בוני וקלייד
בוני פארקר (1 באוקטובר 1910 – 23 במאי 1934) וקלייד בארו (24 במרץ 1909 – 23 במאי 1934) היו שודדים שפעלו במרכז ארצות הברית בזמן השפל הגדול, בשנות ה-30 של המאה ה-20. הם משכו תשומת לב רבה מצד התקשורת, ומעלליהם ריתקו רבים מקוראי העיתונים של אותה תקופה. הם נודעו כשודדי בנקים, על אף שבארו העדיף דווקא לשדוד חנויות קטנות ותחנות דלק. פארקר ובארו פעלו כחלק מכנופיית עבריינים אותה הנהיג בארו. למרות האמונה הרווחת, תפקידה של פארקר בכנופיה היה, ככל הנראה, משני. על פי עדותם של חברי הכנופיה וו. די. ג'ונס וראלף פולץ, היא מעולם לא ירתה בנשק, ותפקידה בכנופיה היה לוגיסטי בלבד.
בוני פארקר
בוני אליזבת פארקר (Bonnie Elizabeth Parker) נולדה ב-1 באוקטובר 1910 ברואנה (Rowena) שבטקסס. לאחר מות אביה כשהייתה בת ארבע, עברה אמה עם שלושת ילדיה למערב דאלאס, שם הם חיו בעוני. פארקר הייתה ילדה מחוננת. היא זכתה בתואר תלמידה של כבוד בבית הספר התיכון שבו למדה והצטיינה בכתיבה יוצרת[1], ולאחר מכן זכתה בתחרות אזורית של סופרים צעירים, ואף נאמה נאום מקדים לפני פוליטיקאים. היא תוארה כאינטליגנטית ונעימת הליכות בידי אלה שהכירו אותה, אך בעלת רצון חזק.
ב-25 באוקטובר 1926 התחתנה עם רוי תורנטון. הזיווג היה קצר ימים, ובינואר 1929 הם נפרדו. זמן קצר לאחר מכן, נידון תורנטון ל-5 שנות מאסר אך הם מעולם לא התגרשו, ופארקר אף ענדה את טבעת הנישואין של תורנטון כשמתה. פארקר פגשה את בארו ומאותו הזמן נשארה נאמנה לו כאשר ביצעו את פשעיהם.
קלייד בארו
על פי חלק מהמקורות, קלייד "האלוף" צ'סנאט בארו (Clyde "Champion" Chestnut Barrow) נולד ב-24 במרץ 1909, במחוז איליס, טקסס. לטענת מקורות אחרים, הוא נולד ב-1910[2]. קלייד היה הילד החמישי מתוך שבעה או שמונה ילדים שנולדו למשפחה חקלאית ענייה. בארו נעצר לראשונה בסוף 1926, לאחר שברח מהמשטרה עקב ריב בגין החזרתה שלא בזמן של מכונית להשכרה. מעצרו השני היה בגין שוד תרנגולות הודו יחד עם אחיו באק. על אף שהחזיק בעבודות רגילות בתקופה שבין 1927 ל-1929, המשיך קלייד לפרוץ לכספות וחנויות ולגנוב מכוניות. למרות היותו מוכר בעיקר בגין שוד בנקים, העדיף בארו עבודות קטנות יותר כמו שוד חנויות ותחנות דלק. למעשה, הוא שדד ביחד עם הכנופיה שלו רק כעשרה או חמישה עשר בנקים.
הפגישה בין בוני לקלייד
ישנם חילוקי דעות בשאלה כיצד נפגשו בוני וקלייד בפעם הראשונה. על פי גרסה אחת נפגשו השניים באמצעותו של קלרנס קליי - חברו של קלייד. על פי גרסה אחרת, נפגשו השניים כאשר קלייד ביקר את אחת מידידותיו, ששלחה אותו לפגוש אותה.
עד אמצע פברואר 1930, פארקר ובארו התראו על בסיס קבוע, עד שהמשטרה החלה לעקוב אחר בית אמה של פארקר, מתוך מטרה לתפוס את בארו, שהיה מבוקש באותם ימים. המשטרה הצליחה לבסוף לשים את ידיה על בארו, והוא נשפט לשנתיים מאסר בפועל. מלבד שבוע אחד שבו הצליח לברוח (ושבסופו נתפס מחדש במידלטאון שבאוהיו) המשיך בארו לרצות את מאסרו בבית הכלא באיסטרן פארם שבטקסס, עד לתחילת 1932. חברו לכלא ראלף פולטס אמר עליו כי בין כותלי בית הכלא הפך בארו מ"ילד לנחש ארסי"[3].
