אראלה שדמי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אראלה שדמי
לידה 3 בפברואר 1946 (גיל: 78)
תרומות עיקריות
מחקרים בקרימינולוגיה ואכיפת החוק בישראל
חקר הפוסט-פטריארכיה ופוסט-קפיטליזם

אראלה שדמי (נולדה ב-3 בפברואר 1946) היא פעילה חברתית-פמיניסטית וסוציולוגית ישראלית, העוסקת במגוון תחומים: פעילות למען שלום ושינוי חברתי, דרך חקר של החברה והמשטרה הישראלית, הנשים והפמיניזם ועד פעילות ומחקר בתחומי הפוסט-פטריארכיה ופוסט-קפיטליזם, במיוחד כלכלת הנתינה וחברות מטריארכאליות. שדמי שימשה כקצינת משטרה במהלך שנות השבעים עד שנות התשעים, אז פרשה בדרגת סגן ניצב.

ביוגרפיה

חייה ופועלה

שדמי נולדה וגדלה בתל אביב כבת למשפחת עובדי כפיים. למדה בבית חינוך א' ע"ש שאול טשרניחובסקי ובתיכון עירוני ד'. הייתה ב"השומר הצעיר" ואחר כך בתנועה המאוחדת. בנעוריה הרבתה לבקר במועדון מפ"ם בדיזנגוף שהפך אחר כך למועדון צוותא. במקומות אלו ספגה והפנימה את רעיונות השמאל הסוציאליסטי ומשם יצאה להפגנות שמאל במיוחד בתמיכה בערביי ישראל וכנגד הממשל הצבאי. בצבא שרתה בהיאחזות הנח"ל קציעות ובקיבוץ רביבים.

קיבלה תואר ראשון בלשון עברית ובספרות עברית מהאוניברסיטה העברית. בהמשך, עברה ללימודי קומוניקציה לתואר שני ומשם עברה למדעי החברה. עשתה תואר שני באוניברסיטת מינסוטה במנהל עסקים ויחסי עבודה. כמה שנים אחר כך קיבלה מלגת פולברייט (קרן האמפרי) לפרופסיונאלים מצטיינים וחזרה לאוניברסיטת מינסוטה שם השתתפה בסמינר מנהיגות חברתית, ולמדה על החברה והתרבות האמריקאית. את עבודת הדוקטורט עשתה במכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בהנחיית פרופסור מנחם אמיר ופרופסור רפאלה בילסקי בנושא פיקוח ציבורי על משטרה בחברה חופשית. את התואר דוקטור קיבלה ב-1990. היה זה הדוקטורט הראשון שנכתב בארץ על משטרה ומשטרת ישראל בפרט.

ב-1970, כשלמדה תקשורת, התגייסה כקצינה למשטרת ישראל בתפקיד עורכת הפרסומים בעברית. פרשה כסגן ניצב בשנת 1990. הייתה האישה הראשונה בקורס הפו"ם (פיקוד ומטה) של המשטרה במהלכו למדה שנה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. בין תפקידיה במשטרה: עוזרת דובר המשטרה, ראש מדור חינוך והסברה, ראש מדור תכנון כוח אדם. הקימה וערכה את ביטאון שוטרי ישראל "מראות המשטרה" ואת הרבעון "משטרה וחברה", עבדה בתפקיד עוזרת ראש מנהל תכנון וארגון שהפך לאגף התכנון. בשנתה האחרונה הייתה במחלקת היסטוריה של משטרת ישראל. כתבה שני ספרי היסטוריה של משטרת ישראל, האחד עוסק בשנים 1947–1957 והשני דן בשנים 1958–1974. פרשה מהמשטרה, לאחר שהתפתחה גישתה הביקורתית כלפי המשטרה. עוד בהיותה במשטרה החלה להצטרף לפעילות פמיניסטית מחוץ למשטרה וללמוד באופן עצמאי לימודי נשים. לאחר קבלת הדוקטורט למדה שנתיים כשומעת חופשית בחטיבה ללימודי נשים של האוניברסיטה העברית, כדי לבסס את הידע שלה באופן שיטתי.

