בנימין בלומברג
בנימין בלומברג-ורד (1923 - 28 באוגוסט 2018) היה איש קהילת המודיעין הישראלית: קצין הביטחון של משרד הביטחון, מייסד הלשכה לקשרי מדע וממובילי תוכנית הגרעין הישראלית.
ביוגרפיה
בלומברג נולד בשנת 1923 במקווה ישראל, למד בבית הספר החקלאי, סבו מצד אמו היה ממייסדי בית הספר ואביו היה מנהל המשק של בית הספר. בשנת 1940, עם סיום לימודיו, יצא להכשרה בקיבוץ בגליל התחתון, שם צורף ל"הגנה" ושובץ בש"י. עם פרוץ מלחמת העצמאות מונה לאחראי על אבטחת מפעל האשלג בקלי"ה, אולם המפעל המבודד, שהיה קשה להגנה, ננטש. אז חזר בלומברג לש"י, וממנו ליורשו - השב"כ. בשב"כ שובץ למטה מס' 5, שהיה אחראי על הביטחון במשרדי הממשלה וצה"ל ומונה לקצין ביטחון במשרד הביטחון. עם השנים הורחבו סמכויותיו והוא הפך לקצין הביטחון הראשי של מערכת הביטחון, תפקיד שמאוחר יותר נקרא הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב).
בתפקיד זה מונה בלומברג על ידי מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס לאחראי על אבטחת הקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה. לשם כך הקים לעצמו בלומברג צוות מצומצם שכלל את מזכירתו שושנה מילר, עוזרו וראש המטה שלו, יוסי מיטב, ואלכס קינן (מנכ"ל המכון למחקר ביולוגי בישראל) על תקן יועץ חיצוני. לימים התגלגל הצוות להיות "הלשכה לקשרי מדע" (הלק"ם). אבטחת האתר נחשבה למשימה קלה יחסית, ובוצעה על ידי צה"ל, אולם השמירה על הסודיות במפעל כה גדול שכלל הן עובדים ישראלים והן עובדים צרפתים היוותה אתגר. בלומברג ואנשי צוותו נפגשו מדי פעם עם כאלו שנחשדו בפטפטנות והזהירו אותם לבל ישוחחו על עבודתם. בלומברג התבלט כאיש שטח וטרח לצאת בעצמו למשימות, ואף ללוות את המשלוחים החשובים של הציוד והחומרים מהכור ואליו[1].
בשנת 1965, עם הצטרפותו של פטרונו, פרס, למפלגת רפ"י והישגה הדל בבחירות, החל ראש הממשלה הנבחר לוי אשכול לטהר את מערכת הביטחון מאנשיו של פרס. בלומברג, שבניגוד לאחרים במשרד נחשב לשתקן ולכזה שלא מביע את דעותיו הפוליטיות, ניצל מ"הגליה", אולם הוכפף, יחד עם הלק"ם, לסגן שר הביטחון צבי דינשטיין.
מאחר שבניית הכור הסתיימה (הצוותים הזרים האחרונים התפנו מהמקום בשנת 1965) התפנה בלומברג לעסוק יותר בענייני הלק"ם. הייתה זו יחידה סודית שעצם קיומה הוסתר לא רק משירותי ביון ידידותיים אלא גם משירותי הביון בישראל. תפקידה של היחידה היה לאסוף מידע טכנולוגי-מדעי בארצות הברית, מערב אירופה ודרום אפריקה - החל באיסוף חומר טכנולוגי מכתבי עת וכלה בגניבת טכנולוגיות בשביל התעשיות הביטחוניות של מדינת ישראל. שמו של בלומברג נקשר במבצעים חשאיים כמו מבצע "פלאמבאט" בשנת 1968, בו רכשה מדינת ישראל 200 טונות של אורניום טבעי, המכונה בעגה המקצועית "עוגה צהובה" מחברה בלגית שכרתה אותו בקונגו. למרות שיעדו המוצהר של המטען היה איטליה, הספינה שהובילה את המטען מאנטוורפן פגשה בלב ים ספינה אחרת של חברת צים והעבירה אליה את האורניום, שהגיע לישראל. הלק"ם תחת פיקודו של בלומברג הייתה מעורבת גם בעקיפת אמברגו הנשק הצרפתי שהוטל על ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים על ידי הברחת ספינות שרבורג ותוכניות המיראז' 5, שיוצר אחר כך בתעשייה האווירית תחת השם "נשר". הוא רתם לפעילותו גם את אנשי העסקים אליהו סחרוב וארנון מילצ'ן.
לאורך שירותו זכה בשני פרסי ביטחון ישראל.
בשנת 1974 קבע מנכ"ל משרד הביטחון, יצחק עירוני, שבידיו של בלומברג מרוכזת עוצמה רבה מדי והוא הביא להעברת האחריות על הביטחון במערכת הביטחון מבלומברג למלמ"ב, בראשות חיים כרמון. בלומברג המשיך לעמוד בראש הלק"ם. לאחר המהפך הפוליטי של שנת 1977 קרא סגן שר הביטחון מרדכי ציפורי לשר הביטחון עזר ויצמן להחליף את בלומברג ב"אחד משלנו", אולם בלומברג נלחם על תפקידו ושכנע את ראש הממשלה מנחם בגין להותירו בתפקידו. בשנת 1981 פיטר שר הביטחון, אריאל שרון, שזה עתה נכנס לתפקידו, את בלומברג, שהוחלף ברפי איתן. כדי להצדיק את הדחתו של בלומברג הופצו שמועות על כך שבלומברג היה מעורב כביכול בפעולות שלא עלו בקנה אחד עם מינהל תקין וכי התגלגלו לידיו כספים שלא הייתה עליהם בקרה הולמת, וכי חלקם אף הגיעו לקרנות סודיות של מפא"י.
עבד כסמנכ"ל במפעל האלקטרוניקה "אופטומיק טכנולוגיות" במגדל העמק עד 1998.
בנימין בלומברג נפטר ב-28 באוגוסט 2018 ונקבר בקיבוץ מגל.
לקריאה נוספת
- יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012.
קישורים חיצוניים
- יוסי מלמן, דיסקרטי, באתר הארץ, 20 באפריל 2005
- שרה ליבוביץ-דר, סיפורו של סוכן: בכיר הביון הישראלי מדבר, באתר nrg, 7 באפריל 2012
- אמיר אורן, איש הצללים ששמר בתעוזה - ובחוצפה - על סודות הכור בדימונה, באתר וואלה!, 29 באוגוסט 2018
עופר אדרת, "סיפור בלתי רגיל": פרידה מאיש הצללים של הכור בדימונה, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2018
הערות שוליים
- ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 93–96.