לאחר שחרורו ב-1932 עבר בארו למסצ'וסטס, בעיקר כדי להתחיל ברגל ימין את חייו מחוץ לכלא. הוא חזר לטקסס בניגוד לרצונו כעבור שבועות מספר, כאשר בראשו מתבשלת תוכנית פריצה נועזת לכלא בו שהה בעבר, במטרה לשחרר את שותפו ריימונד המילטון ופושעים אחרים. הוא שכר עזרה וקנה תחמושת כדי להוציא לפועל את תוכניתו הנועזת.
באפריל ראה שומר לילה את בארו וראלף פולטס פורצים לחנות לכלי בניין. הם חמקו מהחנות בחסות קרב יריות שניהלו, חברו לבוני וניסו לעזוב את האזור "החם". מקרה זה הביא ליצירת דפוס בהתנהגותם הקרימינלית של בוני וקלייד עד ליום מותם - התחמקות נואשת במהירות גבוהה בדרכים לא דרכים תוך גנבת מכוניות והחלפתן באופן תדיר. על אף שכישורי נהיגתו של קלייד ויכולות הימנעותו מתפיסה השתכללו ברבות הזמן, המקרה הנדון הסתיים בכי רע מבחינת החבורה, ייתכן בגלל שהחליטה על גנבת פרדות בטקסס. בעוד שהוא התחמק הרי שבוני ופולטס נעצרו. לאחר חודשיים שבילתה בבית כלא טקסני, בוני חזרה לדאלאס ביוני 1932 ולא עבר זמן רב בטרם חזרה לדרכים בחברתו של קלייד.
בזמן שהותה של בוני בכלא ב-1932, קלייד שימש כנהג במהלך שוד חנות. אשתו של קורבן הרצח באותו אירוע זיהתה אותו כאחד היורים. באוגוסט 1932, בשעה שבוני ביקרה את אמה, קלייד ושני שותפיו שתו אלכוהול במסיבה באוקלהומה (זאת בזמן ש"חוק היובש" היה בתוקף). כאשר הבחינו השלושה בשריף מקומי וסגנו שמים פעמיהם לעברם, קלייד פתח בירי והרג את סגן השריף -יוג'יין סי. מור. רצח זה, הוא הרצח הראשון של אנשי חוק מתוך תשעה המיוחסים למה שברבות הימים ייקרא "חבורתו של בארו".
באק מצטרף לחבורה, החיים על המסלול המהיר
ב-22 במרץ 1933 קיבל באק, אחיו של קלייד, חנינה מלאה ושוחרר מכלאו. באפריל, באק ואשתו בלאנש חיו עם ג'ונס, קלייד ובוני במקום מחבוא זמני בג'ופלין, במדינת מיזורי. הסתבכותם הבאה עם החוק לא אחרה לבוא. מספר שוטרים מקומיים ארגנו כוח משטרתי כדי להתעמת עם החבורה שנחשדה בהברחת אלכוהול בלתי חוקי והתגוררה בדירה שכורה מעל המוסך המקומי. על אף שנתפסו לא מוכנים, הגיבה החבורה בנחישות. קלייד, אשר היה ידוע בקור רוחו תחת אש, צבר יותר ניסיון בקרבות ירי מאשר מרבית אנשי החוק. תוצאות הקרב היו עגומות מבחינת השוטרים שכן בקרבם נהרגו שניים ואחד נפצע אנושות. ג'ונס נפצע כתוצאה מחילופי הירי ובנוסף, תפסה המשטרה את מרבית חפציהם שהשאירו בדירתם השכורה מעל המוסך ובכלל זה מצלמה עם צילומיהם. הנגטיב פותח על ידי ג'ופלין גלוב וכלל הרבה תמונות אשר ברבות הימים נהפכו למפורסמות. מכאן והלאה, למדו בוני וקלייד את הלקח והשתמשו במעילים ובכובעים לכסות את לוחיות הרישוי של רכבם הגנוב כאשר צילמו צילומים נוספים.