לאחר שחרורה מהמשטרה החלה בקריירה אקדמית ובפעילות ציבורית פוליטית.

פעילותה הציבורית

כשעזבה את המשטרה בשנת 1990 הצטרפה אראלה שדמי לנשים בשחור, שם הייתה פעילה במשך שנים רבות. הקימה ביחד עם איבון דויטש את הארגון קול האישה – מרכז פמיניסטי בירושלים. הייתה פעילה רבות בכנסים פמיניסטיים ובקואליציית נשים לשלום. הקימה יחד עם אורית לבנין-דגני את תנועת האם החמישית – תנועת שלום של נשים. אחת מהסיסמאות המרכזיות של התנועה היא "מלחמה היא לא השפה שלנו"; דיאלוג הוא אפשרות ריאלית בכל זמן ובכל מצב. התנועה הייתה בנויה לתפיסת מקימותיה על ערכים של אימהות ועל ההנחה שביטחון מותנה גם בביטחון של הצד האחר ולהפך. שדמי פעילה גם באחותי - תנועת הנשים המזרחיות. הרבתה לדבר בציבור ולפרסם מאמרים על זהותה כאשכנזייה, בהם הדגישה את הגזענות כלפי המזרחים ואת דיכויים על ידי הממסד האשכנזי. כאשכנזייה תבעה מעצמה ומאשכנזים אחרים לקחת אחריות על דיכוי המזרחים (לגבות את מאבק המזרחים כנגד הדיכוי, להקפיד על הופעתם מעל בימות ציבוריות וכדומה) באותה מידה שהיא מצפה שגברים ייקחו אחריות על דיכוי נשים וישראלים ייקחו אחריות על דיכוי פלסטינים.

יזמה והייתה חברת צוות הארגון של הכנס הבינלאומי הראשון של "נשים בשחור" שהתקיים בירושלים ב-1994. יזמה והייתה חברת צוות הארגון של "כנס קישורים" שהתקיים בשלומי ב-2003. הכנס היה הראשון להדגיש את הקשר בין נושאי סביבה, מלחמה ושלום וצדק חברתי ופמיניזם וזכה להשתתפות המונית של אקטיביסטים ואקטיביסטיות. כיום פועלת להקמת רשת מסגרות מקומיות לדיור ותעסוקה של אימהות וקשישות דלות אמצעים. הייתה חברת הנהלה הארגון "בצלם" וחברת "ועדת האמת" - הראשונה שהוקמה בישראל - לברור אירועי הנכבה בנגב בשנים 1948–1960, שהוקמה על ידי ארגון "זוכרות".

מאז תחילת שנות האלפיים פועלת שדמי להקמת סיירת נשים למען נשים לאחר שהצעתה להקמת תחנת משטרה ייעודית לנשים על פי המודל הברזילאי לא זכתה לתגובה. היא פעלה יחד עם עורכת הדין דניאלה קהת, תחילה להקמת הסיירת במרחב השרון ואחר כך - במרחב אילת כחלק מ"עיר ללא אלימות". הרעיון קיבל את תמיכתם של ראש העיר אילת, מפקד משטרת אילת, מפקד המחוז הדרומי, ראשת הרשות למעמד האישה ועוזרי השר לביטחון פנים. גופים פרטיים תרמו אלפי שקלים להקמת הסיירת. אך התנגדות לא צפויה מאגף החקירות במטה הארצי הביאה להפסקת המיזם[דרוש מקור][1]. שדמי וקהת חידשו אותו יחד עם תנועת "אחותי" בשנת 2020, למען נשים מאוכלוסיות מוחלשות.

שדמי פועלת מאז 2004 להגברה הנראות והפיתוח של מודלים לחיים אנרכיסטיים-מטריארכליים, הבנויים על רשת קהילות קטנות המתבססות על כלכלה בת קיימא, כלכלת הנתינה והמורשת השוויונית והמכילה של המטריארכיה כאלטרנטיבות בנות-ביצוע לקפיטליזם הגלובלי. שדמי היא חלק מרשת בינלאומית, המשלבת חוקרות ואקטיביסטיות מהדרום הגלובלי ומהמערב, העוסקות במחקר של כלכלת הנתינה ששרשיה באימהות ובחברות מטריארכליות בעבר ובהווה. היא פועלת להקמת רשת קהילות מטריארכאליות בישראל עבור דיור ותעסוקה לאימהות וקשישות מרוששות ובני/ות משפחותיהן.

