ז'וליה קריסטבה
| לידה |
 סליבן, ממלכת בולגריה |
|---|---|
| הושפע מ | בכטין, בארת, דרידה, ארנדט, לאקאן |
| מדינה |
 צרפת |
ז'וליה קריסטבה (בבולגרית: Юлия Кръстева, יוליה קריסטבה; בצרפתית: Julia Kristeva; נולדה ב-24 ביוני 1941) היא פסיכואנליטיקאית, בלשנית, מסאית וסופרת צרפתייה ממוצא בולגרי. הזוכה הראשונה בפרס הולברג, שהוענק לה בשנת 2004.
ביוגרפיה
ז'וליה קריסטבה נולדה בעיר סליבן בממלכת בולגריה. למדה צרפתית מאמה. קריסטבה סיימה לימודי ספרות צרפתית באוניברסיטת סופיה, ובשנת 1966 בהיותה בת 25 השתקעה בפריז לשם נשלחה ללימודים עם מלגה מממשלת צרפת. עבדה זמן מה עם רולאן בארת ועם לוסיין גולדמן. אחר כך הצטרפה לקבוצה שמסביב כתב העת "טל קל" ובשנת 1968 התחתנה עם הסופר פיליפ סולרס.
כיום קריסטבה היא פרופסור לבלשנות במכון האוניברסיטאי הצרפתי באוניברסיטת פריז 7, ופסיכואנליטיקאית. היא נחשבת אחת הדמויות הבולטות בתאוריה הביקורתית העכשווית, ואחת מהאינטלקטואלים המכובדים בעולם.
קריסטבה פיתחה את הגותה על ידי מיזוג של דיסציפלינות שונות - פילוסופיה, בלשנות, סמיוטיקה, תורת הספרות, פסיכואנליזה - ושאפה תמיד לבסס צורות חדשות של שיח ביקורתי במטרה לחשוב באופן שונה על לוגיקה ועל המציאות.
עבודתה
עיסוקים אלו צמחו בתחילה מפעילויותיה בצמוד לקבוצת תל-קל (Tel Quel), אליה הצטרפה ב-1969, ושכללה בתוכה גם אישים כרולאן בארת, מישל פוקו, מרסלין פליינט ופיליפ סולרס. תקופה זו הניבה עבודות כגון:
- Sèméiotikè: Recherches pour une sémanalyse (1969) מוכר גם תחת התרגום לאנגלית כ-Desire in Language.
- Le Texte du roman: approche Sémiologique d'une structure discursive transformationnelle (1970)
- La Révolution du langage poétique: l'avant-garde à la fin du XIXè siècle (1974), מחקר סמכותי של ניסויים בצרפתית פואטית בסוף המאה ה-19.
Desire in Language
ב-Desire in Language מציגה קריסטבה מעין סיכום לעשר שנות מחקר, משלבת בין עבודותיהם של פסיכואנליטיקנים כפרויד ולקאן, בין סטרוקטורליסטים כיעקובסון ודה ססור, וכן עם עבודתו של רולאן בארת, בניסיון ליצור הבנה של הפואטיקה, של מה שעושה את הכתיבה ספרותית, מהו הרגע הספרותי. בניסיונה לעשות כן, היא מאמצת את רעיון הדיאלוגיות של באחטין[1].
בפרק הראשון, מעלה קריסטבה על הדף מעין מניפסט עבור שאר הספר. היא טוענת לקיומם של כוחות פסיכולוגיים שמעצבים את הצורה בה אנו מבינים וכותבים את הטקסטים הספרותיים. לדבריה, כוחות אלו מביאים למותו של המחבר, כלומר למצב בו הקונספט של זהות המחבר, של הסמכות שלו, נבלעת אל תוך החברתי. אם ננסח זאת אחרת, הרי שקריסטבה טוענת כי הטקסט מעביר את מה שהשפה מסרבת לומר, או לא יודעת שהיא מסוגלת לומר. יש פה אתגור של השפה, יחד עם קידום של הבנה סמיוטית חדשה, ניתוק של הדרך לומר ממה שנאמר. קריסטבה טוענת בפרק כי הדנוטציה, או המשמעות המילולית של הטקסט, מאבד מבכורתה ומתחלפת בקונוטציה, או באותם דברים שעולים מהסימן, כמו אסוציאציות, רגשות וכן הלאה[2].
בפרק השני של הספר קריסטבה מנסה לתאר את הרומן, ה-novel. היא מתארכת את רגע הופעתו למאה החמש עשרה, עם הספר, Jehan de Saintr של הכותב אנטואן דה לה סאלה, מתוך ניסיון לקדם טענה לגבי אותם הדברים שמייחדים את הרומן בכללותו, כהמצאה מודרנית, חדשה, כמעט "מתקדמת". לדבריה הרומן מייצג את השיא של ההפרדה בין המסמן למסומן, כלומר בין מה שאנו, בשפת היומיום, קוראים הסימן (לדוגמה שלט) לבין המסומן, או התוכן שלו. קריסטבה מעלה את הטענה כי כדי שהרומן יוכל להתקיים חייב להתבצע ניתוק בין שני הצדדים הללו, צדדים שעד שנות השישים והשבעים נתפסו כבלתי ניתנים להפרדה. רק הרומן, היא מסכמת, מנסה לפתור את הקונפליקט הזה בין הצורך להעביר מסר לבין הצורך להעביר צורה או אסתטיקה[3].