בין 1932 ל-1934 היו מספר מקרים שבהם חבורתו של בארו חטפה שוטרים או לחלופין, קורבנות שוד שאותם נהגו לשחרר רחוק מביתם, לעיתים מצוידים בכסף שיסייע להם לחזור. סיפורים כגון אלו תרמו להילת המסתורין שאופפת את בוני וקלייד; זוג אשר הציבור בו זמנית פחד ממנו והעריץ אותו. חבורתו של בארו הייתה ידועה לשמצה בכך שלא היססו לירות בכל אדם, אזרח או שוטר, אם עמד בדרך הימלטותם. קלייד עצמו נחשד בכעשרה מקרי רצח שכאלו. חברים אחרים בחבורתו של בארו שהיו ידועים או שנחשדו ברצח הם: ריימונד המילטון, דאבליו.די.ג'ונס, באק בארו, ג'ו פאלמר והנרי מטווין.
למרות התדמית הנוצצת אשר לעיתים קרובות נוצרת באופן אסוציאטיבי עם סגנון חייהם של בוני וקלייד, בפועל היו בני הזוג נואשים ומנותקים. כתב יד שפורסם לאחרונה מספק הצצה חטופה להסתכלותו של קלייד על החיים במנוסה תמידית. קלייד היה המכונה המניעה את הגלגלים, בדרכים מסוכנות ובחיפוש מתמיד אחר מקום בו כל החבורה תוכל לישון או לאכול מבלי להתגלות. זאת, כאשר במקביל ובכל אותה עת חבר אחד מהחבורה תמיד מונה לשמור ולפקוח עין על המתרחש מסביב. קצרות הרוח ששררה בחבורה הובילה לעיתים תכופות למריבות קולניות.
העיר פלאט
ביוני 1933, בעודו נוהג במכונית עם ג'ונס ובוני, קלייד לא הבחין בשלטי דרכים המורים על תיקוני דרך והשלושה מצאו עצמם כשמכוניתם מוטלת הפוכה בתוך תעלה ומתחילה לבעור. כתוצאה מהתאונה נלכדה בוני מתחת למכונית הבוערת כשהיא סובלת מכוויות מדרגה שלישית ברגלה השמאלית. משהצליחו השלושה להיחלץ, קלייד עמד על כך כי בוני תתאושש ותחזור לקו הבריאות בטרם ימשיכו. לפיכך, לאחר שנפגשו שוב עם בלאנש ובאק, הם נשארו מספר ימים באותו מקום עד שבאק וג'ונס כשלו בניסיונם לשדוד בנק, בהורגם בדרך מרשל שהיה אחראי על אכיפת החוק בעיר.
ב-18 ביוני 1933 ביצעה החבורה "צ'ק אין" במתחם התיירות ה"כתר האדום", דרומית לעיר פלאט שבמדינת מיזורי ושכרה את המתחם שהיה מורכב משתי בקתות לבנים המחוברים ביניהם על ידי שני מוסכים שבכל אחד מהם מקום למכונית אחת. כאשר בלאנש הגיעה לעיירה לרכוש תחבושות, קרקרים, גבינה וחומר חיטוי לצורך טיפול בפצעיה של בוני, הרוקח יצר קשר עם שריף העיירה הולט קופי אשר החליט להעמיד את הבקתות שבהן התאכסנה החבורה תחת מעקב. זאת עקב התרעות מוקדמות שקיבל משלטונות מדינות אוקלהומה, טקסס וארקנסו שעניינן הגברת עירנות אחר זרים המחפשים אספקה מסוג זה.
השריף יצר קשר עם קפטן בקסטר מה"היי-וואי פטרול" כדי שיגיע מקנזס-סיטי ויתגבר אותו ברכב משוריין. ב-23:00 באותו לילה ממש, שריף קופי הוביל קבוצה של אנשי חוק חמושים מכונות ירייה מסוג תומפסון לבקתות שבהן הסתתרה החבורה. החימוש של קבוצת החוק התגלה כלא יעיל ובנחיתות כלפי רובי הבראונינג האוטומטיים של חבורתו של בארו אשר נשדדו לאחרונה מנשקייה. על אף שהחבורה נמלטה שוב, באק בארו נורה בצד ראשו ובלאנש כמעט התעוורה משברי זכוכית בעיניה.