פעילותה האקדמית

עם פרישתה המוקדמת מהמשטרה, הצטרפה לתוכנית חדשה לתואר ראשון שהוקמה על ידי ניצב בדימוס ד"ר יהושע כספי לקרימינולוגיה ואכיפת החוק במכללת בית ברל בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה. התוכנית פתחה דרך חדשה לאנשי משטרה, עובדי הנהלת בתי המשפט, שב"כ, שב"ס ואחרים, שהיו ללא תעודת בגרות או ציון מהמבחן הפסיכומטרי להשלים לימודים לתואר ראשון. לימדה שנים מספר באוניברסיטת בן-גוריון ולימדה עשר שנים במכון שכטר ללימודי יהדות, במחלקה ללימודי נשים ויהדות.

עם הקמת התוכנית ללימודי נשים ומגדר במכללת בית ברל על ידי ד"ר ויקי שירן, הצטרפה אליה שדמי מרגע הקמת התוכנית ונאלצה לקבל את ראשות התוכנית עם פטירתה הבלתי צפויה של ד"ר שירן. שדמי ניסתה לבנות, יחד עם צוות המרצות והמרצים, סביבה אקדמית חלופית, שבה יוכלו התלמידות - רובן ככולן עובדות משרה מלאה ואימהות במשרה נוספת - הבאות ליום לימודים אחד בשבוע, לקבל תוך ארבע שנים תואר ראשון של האוניברסיטה הפתוחה עם התמחות בלימודי נשים. לשם כך שאפו שדמי וצוות המרצות ליצור אווירה תומכת, אישית וידידותית, להפוך את הלימודים לנגישים לכל, ולבנות תוכנית רב תרבותית שבה יש ייצוג למזרחיות, אשכנזיות, פלסטיניות, יוצאות ברית המועצות לשעבר ועוד ולנקודות מבטן השונות בקרב הצוות, בקרב התלמידות ובחומרי הלימודים כאחת.

יחד עם פרופסור דלילה אמיר יזמה את הכנס הארצי הראשון ללימודי נשים שהתקיים באוניברסיטת תל אביב בשנת 1994. מדי שנה ארגנה כנס אקדמי במכללת בית ברל לזכרה של ד"ר ויקי שירן, שעסק בנושאים פמיניסטיים ובכלל זה: חזון נשים לעולם אחר, מדינה-גזענות-נשים, אחריותן של הגמוניות לדיכוי.

שדמי יזמה את הקמת התוכנית לתואר ראשון בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה ללימודי תיאום וארגון בקהילה (community organizing) והיא לימדה שם מאז הקמתה. התוכנית, ראשונה מסוגה בארץ, מיועדת לפעילים חברתיים וקהילתיים.

חיים אישיים

שדמי היא אם למעצבת אודין שדמי, וחיה בחיפה.

מחקרה

נושאי המחקר העיקריים שלה: משטרה בחברה דמוקרטית, משטרת ישראל, צורות שיטור (שיטור קהילתי, שיטור ציבורי, שיטור עירוני, שיטור פרטי), התנועה הפמיניסטית, התארגנויות של נשים, אלימות גברים כלפי נשים, פטריארכיה וגבריות, פוסט-קפיטליזם ופוסט-פטריארכיה, כלכלת הנתינה, חברות מטריארכאליות. השתתפה בכנסים רבים בישראל ומחוצה לה בנושאי פמיניזם ומגדר, משטרה ושיטור ופוסט-קפיטליזם (במיוחד כלכלת הנתינה ומטריארכיות).

