אשלג בישראל
האשלג נחשב לאחד מאוצרות הטבע העיקריים של מדינת ישראל. שיעור האשלג בים המלח מגיע ל-7.26 גרם לליטר[1]. בשנת 1902 חזה בנימין זאב הרצל את הפקת המחצבים מים המלח "...מי המינרלים העשירים בברום, גופרית ותרכובות זרחניות...". הצעדים המעשיים הראשונים נעשו על ידי זלמן דוד ליבונטין אשר עמד להסדיר כי היישוב היהודי בארץ ישראל יקבל את הזיכיון לניצול אוצרות הימה ובקעת הירדן כבר בשנת 1905. בשנת 1911 משה נובומייסקי בדק את מי ים המלח ותכנן, בין השאר, להפריד את המלחים השונים ולהפיק אשלגן וברום.
ברם, את הצעד המעשי הראשון להפקת האשלג עשה מייג'ור תומאס גרגורי טאלוק. תוך כדי עבודתו בתעשייה הצבאית הבריטית נודע לו כי מחיר האשלגן בעולם הרקיע שחקים. בשנת 1918 נודע לו, לגמרי במקרה, מפי ידידו, שים המלח מכיל כמויות ניכרות של החומר הגולמי ממנו מופק האשלגן. הוא פנה לשר המלחמה הבריטי ובקש כי בתום המלחמה יינתן לו הזיכיון. ואכן הובטח לו שכך יהיה.
משה נובומייסקי אף הוא פנה בבקשה לקבלת הזיכיון, ולאחר שהמנדט על ארץ ישראל ניתן לבריטניה הוחלט במשרד המושבות הבריטי להעניק את הזיכיון לשניהם. הם הקימו את חברת אשלג ארץ-ישראלית, החלו בהפקה בשנת 1930. החברה פעלה עד מלחמת העצמאות. בשנת 1952 זכויות ההפקה נמסרו למפעלי ים המלח. בשנת 2007 מפעלי ים המלח הפיקו יותר מ-2.5 מיליון טונות אשלג.
חכירת בקעת הירדן וים המלח
זלמן דוד ליבונטין, לאחר פתיחת סניף בנק אנגלו-פלשתינה, לימים בנק לאומי לישראל בירושלים, בשנת 1905, בא במשא ומתן עם הפחה העות'מאני בירושלים, רשיד ביי, וגיבש עמו הצעה לקבלת זיכיון בתנאים הבאים:
פקידות נכסי השולטן מוסרת בחכירה לצמיתות לחמישה מוכתרים ממושבות יהודה, את כל הקרקעות השייכות לממשלה בככר הירדן, יחד עם הזכות להשתמש במי הירדן לשם השקאה וליסוד תחנה אלקטרית (להפקת חשמל) וכן לניצול חמרי ים המלח.
— זלמן דוד ליבונטין, לארץ אבותינו - ספר שני, שנת תרפ"ד
ליבונטין שילם 1,000 לירות טורקיות עובר הטיפול לשלטונות באיסטנבול אחרי שלושה חודשים הוא קבל מכתב מההסתדרות הציונית לפיו "אנחנו כולנו פה חושבים, שיותר טוב שלא יצא עניין זה לפועל. על ידי השתדלויות בעניין זה רק נזיק לעבודתנו בעניינים אחרים שם, כלומר באיסטנבול. ואל נא ידאג אם מעניין זה לא יצא כלום".
חברת האשלג הארץ ישראלית
ערך מורחב – חברת אשלג ארץ-ישראלית
חברת אשלג ארץ-ישראלית (Palestine Potash Limited), נרשמה באנגליה ב-31 באוקטובר 1929 במטרה העיקרית לנצל את המינרלים של ים המלח. החברה הוקמה על סמך זיכיון שניתן לה על ידי ממשלת המנדט וממלכת ירדן, ב-31 בינואר 1931. מנהליה של החברה היו: משה נובומייסקי ותומאס גרגורי טולוק.
בשנת 1930 הוקם המפעל בצפון ים המלח ושנה אחרי זה היא החלה לשווק אשלג וברומין. בשנת 1934 היא יזמה את הקמת המפעל בדרום לאחר שהתברר כי בצפון ים המלח אין ברשותה די קרקעות לבניית הבריכות הדרושות לשם הפקת האשלג. וכן יוחסה חשיבות לעובדה כי המפעל בדרום קרוב למקור מים מהעיירה א-צאפי שמדרום-מזרח לים המלח, בתחום ממלכת ירדן. לאחר שלוש שנים המפעל בדרום ייצר 80,000טון אשלג בשנה.