ב-24 ביולי 1933, חבורתו של בארו שהתה בדקספילד-פארק, פארק שעשועים נטוש ליד העיר דקסטר שבאיווה. מספר אזרחים הבחינו בחבורה המוזרה למראה והבינו כי ככל הנראה מדובר בחבורתו של בארו. השמועה עשתה לה כנפיים והגיעה לאוזני אנשי החוק באזור אשר מיהרו לשים תחת מצור את אנשי החבורה בעוד שכל ה"מחזה" נעשה לעיניהם של לפחות כמאה אזרחים. כך, מצאה עצמה שוב החבורה תחת אש. קלייד, בוני וג'ונס נמלטו ברגל בעוד שבאק נורה בגבו ואשתו נפגעה שוב בפניה ועיניה משברי זכוכית מתעופפת. באק נותח אך מת מפצעיו כחמישה ימים לאחר התקרית בבית החולים "בנות המלך" באיווה.
בוני וקלייד התארגנו מחדש וב-27 בנובמבר 1933 נמלטו שוב מניסיון מעצר בעודם נפגשים עם קרובי משפחתם בקרבת העיר סווארס, טקסס.
הסיבוב האחרון
בינואר 1934 הצליח קלייד לבצע את הצעד אותו תכנן במשך זמן רב כנגד מערכת העונשין והמשפט המדינית של מדינת טקסס במסגרת מה שלימים נודע כ"בריחה מאיסטהם" שעה שתכנן ופיקד על בריחתם מכלא איסטהם של הנרי מתווין, ריימונד המילטון וכמה אסירים נוספים. מערכת העונשין והמשפט של מדינת טקסס זכתה לפרסום שלילי בעקבות הבריחה, ונראה היה שקלייד השיג את מה שתואר על ידי כותב הביוגרפיה שלו, פיליפס, כתשוקה שבערה בעצמותיו במשך ימי חייו הקצרים: נקמה במערכת העונשין והמשפט של טקסס.
הייתה זו נקמה יקרה לכל המעורבים בדבר, שכן הריגתו של סוהר בשעת הפריצה מהכלא הביאה להגברת מאמציהם של רשויות האכיפה והמשפט בחסות הממשלה הפדרלית של מדינת טקסס למלוא העוצמה בחיפושיהם הקדחתניים אחר בוני וקלייד ואשר הביאו לבסוף למות השניים. האגדה מספרת כי בשעה שהסוהר, רב-סרן קרוסון, גסס הבטיח לו לי סימונס ממערכת המשפט והעונשין של מדינת טקסס שבסופו של יום, כל המעורבים בפריצה יאותרו ויהרגו. הוא עמד במילתו ואכן השיג, איתר והרג את כל המעורבים בבריחה מהכלא, חוץ מהנרי מתווין שעל חייו חסו רשויות החוק בתמורה לבגידה ולהסגרתם של בוני וקלייד.
רשויות החוק יצרו קשר עם צייד הראשים האגדי וסרן בטקסס ריינג'רס שבגמלאות פרנק א. האמר, ושכנעו אותו לקבל על עצמו את התפקיד לצוד את חבורתו של בארו. על אף שטכנית פרש האמר משירותי הטקסס ריינג'רס, הארכיונים של העיר אוסטין במדינת טקסס מלמדים כי האמר היה הפורש היחיד משורות הריינג'רס אשר לאורך כל ההיסטוריה הורשה לשמור על מינוי כריינג'ר באופן פעיל וזאת למרות פרישתו. האמר קיבל את המינוי באופן מיידי, אמנם לא תחת תפקידו כריינג'ר אלא כקצין ב"סיירת אבטחת הכבישים המהירים" המסופחת לשירות בתי הסוהר, בתפקיד חוקר מיוחד שמונה כדי לתפוס את בוני וקלייד ויתר חבריהם.