  • מחקר המשטרה - אראלה שדמי מפרסמת כל הזמן מאמרים ביקורתיים על המשטרה, בכללם בכתב העת "משטרה וחברה"היוצא לאור על ידי משטרת ישראל ובכתבי עת אקדמיים ונוקטת בגישה של קרימינולוגיה ביקורתית. הייתה עורכת שותפה בספר רודפי צדק: מחקרים בקרימינולוגיה ואכיפת החוק בישראל (צ'ריקובר, 2003). בספר זה פרסמה מאמר ביקורתי על השיטור הקהילתי. כמו כן פרסמה מאמרים על ה"חומות הכחולות" שהמשטרה בונה בפעילותה בין מגזרי האוכלוסייה ועל שיטור עירוני (יחד עם ד"ר פיני יחזקאלי).
  • לימודי נשים ופמיניזם - פרסמה מאמר על נשים אשכנזיות בישראל – "הכמיהה למלאות ההוויה, הכמיהה לכוח: נשים אשכנזיות בישראל" (1999, פורסם גם באנגלית ב-2003). זה המאמר הראשון על אשכנזיות של נשים ואחד המאמרים הראשונים על אשכנזיות בכלל. מאמר זה צמח משיחות רבות עם נשים אשכנזיות בישראל וכל טיעוניו נתמכים על ידי סיפורים של נשים אשכנזיות. המאמר בוחן את האופנים בהם העדה של האשכנזים התגבשה ושואל כיצד אתניות מעצבת את ההוויה של נשים אשכנזיות. הוא אף בוחן עקרונות אחרים (לבד מאתניות) המארגנים את החוויות של נשים אשכנזיות בישראל. במאמר מראה שדמי כיצד בדלנות גאוגרפית וחברתית עיצבה את החוויות של נשים אשכנזיות. בדלנות כזאת משתקפת למשל בבניית שכונה מזרחית מוזנחת ליד רחביה האשכנזית והמטופחת, או בגיבוש בתי ספר ללא מזרחים. בדלנות כזאת מתקיימת גם בתנועות השלום למרות ניסיונות להיפתח למזרחים. כתוצאה מכך אשכנזיות עוצבה כלא-עדה למרות היותה עדה לכל דבר. הבניית האשכנזיות ככזאת הובילה את הנשים האשכנזיות לעיוורון מגדרי. בהמשך המאמר טוענת שדמי כי נשים אשכנזיות נתבעו לבצע פונקציות חשובות למען המהפכה הציונית: לגשר בין מהפכה למסורת – בין המהפכנות של הציונות לבין ההמשכיות של המסורת היהודית. לבסוף, מראה שדמי כיצד נשים אשכנזיות נאבקו כל העת לעיצוב זהותן האוטונומית אך מאבק זה נבלם מחמת כמיהתן לכוח ולעצמה. מאמרה על נשים בשחור - המאמר עוסק בעיקר בתקופה הראשונה של נשים בשחור בשנים 1988–1996, ובעיקר בקבוצה הירושלמית. שדמי טוענת ש"נשים בשחור" היא על פניה תנועות מחאה נגד האינתיפאדה ובעד שלום, אבל היא תנועה יוצאת דופן לחלוטין מחמת המסר הסמוי שלה המחבר בין כיבוש האדמה לכיבוש גופה של האישה. התנועה משתמשת בשלושה אלמנטים יוצאי דופן: האחד, צבע שחור – בניגוד ללבן שבדרך כלל מזוהה עם האישה והטוהר. השני, שתיקה – מה שמדבר זה הגוף הדומם של הנשים העומדות במשמרת. השלישי, נוכחות מתמדת במרחב הציבורי – יציאתן של נשים לספירה הציבורית, במיוחד כדי לדבר על ביטחון ופוליטיקה, היה יוצא דופן בימים האלו. השילוב של שתיקה, שחור ונוכחות חתרו תחת השיח הפוליטי המקובל ותחת מעמדה החברתי של האישה ועוררו שיח מאוד יצרי וער, לעיתים אלים, עם העוברים ושבים. במאמרה עומדת שדמי גם על חולשותיה של "נשים בשחור" – ראשית, הבלעדיות האשכנזית ודחיקת המזרחיות, ושנית, ההיררכיה הסמויה בין הנשים שנוצרה במשמרת למרות השאיפה הפמיניסטית לביטול היררכיות של כוח. כמו כן פרסמה מאמר המציע. תפיסה אלטרנטיבית של אלימות גברים כנגד נשים, המסיטה את האחריות מפרופסיונאלים לחברה