".

השיר על הארץ (מינכן, 1911) מבוסס של שירים סיניים מן המאה השמינית. ששת פרקי היצירה נעים בין רגשנות להילולה פראית עד לסיום המרגיע. מאהלר ביטא בשיחה עם ברונו ולטר את חששו, כי המוזיקה תהיה קשה מדי לשמיעה ואולי אף תדחף אנשים לאבד עצמם לדעת.

הסימפוניה התשיעית (וינה 1912) מתנודדת בין השלמה עם הגורל לבין התקוממות נגדו. יש בה טירוף ואיפוק, הומור ואימה, חיבה ולגלוג. לתחושות הפלצות המאיימות באה הרווחה באדג'ו הנשגב, שאלבן ברג הגדיר כ"מוזיקה שלא מן העולם הזה". ליאונרד ברנשטיין חיוה את דעתו, כי "המאה שלנו היא מאה של מוות ומאהלר הוא נביאה המוזיקלי".

השיר על הארץ והסימפוניה התשעית לא הגיעו לכלל ביצוע בחיי מאהלר, שמת בגיל 50 מזיהום עקב מצב לבו.

הסימפוניה העשירית, אותה לא הספיק להשלים, נמסרה רק ב-1960 לידי המלומד הבריטי דריק קוק. גרסתו התקבלה לבסוף כתבנית מוקפאת של מחשבותיו האחרונות של מאהלר – חוויה מרשימה יותר ומשמעותית יותר, מבחינה מוזיקלית, מגרסת ההשלמה של זיסמאייר לרקוויאם של מוצרט, שהסתמכה במידה רבה על אותו חלק של הרקוויאם, שמוצרט הספיק להשלים.

יש הרואים בפיתוח הטונאלי של האדג'ו הפותח של העשירית כוונה להינתק מן הטונאליות ותחזית לניסויים של שנברג, אבל אין לכך ביטוי בהמשך הסימפוניה, הממזגת ייסורים, השלמה והישג מוזיקלי מופתי.

הסימפוניה, כפי שאמר מאהלר לסיבליוס, "כמוה כעולם: היא חייבת לחבוק הכול". כתיבתו נועדה, לדבריו הוא, לא לתקופתו אלא לדורות הבאים, והוא אכן הקנה לסימפוניה אופקים רחבים מכל מה שידעה עד אז, מבחינת ההיקף, מספר הפרקים, ההרכב הכלי ותחומי הנושאים. לאחר תקופת אלמוניות יחסית בכל הנוגע לקהל הרחב, ולאחר האיסור שהטילו הנאצים על השמעת המוזיקה שלו, הגיעה שעתו בחגיגות המאה להולדתו. מחזור הסימפוניות שלו הוקלט בניצוח ליאונרד ברנשטיין ורפאל קובליק וברפרטואר הסימפוני של אולמות הקונצרטים היה למלחין הסימפוניות המקובל ביותר.

מקורות

• אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים / נורמן לברכט

ראו גם

• הסימפוניה הראשונה של מאהלר
• הסימפוניה השנייה של מאהלר
• הסימפוניה השלישית של מאהלר
• הסימפוניה הרביעית של מאהלר
• הסימפוניה החמישית של מאהלר
• השיר על הארץ

לקריאה נוספת

• נורמן לברכט, אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים, תרגום שלומית קדם, הוצאת לדורי.
• מילטון קרוס ודייוויד אבן, אנציקלופדיה של גדולי המוזיקה ויצירותיהם, הוצאת לדורי, תרגום א. שן-ארי.
• סטוארט פדר, גוסטב מאהלר: חיים במשבר, תרגם: יאיר לוי. הוצאת רסלינג, 2009.
• מייקל קנדי, מהלר, תרגם: עפר שלח, הוצאת כתר, 1986.

קישורים חיצוניים

• אגודת גוסטב מאהלר הבינלאומית (באנגלית וגרמנית)
• נעם בן זאב, פרטיטורה מתגלה מחדש, הפורטל הקלאסי החדש
• המנצח אליהו ענבל כותב על המוזיקה של מהלר, הפורטל הקלאסי החדש
• דוד ויצטום, מאהלר על הספה, באתר הארץ, 08/04/09
• ארכיון הקלטות יצירותיו של מאהלר (באנגלית)
• אליהו ענבל, "הסימפוניות של מאהלר: תנ"ך של רגשות אנושיים" מגזין אופוס, 15 ביולי 2014

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24931916גוסטב מאהלר