בפרק השלישי קריסטבה פונה לבאחטין, ולרעיונות הדיאלוגיות והקרניבליות. קריסטבה טוענת, בהמשך לבאחטין, כי לא רק שהדמויות מתכתבות זו עם זו, וכן עם הספר בכללותו, אלא כי הטקסט מעלה מספר קולות, מה שהיא מכנה פוליפוניות, וכי הספר ניתן, במילים אחרות, לפרשנויות שונות ולעיתים גם סותרות. הוא עושה זאת, היא טוענת, באמצעות שפה קרניבלית, כזו שחוצה כל גבול אפשרי - מעין שילוב בין הקומדיה דלארטה להשתתפות הקהל; כזו ששוברת גבולות של מגדר וגזע, של תרבות ומדינה, של דת ופילוסופיה – כדי להגיע לאותם רעיונות יסודיים מכל. היא מסכמת את הפרק בקביעה כי הרומן, בהיותו גם פוליפוני וגם קרניבלי, חושף לאדם את הניכור מהעולם, תוך כדי שהוא מאשר אותם[4].
בפרק הבא, קריסטבה ממשיכה את עבודתו של המנחה שלה, רולאן בארת, ומפתחת את הרעיון לפיו הכתיבה יוצאת מתוך ניגוד, מתוך קונטרסט בין רעיונות ותחושות. בדבריה יש ממד פסיכואנליטי, והיא מוצאת כי יש הבדלים ספציפיים בין סוגים של כתיבה, נגיד מדעית וספרותית, מבחינת התחושות שאלה מעלים בנו, ומבחינת המטרות שאיתן אנו קוראים, כותבים ומבקרים אותם. הכתיבה הספרותית, שנמצאת בממד הסימבולי, המבוסס על ערכים שפחות או יותר משמעותם מוסכמת על הכלל (זאת בשונה מהסמיוטי, שקודם לעניין)[5].
הפרק החמישי מציג תזה פוסטמודרניסטית במלוא מובן המילה, כשתוך ניתוח של מספר יצירות מפרקת קריסטבה את הסובייקט, ומעלה את נס את "מושא הביטוי", כלומר טוענת כי אין סובייקט מחוץ לשפה, ובעיקר מחוץ לפעולת הדיבור, מחוץ למחשבה שלנו או עלינו[6].
השפעת הפסיכואנליזה על עבודתה וחיבורה "כוחות האימה".
לאורך הקריירה שלה, השפיעה עליה ביותר פסיכואנליזה שאיננה פרוידיאנית, שלטענתה הפסיכואנליזה שלו היא השיח המסמן האולטימטיבי. הגרסה האנטי-פרוידיאנית של קריסטבה לפסיכואנליזה הניבה עבודות כגון:
- Pouvoirs de l'horreur. Essai sur l'abjection, על נרקיסיזם ו-דיכוי על ההשלכות הפסיכואנליטיות, הפילוסופיות והבלשניות שלהם, בדגש על מושג הבזות (abjection);
- Histoires d'amour, מחקר של "יחסי-אהבה, אהבה-אובייקט" וביטויה בחקר הספרות;
- Au commencement était l'amour, עבודה על הקשרים בין פסיכואנליזה לאמונה;
- Soleil noir. Dépression et mélancolie, בו קריסטבה בוחנת מלנכוליה ודיכאון בביטוייהם האמנותיים.
עבודות אחרות
מודאגת מבעיות גזענות וקסנופוביה בצרפת, קריסטבה פרסמה גם את המאמר, Étrangers à nous-mêmes, בו היא בוחנת את ההיסטוריה של ה"זר" והצטלבותו עם לאומנות והבעיות הנובעות מכך.
בין פרסומיה האחרונים ניתן למצוא את המאמרים הבאים:
- Contre la dépression nationale
- Le féminin et le sacré
- Proust: questions d'identité
- Visions capitales
היחס לעבודתה
בין שלל הביקורות שהופנו כלפי קריסטבה, בין חיוביות ובין שליליות, בולטות במיוחד הביקורות של יעקובסון ובארת לחיוב, ושל ספיבאק ואיאן אלמונד לשלילה.
יעקובסון, בהקדמה לספרה Desire in Language, כותב כי "הן קוראים והן מקשיבים, בין מסכימים או שבעקשנות מתנגדים, לא יכולים שלא להימשך לקולה הייחודי ולמתנתה שהיא היכולת לשאול ולתשאל את אותם הדברים שאנו תופסים כאקסיומות, וכן גם למתנתה השנייה שהיא היכולת 'לשחר' שאלות מסימני השאלה שעד אותו רגע היו להם".