על כל נדבכיה ומנשים כקרבנות האלימות לגברים כמחולליה. ככזאת היא נותנת שם לתוקפן במקום לקרבן ונוגעת בשרשים של התופעה. ובעיקר, היא מאפשרת לזהות את הגורמים המרכזיים הנושאים באחריות לאלימות ולמניעתה. . כמו כן פרסמה מאמרים על פמיניזם בישראל, אלימות גברים כלפי נשים ואימהות. מאז 2004 פרסמה כמה מאמרים באנגלית בנושאי כלכלת הנתינה, שגם הוצגו בכנסים בארצות הברית ובאירופה וגם ערכה את האנתולוגיה "דרך אם" שפורסמה גם בערבית ובקרוב תתפרסם גם באנגלית ובאיטלקית.. בהקדמה לספר פורשת שדמי את ביקורתה כלפי פמיניזם מיינסטרימי או פמיניזם של שוויון, היוצא כנגד אימהות ודוחף נשים לעבודה כדרך עיקרית להגשמה עצמית, שם אין ולא יכול להיות איזון בין עבודה למשפחה, אף על פי שלא עסק בפרוק מושג העבודה ובהצטמצמותו המהירה. במקום הפוליטיקה הפמיניסטית הזו, רואה שדמי באימהות לא רק מקור לעצמת נשים אלא גם מערכת ערכים ובסיס לסדר חברתי ופוליטי אלטרנטיביים. הספר כולל שלושה שערים: אימהות תחת פטריארכיה, אימהות מחוץ לפטריארכיה ויישומים של החשיבה החדשה. בימים אלו מסיימת שדמי ספר שידון בפרדיגמה האלטרנטיבית המוצעת על ידי כלכלת הנתינה האימהית ובמורשת המטריארכאלית ובאפשרויות שהיא מייצרת להבנה חדשה של משפחה, אימהות, ביטחון, אלימות, שלום ואקטיביזם עכשווי.
  • משטרה ושיטור -ב-2012 פרסמה את הספר "ארץ מאובטחת: משטרה, שיטור והפוליטיקה של הביטחון האישי" ( (הוצאת הקיבוץ המאוחד - קו אדום). הספר הוא הראשון והיחיד עד כה שפורסם בארץ על משטרה, שיטור, אבטחה והפרטה. הספר מציג באופן ביקורתי ונוקב כיצד תחת מישטור גובר והולך של החיים הציבוריים והפרטיים ואיבטוח המרחב בציבורי, מתרחשת חדירה הדרגתית ומעיקה של המשטרה וכוחות שיטור אחרים (ציבוריים, פרטיים, עירוניים, קהילתיים) למרקם החיים החברתיים והפוליטיים. הספר מציג גישות תאורטיות שונות לחקר המשטרה ומנתח את ההיסטוריה של משטרת ישראל על בסיס תאוריה ביקורתית-קונפליקטואלית ומנקודת מבטם של הקבוצות הסובלות מידה הקשה של המשטרה. הספר דן בהופעת השיטור עירוני, השיטור פרטי, השיטור הציבורי והשיטור על ידי אזרחים בישראל וחושף את תהליכי הפרטת השיטור, תוך זליגת סמכויות שיטור לגופים מחוץ למשטרה הממלכתית, הפיכת הביטחון לסחורה (מסחור השיטור) ויצירת אי שוויון ברמת הביטחון האישי על בסיס מקום, מגדר, עדה, לאום ומעמד. הספר מציע אלטרנטיבות לשיטור זה אם על ידי הסדרתו, חזרה מושכלת לשיטור ממלכתי במסגרת מדינת רווחה או אימוץ פרקטיקות השואבות מ"קרימינולוגיה של עשיית שלום".
  • פוסט-קפיטליזם ופוסט-פטריארכיה - שדמי היא שותפה לרשת בינלאומית של חוקרות העוסקות בחקר אימהיות, עבודת האם, מטריארכיה וכלכלת הנתינה והציגה את מחקריה בתחום זה בכנסים בארץ ובעולם. חשיבה מקורית וייחודית זו היא חלק מתנועות רבות בעולם השואפים לבנות חברה בלתי-פטריארכלית ובלתי-קפיטליסטית. במסגרת זו שדמי גם פיתחה מתווה לשלום בין ישראל לפלסטין והוזמנה להשתתף בכנס הבינלאומי ורב משתתפים "לנוע אל מעבר לקפיטליזם", שהתקיים ב-2014 במקסיקו. גם הספר "דרך אם" הוא חלק מעיסוקה בפוסט-קפיטליזם ובפוסט-פטריארכיה.