קלייד והנרי מתווין הרגו שני שוטרים-סיירים בקרבת גרייפווין, טקסס ב-1 באפריל 1934; עדויות ראייה מספרות כי מתווין הוא שירה את היריות הקטלניות. בחקירה נרחבת שבוצעה בסמוך לתקרית, ג'ון טירהרן מצא כי מתווין, ירה את הירייה הראשונה לאחר שהניח כי קלייד רצה במותם. למרות ממצא זה, ברבות הזמן מתווין הודה כי קלייד לא התכוון להרגם אלא התכוון לתופסם ולקחתם לאחד ממסעותיו המפורסמים. עוד העלתה החקירה, כי משהחל מתווין לירות במכונת הירייה, יריות אשר התפתחו כאמור לכדי קרב יריות של ממש, אולץ בארו באין ברירה לירות אף הוא, אל עבר השוטר השני. את הנחה זו מבססת העובדה כי בוני אף ניסתה לגשת אל השוטרים הגוססים בניסיון נואש לעזור להם אולם העלתה חרס בידה. כמו כן, בשעה שקיבל חנינה על יתר הרציחות אשר בוצעו על ידי חבורתו של בארו, הודה מתווין גם בביצועם. רציחות אלה ורציחת השוטר קמפבל כחמישה ימים לאחר מכן בקרבת העיר קומרס שבמדינת אוקלהומה, רציחות שנעשו ללא כל הגיון ובאופן סתמי לחלוטין עוררו זעם רב בקרב הציבור באותם ימים, אשר עד לאותה נקודת זמן, נטה להיסחף לרומנטיזציה בכל הקשור לסיפורם של בוני וקלייד.
מותם של בוני וקלייד
בוני וקלייד נהרגו ב-23 במאי 1934 באחד הכבישים הנטושים שבקרבת מקום מחבואם במדינת לואיזיאנה, בידי כוח של ארבעה שוטרים מטקסס ושני שוטרים מלואיזיאנה, שנוספו אליהם מסיבות חוקיות של "סמכות משפטית מקומית".
הכוח הונהג על ידי האמר, אשר החל לעקוב אחר הזוג ב-10 בפברואר באותה שנה. האמר למד את תנועתם של בוני וקלייד ומצא כי הם נעו במעגלים החופפים לנקודות מרוחקות בקצותיהן של חמש ערים הנמצאות בצפון-מרכז ארצות הברית, מנצלים את העובדה כי ישנו חוק המגביל את סמכותם של השוטרים לנהל מרדף אחרי אנשים מחוץ לתחום סמכותם. בוני וקלייד היו מומחים לניצולו של חוק פדרלי זה, שנועד לקדם את כוחו של ארגון ה-F.B.I על פני המשטרה המדינתית המקומית אבל עם זאת היו עקביים בתנועתם; תנועה אשר אפשרה להם לראות את בני משפחתם שלהם ובני משפחתם של החברים האחרים בכנופייתם. לרוע מזלם, הדבר איפשר לגשש מנוסה כהאמר לשרטט את מתווה דרכם ולנבא לאן ילכו. בדיקה זריזה העלתה כי החבורה שמה פעמיה לכיוון בית משפחתו של הנרי מתווין. בינתיים, שוטרים פדרליים סיפקו את כל התמיכה שיכלו ובכללה כלי נשק. כאשר האמר ביקש רובי בראונינג אוטומטיים ו-20 תופי-תקיפה (מחסנית של מכונת ירייה המלאה בשרשירי כדורים) מלאים בכדורים חודרי שריון, הם ניתנו לו מיד וזאת למרות היותם בחיי היום יום אמצעים אשר היו בשימוש הצבא בלבד.
ב-21 במאי, ארבעת אנשי החוק מטקסס שלמדו על כוונתם של בוני וקלייד להגיע לאזור עוד באותו ערב עם הנרי מתווין שהו בשריבפורט, לואיזיאנה. בדיעבד, כך הסתבר, קלייד קבע וייעד את בית הוריו של הנרי מתווין כנקודת מפגש במקרה שהחבורה תיפרד בשלב מאוחר יותר. מתווין נפרד מבוני וקלייד בשריבפורט וקבוצת אנשי החוק הציבו מארב בנקודת המפגש של החבורה על הכביש המהיר מס' 154, בין גיבסלאנד וסאילס. החבורה התמקמה במקום המיועד ב-21:00 וחיכתה לכל אורכו של היום למחרת, עדיין ללא כל סימן וזכר לבוני וקלייד.