רולאן בארת, בספרו The Rustle of Language, כותב כי "ג'וליה קריסטבה משנה את המקום של דברים: היא תמיד שוברת את הדעה הקדומה האחרונה, זו שלא יכולת שלא להתעודד ממנה ומקיומה, שיכולת להתגאות בה; מה שהיא מפרקת זה את שנאמר, הרגע של המסומן, הטפשות; מה שהיא מפרקת זו סמכות –הסמכות של התאורמה המדעית, הורות וזיקה הורית".
איאן אלמונד מבקר את תפיסתה של קריסטבה כאתנוצנטריסטית. תוך התבססות על דבריה של ספיבאק - שבביקורתה על הספר של קריסטבה "על נשים סיניות" טוענת כי הספר שייך לאותה מאה שמונה עשרה אותה הוא מבקר, וכי הוא ניסיון קצר, בסיסי ופעמים רבות חסר בסיס לתאר אלפיים שנות היסטוריה של תרבות שהיא לא מכירה - גורס אלמונד כי אין תחכום בהצגתה את העולם המוסלמי ואת הטון המבטל של הצגתה את תרבות האסלאם ואת מאמיני הדת[7]. הוא מתמקד בעיקר בניגוד, שלטענתו, קריסטבה מציגה בין החברות המוסלמיות לבין דמוקרטיות שבהן החיים די נוחים (155), תוך התעלמות בין נשים בתוך העולם המוסלמי, ותוך התייחסות לחיבוריו של סלמאן רושדי כהישג היחיד של תרבות שהיא "ריאקציונית ומבוססת ציד מכשפות"[8]
ב-15 השנים שעד ל-2001 קריסטבה שהתה כפרופסורית אורחת באוניברסיטת קולומביה, חולקת את משרתה עם הסמיוטיקאי והסופר אומברטו אקו ועם צווטאן טודורוב. היא אף עובדת כמזכירה הביצועית של האגודה הבינלאומית לסמיולוגיה, וכחברה בוועדי־עורכים רבים. באפריל 1997, קריסטבה קיבלה את אחד התארים המכובדים בצרפת, אביר לגיון הכבוד, על עבודתה שהקיפה 30 שנה, ושתורגמה לשפות רבות. נבחרה כחברת חוץ של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1998 וכחברת חוץ של האקדמיה הבריטית בשנת 2002.
ראו גם
לקריאה נוספת
ספריה שתורגמו לעברית
- שמש שחורה: דיכאון ומלנכוליה, הוצאת רסלינג, 2006.
- כוחות האימה: מסה על הבְּזוּת, הוצאת רסלינג, 2005.
- בראשית הייתה האהבה: פסיכואנליזה ואמונה, הוצאת רסלינג, 2004.
- סיפורי אהבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "הצרפתים", 2006.
- זרים לעצמנו, הוצאת רסלינג, 2009.
ספרים העוסקים בתורתה
- ג'ון לכט, 50 הוגים מרכזיים בני זמננו, כרך ב', תרגמה אנה ברויר, הוצאת רסלינג, תל אביב 2004.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של ז'וליה קריסטבה (בצרפתית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- יאיר טלמור, "על הבְּזוּת והאֵימה". על הספר "כוחות האימה – מסה על הַבְּזוּת", באתר GoGay, 16 במרץ 2005
- ענת פלגי-הקר, "אחרי הכל, איננו בודדים כל כך" - על הספר "סיפורי אהבה", באתר הארץ, 3 באפריל 2006
- סמדר שפי, עכבר העיר אונליין, האמנות וחוויית הפירוק, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2008
- עילי ראונר, חשוב ביותר שלא להסתגר או לברוח מתוך יומרה להחזיק באמת אחת, באתר הארץ, 25 במאי 2012
גבי לוין, ז'וליה קריסטבה: "התרבות היא גלגל ההצלה של אירופה", באתר הארץ, 12 ביוני 2017
הערות שוליים
- ^ Ed Block, Desire in Language, Contemporary Literature 24, 1983, עמ' 512–520 doi: 10.2307/1208134
- ^ Julia Kristeva, Desire in Language: A Semiotic Approach to Literature and Art Revised ed. Edition, Columbia University Press; Revised ed. edition, 1980, עמ' 29-31
- ^ Julia Kristeva, Desire in Language: A Semiotic Approach to Literature and Art, Columbia University Press; Revised ed. edition, 1980, עמ' 48
- ^ Julia Kristeva, Desire in Language: A Semiotic Approach to Literature and Art, Columbia University Press; Revised ed. edition, 1980, עמ' 78
- ^ Julia Kristeva, Desire in Language: A Semiotic Approach to Literature and Art, Columbia University Press; Revised ed. edition, 1980, עמ' 93, 104, 107
- ^ Julia Kristeva, Desire in Language: A Semiotic Approach to Literature and Art, Columbia University Press; Revised ed. edition, 1980, עמ' 130-133
- ^ Ian Almond, The New Orientalists: Postmodern Representations of Islam from Foucault to Baudrillard, I.B.Tauris, 2007, עמ' 132
- ^ Ian Almond, The New Orientalists: Postmodern Representations of Islam from Foucault to Baudrillard, I.B.Tauris, 2007, עמ' 155-157
32165308ז'וליה קריסטבה