ספרים ראשונים

ב-2007 יצא לאור ספרה "לחשוב אישה: נשים ופמיניזם בחברה גברית". זהו ספר שמנסה להיות מעין דו"ח ביניים על מצב הנשים והפמיניזם בישראל לאחר כ-35 שנות פעילות פמיניסטית. יש בו ניסיון להציג באופן מפורט מהו פמיניזם רדיקלי ומהי תרומתו האפשרית. מסקנתה היא עגומה למדי: לא מעט בורות וחוסר ידע רווחים בקרב הציבור בכלל והנשים בפרט כלפי משמעותו האמיתית של המושג פמיניזם. על פי תפיסתה של שדמי, הפמיניזם עוסק, בראש ובראשונה, ביחסי הכוח בין המינים שהם הבסיס לכל יחסי כוח אחרים; הוא מושתת על חוויות של נשים בהיסטוריה והוא שואב ממורשתן של נשים וקורא להשתמש בה היום לשינוי סדרי עולם. מורשת זו שוויונית ביסודה והיא מכילה מעצם הגדרתה גם גברים ומגדרים אחרים. היבט אחר ששדמי מעלה בסיפרה - – הפמיניזם הצליח לבנות רשת עצומה של ארגונים ופעילויות והצליח להשפיע על השיח הציבורי. אבל בסך הכול מסקנתה בספר היא שפרט לקבוצה קטנה של נשים שמצבן השתפר, מצב רוב הנשים לא השתנה בישראל ובעולם ואפילו הידרדר.

הספר בנוי מרשימות, מסות ומאמרים, העומדים כל אחד בפני עצמו, ואלו יוצרים יחד מסכת אחת השואפת לתאר ולבקר את החברה הישראלית מנקודת מבט פמיניסטית-רדיקלית. בין נושאי הספר: אחריותם של החברה, הקהילה והמדינה לאלימות גברים כנגד נשים, אלימות גברים כתוצר של כוונה של גברים לפגוע ולנצל נשים; דיון בקואליציית נשים לשלום השבויה בדילמה בין הלוקלי לגלובלי; המסע האישי של הכותבת להכרה באשכנזיות שלה; תכנים לא צנועים; ועמדה ביקורתית כלפי הדמוקרטיה שלדעת שדמי בנויה על מתן זכויות וחירויות למעטים על בסיס דיכוי וניצול של אחרים (נשים ומזרחים ופלסטינים או קולוניות וקהילות מחוץ למדינה). מסקנתה של שדמי היא לפיכך שדמוקרטיה איננה המשטר הראוי והנכון. בעקבות ספרה הוזמנה להרצות בכנסים רבים

ב-2005 יצא לאור ספר שערכה יחד עם פרופסור חוה פרנקפורט-נחמיאס מאוניברסיטת ויסקונסין.

הוצאה לאור

ספרים שכתבה

  • דרך אם, הוצאת רסלינג, 2015[2][3]
  • ארץ מאובטחת: משטרה, שיטור ופוליטיקה של הביטחון האישי, קו אדום - הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2012.
  • לחשוב אישה: נשים ופמיניזם בחברה גברית, מבשרת ירושלים: הוצאת צבעונים, 2007.
  • תולדות משטרת ישראל, חלק א 1947-1957, ירושלים: היחידה להיסטוריה, המטה הארצי, משטרת ישראל, 1996.
  • תולדות משטרת ישראל חלק ב – 1958-1974 (בשיתוף אלי הוד ואבי הראל), ירושלים: היחידה להיסטוריה, המטה הארצי, משטרת ישראל, 2002.