ב-10:10 לערך בבוקר 23 במאי, החבורה המסתווה בשיחים שלצד הכביש המהיר כמעט והכריזה על הפסקת המארב כשלפתע שמעו את שאון מכונית הפורד V8 הגנובה של קלייד מתקרבת במורד הכביש. על פי הדו"ח הרשמי, קלייד עצר בצד הדרך לשוחח עם אביו של הנרי מתווין אשר "הושתל" באותו מיקום עם משאיתו באותו בוקר על מנת להסיח את דעתו של קלייד ולהכריח אותו כבדרך אגב להיצמד לנתיב הכביש הקרוב למיקום המארב של החבורה שבצד הדרך. כאשר המשיכה חבורתו של בארו בנסיעתם, פתחו אנשי החוק באש תופת. בוני וקלייד נורו יותר מ-50 פעם כל אחד.
הכוח, בפקודתו הישירה של האמר, לא קרא כל קריאת אזהרה לעברם של בוני וקלייד ולא קרא לכניעתם. בתוך האש העזה, קלייד נהרג במקום מפגיעת כדור שנורה מכלי נשקו של אוקלי ופגע בראשו. לעומת זאת, בוני לא נהרגה בקלות רבה כמו קלייד. השוטרים דיווחו כי במהלך האירוע צרחה בוני צרחות אימה ממושכות כשהכדורים שרקו מעל לראשה, בחודרם את דלתות המכונית.
לפני הירי, השוטרים שלפו לכיוונה של המכונית את נשקי הבראונינג האוטומטיים שהוזמנו מראש, זאת בנוסף לרובים, רובי ציד (שוטגאן) ואקדחים. על פי עדות השוטרים ”לכל אחד מששת השוטרים היה בחזקתו "רובה ציד", רובים אוטומטיים ואקדחים. פתחנו באש עם הרובים האוטומטיים אשר נשלפו מבעוד מועד, בטרם המכונית עמדה בקו האש שלנו. אחר כך השתמשנו ברובי הצייד...עשן יצא מהמכונית, והיה נראה כי היא עולה באש. לאחר שירינו ב"רובי הצייד", שלפנו את האקדחים לעבר המכונית והחלנו משתמשים בהם, כאשר זו עברה את מיקומנו ונכנסה לתעלה בצד הכביש כ-20 מטר מאיתנו. המכונית כמעט והתהפכה אך אנו המשכנו בירי לעברה על אף שכבר נעצרה, היות שלא התכוונו לקחת סיכונים מיותרים”.
לאחר סיום המארב, שוטרים אשר בדקו את המכונית גילו ארסנל קטן מוחבא בקרבה. ארסנל אשר כלל כלי נשק אוטומטי גנובים, רובי ציד חצי-אוטומטיים, אקדחים וכמו כן כמה מאות של כדורי תחמושת וזאת לצד חמש עשרה לוחיות זיהוי שונות ממספר מדינות.
לאחר שנשאל האמר מדוע הרג אשה אשר לא הייתה מבוקשת בעוון עבירות פדרליות אמר: "שנאתי את פועלי כאשר הרגתי אישה, במיוחד כאשר היא הייתה ישובה, יחד עם זאת לא הייתה ברירה. זה היה היא או אנחנו".
אחד החלקים המרכזיים הנתונים במחלוקת סביב מותם של בוני וקלייד נוגעים לנקודה כי כיום בארצות הברית, גם במצבים מאוד מסוכנים, אם אין איום ישיר ומיידי לחיים, השוטרים נדרשים לאפשר לנאשמים להיכנע בדרכי שלום בטרם עשיית שימוש בכוח קטלני.
בוני וקלייד ביקשו להקבר זה לצד זה אך קרוביה של בוני, משפחת פארקר, לא הסכימו לכך. עשרים אלף איש אשר הופיעו להלוויתה של בוני הפכו את עלייתם של בני משפחת פארקר לחלקת הקבר לבלתי אפשרית. כיום, קלייד בארו קבור בבית הקברות "Western Heights" ובוני פארקר ב"Crown Hill Memorial Park", שניהם בדאלאס שבטקסס. המילים הבאות חקוקות על מצבתה של בוני ולקוחות משיר שכתבה:
As the flowers are made sweeter
by the sunshine and the dew
So this world is made brighter
by the lives of folks like you
כשם שהפרחים הופכים מתוקים יותר
על ידי השמש והטל,
כך העולם הופך בהיר יותר
על ידי חייהם של אנשים כמוך.
המכונית מנוקבת הכדורים בה בוני וקלייד נהרגו והחולצה שקלייד לבש ביום האחרון לחייו מוצגות ב"Primm Valley Resort" בפריאם, נוואדה.