בשנות מלחמת העולם השנייה גדלה התוצרת משנה לשנה באופן ניכר. תחזית סוכני המכירות של החברה קבעה כי "יש יסוד להניח שיעלה ביד החברה להוסיף ולהחזיק בימי שלום ברוב השווקים שהיא מצאה". בשנת 1945 מכרה החברה 90,040 טון אשלג ו-347 טונות ברומין.
ב-19 וב-20 במאי 1948 פונה האתר הצפוני בצי של כלי שיט קטנים אל אתר החברה בסדום. ב-22 במאי המפעל נהרס כליל בידי אנשי הלגיון הערבי. היה זה לאחר שנכשל משא ומתן שנוהל מאז תחילת מלחמת העצמאות עם המלך עבדאללה על יצירת אזור נייטרלי שיבטיח את הגנת המפעלים,
בנובמבר 1948 מינתה הממשלה הזמנית ועדה כדי לבדוק את פעולת חברת האשלג. הוועדה שמונתה פעלה לסילוק ההשפעה הבריטית על החברה ולשינוי תנאי הזיכיון שהיה בידי חברת האשלג. בחודש דצמבר 1951 החליטה ממשלת ישראל להקים חברה חדשה, חברת מפעלי ים המלח בע"מ. החברה החדשה רכשה ביולי 1952 את כל הנכסים של חברת האשלג.
מפעלי ים המלח
- ערך מורחב – מפעלי ים המלח
לאחר שיתוק המפעל, בדרום ים המלח, במשך חמש שנים, בשנת 1952 - מפעלי ים המלח החלו בהפקת אשלג ומינרלים אחרים מים המלח. בשנת 1958, לאחר ביצוע סקרים הנדסיים נרחבים ביוזמת מנהל המפעל מרדכי מקלף והמדען מ. כהנר נקבעו מגמות פיתוח אוצרות ים המלח.
בשנת 1966 - שטח בריכות האידוי מגיע ל-135 קמ"ר. בשנת 1975 - ייצור אשלג עולה על 1 מיליון טון בשנה. בשנת 1980 - מפעלי ים המלח החלו בבניית מתקנים המיישמים את תהליך הגיבוש הקר של האשלגן. בשנת 1986 - ייצור אשלג עולה על 2 מיליון טון בשנה ובשנת 2007 מפעלי ים המלח הפיקו יותר מ-2.5 מיליון טונות אשלג.
עתודות אשלג ופוספט
עתודות האשלג של ישראל עמדו על 40 מיליוני טונות נכון לשנת 2010, והיא כורה 2-2.5 מיליוני טונות אשלג בשנה, כך שגמר עתודות האשלג של ישראל, ללא גידול בתפוקה, יתרחש עד שנת 2030.
לישראל יש עתודות פוספטים של 1.5-2 מיליארד טונות, שמהוות 1% מעתודות הפוספט בעולם. בכל שנה כורה ישראל כמות של 7 מיליון טונות סלע פוספט ומופקים מהם 3.5 מיליון טונות של פוספט מועשר. התפוקה העולמית השנתית עמדה על 145 מיליון טונות פוספט בשנת 2005 וישראל מפיקה 2% מהתפוקה העולמית. על פי מגמות אלה, ישראל תחסל כמעט לגמרי את עתודות הפוספט שלה בתוך 25 שנה, עד 2037. קיימים שדות נוספים כמו שדה בריר ליד ערד שיכולים להמשיך את הכרייה למשך עוד מספר שנים עד 10 שנים, כלומר ישראל תכלה את עתודות הפוספט שלה עד 2047.[2]
ראו גם
לקריאה נוספת
- יוחנן אורלנד, ים המלח, אוצרותיו הטבעיים וניצולם, (בתוך) מדבר יהודה וים המלח בעריכת צבי אילן, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973.
- צבי אילן, ים המלח וחופיו, מפעלי תרבות וחינוך - תל אביב, 1972
קישורים חיצוניים
- אתר מפעלי ים המלח
- מיכאל ארן, הזכיונות לחיפושי אשלג ונפט בארץ-ישראל, קתדרה 31, אפריל 1984
- לאה דוכן-לנדוי, קווים לדמותו של תומאס ג' טאלוק, קתדרה 34, טבת תשמ"ה
הערות שוליים
- ^ צבי אילן כותב ש"כלוריד אשלגן" מהווה 11.5% ממלחי ים המלח
- ^ סלעי הפוספט, עבר גאולוגי, הווה כלכלי לעתיד לא ברור, דוד סודרי, גלילאו, מרץ 2007
34976095אשלג בישראל