ספרים שערכה

  • Sappho in Holy Land: Lesbian Existence and Dilemmas in Contemporary Israel (co-edited with Chava Frankfort-Nachmias). New York: State University of New York Press, 2005.
  • רודפי צדק: מחקרים בפשיעה ואכיפת החוק בישראל (עורכים שותפים: ישראל קים ולוי עדן), תל אביב: צ'ריקובר, 2004.

מאמרים נבחרים ופרקים בספרים

  • “Gendering and Racializing Israeli Jewish Ashkenazi Whiteness.” Women’s Studies International Forum 2003.
  • “The Second Zionist Revolution and the Ways It harms Women” Between the Lines 3, 2003.
  • 'Why I was not surprised by the killing of 14 Palestinians by Israel Police?" Between the Lines
  • “Israeli women and the feminist commitment.” In Dan Leon (ed.), Who’s Left In Israel, UK: Sussex Academic Press, 2004.
  • Shadmi, E. (2004), "Back to Womanhood: Feminism in Globalized IsraeL. In Luciana Ricciutelli, Angela miles, Margaret H. Mcfadden (eds.), Feminist Politics, Activism and Vision: Local and Global Challenges, Toronto, and NY: Inanna Publications and Zed Books.
  • The Construction of Lesbianism as Non-Issue in Israel, in Chava Frankfort-Nachmias and Shadmi, E. (Eds.) Sappho in Holy Land: Lesbian Existence and Dilemmas in Contemporary Israel, State University of New York Press. 2005.
  • Knowing Lesbians, Lesbian Knowing: Introduction, in Chava Frankfort-Nachmias and Shadmi, E. (eds.), Sappho in Holy Land: Lesbian Existence and Dilemmas in Contemporary Israel, State University of New York Press, 2005.
  • Trapped by Patriarchy: Can I Forgive Men? In Women and the Gift Economy, Genevieve Vaughn (ed.). Toronto: Inanna Publications, 2006.
  • Trapped by Patriarchy: Can I Forgive Men? In Women and the Gift Economy, Genevieve Vaughn (ed.). Toronto: Inanna Publications, 2006.
  • הכמיהה למלאות ההוויה, הכמיהה אל הכוח: הערות ראשוניות על הוויתן של נשים אשכנזיות בישראל, אצל: יעל עצמון (עורכת), התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 1999.
  • שיטור עירוני כהכרח היסטורי, משטרה וחברה 2001.
  • שיטור קהילתי בישראל – שינוי אסטרטגי או שחקן פוליטי? אצל: לוי עדן, אראלה שדמי וישראל קים (עורכים), רודפי הצדק: מחקרים בפשיעה ואכיפת החוק בישראל, תל אביב: צ'ריקובר, 2004.
  • לקראת תפיסה חדשה של אלימות גברים כנגד נשים: אחריות החברה והמדינה, ביטחון סוציאלי 64, אוגוסט 2003.
  • אימהות - בין תוהו, כשלים, קסם וחזון - הקדמה לספר "דרך אם".
  • תיתכן חברה של שלום גם בישראל/פלסטין - דרך אם, פרק 15.

    • קישורים חיצוניים

    undefined

    הערות שוליים

    1. ^ מכתב מסנ"ץ אורית דקה מאגף החקירות מתאריך 9 בספטמבר 2007.
    2. ^ אתר למנויים בלבד צפי סער, כשהעולם יונהג על ידי אמהות הוא יהיה מקום טוב יותר לחיות בו, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2015
    3. ^ תמי דינס, האמהות הורסת את המדינה, באתר פוליטיקלי קוראת, 16 באוגוסט 2015
    הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
    רשימת התורמים
    רישיון cc-by-sa 3.0

    33361017אראלה שדמי

    אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אראלה_שדמי&oldid=2011240"