סוגיות שבמחלוקת
לאחר התקרית נשארו במחלוקת היבטים מסוימים לגבי האופן בו נערך ונוהל המארב. כך למשל, היסטוריונים וכותבים לא מצאו צווי מעצר כנגד בוני בגין פשע אלים כלשהו. יתרה מזאת, תיקי ה-F.B.I מכילים רק צו מעצר אחד כנגדה וזאת בגין סיוע לקלייד בהעברתה של מכונית גנובה ממדינה למדינה.
הטענה והעדות היחידה העומדת כנגד בוני בגין ביצועו של פשע אלים היא של בלאנש בארו, אשר העידה כי בוני ירתה בנשק בעת ביצועו של אחד מפשעי הכנופיה, עדות אשר נתמכת ומגובה במאמר אשר פורסם ב-13 במאי 1933 באחד העיתונים של העיר ליורסרן, אינדיאנה. יחד עם זאת, עדות זאת לא הניבה אפילו ניסיון להעמדת כתב אישום. ייתכן וההסבר לאי הגשת כתב אישום הוא העובדה שאין זה סביר שאשה שברירית כבוני החזיקה ותיפעלה כלי נשק במשקל כולל של 13 ק"ג, כשליש ממשקל גופה.
נקודה נוספת במחלוקת היא העובדה שבעת המארב לא נעשתה פנייה לכנופיה להיכנע. עובדה זו יסרה חברים מהצוות גם בשנים הבאות. כמו כן, ביזת ציוד מהרכב בכללו כלי נשק, סקסופון ופריטי לבוש שנמכרו לימים כמזכרות נזקפת גם היא לחובת נציגי החוק, במיוחד לאור העובדה שסירבו להחזירם למשפחות. כמו כן, האנשים אשר נשארו לשמור על הגופות הרשו לעוברי אורח לחתוך חתיכות ממחלפות ראשה של בוני אשר היו מגואלים בדם ולקרוע חלקים משמלתה למזכרת. הפתולוג אשר הגיע לאתר האירוע, ראה את הדברים הבאים: "כמעט כולם החלו באספת מזכרות כגון תרמילי רובה, חתיכות זכוכית משמשתה המנופצת של המכונית וכן חתיכות מוכתמות בדם ממלבושיהם של בוני וקלייד. איש נמרץ ביותר אפילו פתח את אולר הכיס שלו וניגש למכונית לחתוך את אוזנו השמאלית של קלייד". הפתולוג שידל את האמר לעזור להשתלט מחדש על זירת הפשע ו"האווירה הקרקסית" ששררה בו ורק אז אנשים ניאותו להתרחק מהזירה.
הדו"ח החלופי
לאחר מותו של טד הינטון, סגן השריף של טקסס שהשתתף במארב, פרסם בנו "דו"ח סיכום אירוע" השונה באופן קיצוני מזה שפורסם בעבר. בהתאם לדו"ח זה, קבוצת אנשי החוק קשרה את אביו של הנרי מתווין לעץ, בלילה הקודם למארב, זאת כדי למנוע ממנו את האפשרות להזהיר את חבורתו של בארו. מתברר מהדו"ח כי שיתוף הפעולה שהוצג בדו"ח המקורי של אביו של הנרי מתווין עם רשויות החוק היה שקרי. בהתאם לדו"ח החדש, היה זה למעשה רעיון של האמר לרשום ולהציג זאת כך בדו"ח המקורי וזאת עקב חששו להסתבך בצרות עם החוק בעוון חטיפת אזרח שומר חוק. בנו של הינטון ממשיך וטוען כי האמר, כדי להשיג את שתיקת אביו של הנרי מתווין, עשה איתו עסקה כי יהיה בשקט בקשר לאירוע ובתמורה בנו יקבל חנינה בעוון רצח שני שוטרי הסיור. במקביל, ממשיך וטוען הדו"ח החדש כי האמר דאג להשביע לסודיות, כל אחד מחברי חבורתו, שלא לגלות סוד זה.
לאחר האירוע
פציעותיה של בלאנש בארו השאירו אותה עיוורת לצמיתות בעינה השמאלית. לאחר התקרית ב-1933 (כשנה לפני מותם של בוני וקלייד) אשר השאירה את בעלה פצוע אנושות, היא נלקחה למאסר באשמת רצח בכוונה תחילה, נשפטה לעשר שנות מאסר אך שוחררה ב-1939 בשל התנהגות טובה. היא חזרה לדאלאס, בהשאירה את חיי הפשע שלה בעבר, שם חייתה עם אביה החורג כמטפלת שלו. היא נישאה בשנית ב-1940 לאדי פרייז'ר, עבדה כסדרנית בתחנת מוניות. היא חיה בשלווה עם בעלה עד אשר מתה מסרטן ב-24 בדצמבר 1988.
וורן בייטי ביקש לרכוש את הזכויות לשמה כדי להשתמש בו ברבות הזמן בסרט שהפיק על חייהם של בוני וקלייד. על אף שהסכימה לתסריט המקורי, היא התנגדה לשכתוב הסופי שלו שבו השתמשו להפקת הסרט, בתואנה כי השחקנית שגילמה את דמותה, אסטל פארסונס, הציגה אותה כ"אתון צעקנית". למרות זאת שמרה על מסגרת חברית עם בייטי. היא מתה מסרטן בגיל 77 ונקברה ב" Dallas's Grove Hill Memorial Park" תחת השם "בלאנש ב. פרייז'ר". ספר זכרונותיה, "חיי עם בוני וקלייד" פורסם ב-2004.
תרבות פופולרית סביב בוני וקלייד
בוני וקלייד היו מראשוני הפושעים המפורסמים שהגיעו למעמד סלבריטי בעידן המודרני. אין ספק כי בוני ידעה כיצד להעצים את הפופולריות של שניהם וערגת הקהל לשמוע את קורותיהם, על ידי תימרון התקשורת. כך למשל, עיתונים רבים מיהרו לפרסם את הפואמה שכתבה "סיפורם של בוני וקלייד". שירים אחרים שלה, בעיקר "סאלי המתאבדת", מצביעים על משיכתה להשתמש בעגה ושפה של העולם התחתון, שיש המייחסים את התמצאותה הרבה בה למגזיני-הבילוש שהיא נטתה לקרוא. כתיבתה של בוני נגעה בעיקר ללבם של המובטלים אשר השתייכו לשכבות החלשות באוכלוסייה, שהיו כשליש מסך כל אוכלוסייתה של ארצות הברית, חסרי יצוג פוליטי שראו בחבורתו של בארו מעין סיפור "רובין הוד" המכה בבטן הרכה של הממשלה "חסרת האכפתיות".
מדי שנה, סמוך למועד בו התקיים המארב, מתקיים "הפסטיבל של בוני וקלייד" בעיירה גיבסלנד, לואיזיאנה. מיקומו המבודד של המארב על הכביש המהיר מס' 154 מצוין על ידי גל-עד שהושחת ביריות אקדח ועל ידי גונבי מזכרות. לגל-עד נוסף לוח מתכת המהווה גרסה מוקטנת של גל-עד האבן אך גם הוא ומחליפיו נגנבו.
מכוניתם של בוני וקלייד הוצגה במוזיאון הפשיעה והענישה הלאומי[4].
הם הוזכרו בלא מעט שירים וסדרות.
בשנת 2019 הוציאה רשת הסטרימינג נטפליקס סרט מקורי בשם הרודפים, על השתלשלות תפיסתם של בוני וקלייד בשנת 1934 על ידי פרנק האמר ושותפו. הסרט מתחיל את סיפורם באירוע בו סייעו בוני וקלייד לבריחת חבריהם מהכלא.
קישורים חיצוניים
- בוני וקלייד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על בוני וקלייד, באתר iCast, 23 במאי 2010- שלי שמורק וקרן סיאורדיה, בוני וקלייד - פרק 200, באתר בואי נדבר רצח, 25 באוקטובר 2020
- שלי שמורק וקרן סיאורדיה, בוני וקלייד - פרק 201, באתר בואי נדבר רצח, 1 בנובמבר 2020
הערות שוליים
- ^ תשוקתה לכתיבה יוצרת מצאה ביטוי בשירים כמו "הסיפור של בוני וקלייד".
- ^ Barrow, Marie. The Family Story of Bonnie and Clyde
- ^ Phillips, John. Running with Bonnie and Clyde: The Ten Fast Years of Ralph Fults
- ^ The Crime Museum, RoadsideAmerica
32930069בוני וקלייד