אנטוניוס דיוגנס

אנטוניוס דיוגנס (ביוונית: Ἀντώνιος Διογένης) היה מחברו של רומן עתיק ביוונית ששמו "הפלאים שמעבר לתולה" (Τὰ ὑπὲρ Θoύλην ἄπιστα). חוקרים מיקמו אותו בסוף המאה ה-1 לספירה, אך זמנו לא היה ידוע אפילו לפוטיוס, שכתב תקציר של הרומן.

הרומן

הרומן כלל 24 ספרים ונכתב בצורה של דיאלוג על מסעות. הוא זוכה לשבחים רבים מפוטיוס על סיפורו החיוני, בהירותו וחינניות התיאורים שבו. חוקרים נוטים לקבל זאת כנתון שלוקיאנוס מסאמוסאטה ראה לנגד עיניו בעיקר את יצירתו של דיוגנס כשכתב את הפרודיה המהוללת שלו, "סיפורים אמיתיים" ‏ (Verae Historiae).

הידע הנוכחי על תוכן הרומן מקורו בביבליותקה של פוטיוס, שהשאיר סיכום קצר בכרך הארוך של מה שמומלץ לקרוא, "מיריוביבלוס", שאותו יצר עבור אחיו הבטל, טראסיוס, כדי לאפשר לו לבחור אילו ספרים לקרוא. שרדו בחלקם גם שני קטעים אצל פורפיריוס, שם הרומן משמש כמקור היסטורי לחיבורו "חיי פיתגורס", אך אף אחד מהקטעים הללו אינו מועיל מאוד לגבי העלילה. עם זאת, מעט קטעי הפפירוס ששרדו מהרומן, חושפים כמה היבטים של המבנה והתוכן.

אף על פי שפוטיוס משבח מאד את היצירה, הן בשל בהירות הסגנון שלה והן בשל אמינות העלילה שלה, תקציר התוכן שהוא מביא יוצר רושם מבלבל, בעיקר בגלל דרגות הסיפור המרובות המסודרות זו על גבי זו: סיפור בתוך סיפור ויותר ממספר אחד.

תוכן

הרומן מתחיל בשכבה חיצונית, בה המחבר כותב על בחור רומי מסוים, פאוסטינוס, המספר על מסעותיו בחיפוש אחר ספרים. הוא אפילו יוצא לעיר צור שבלבנון, בחיפוש אחר פלאות עבור אחותו איסידורה, שבעיקרון אוהבת לקרוא ספרים. מכתב תואם של המחבר בא לאחר הקדשה לאחותו שלו, שגם שמה איסידורה.

המסגרת הראשונה של הרומן, לעומת זאת, היא למעשה מכתב, שהתגלה מן הסתם על ידי פאוסטינוס. הוא נכתב על ידי יווני, בלאגרוס, שהיה חבר במשמר סומאטופילאקס, שיש עדות היסטורית על היותו בשירותו של אלכסנדר מוקדון. בלאגרוס שולח את המכתב לאשתו פילה - גם היא אישיות היסטורית - שהיא בתו הבכורה של אנטיפטרוס. בלאגרוס מדווח כי לאחר כיבוש צור, חייל ניגש לאלכסנדר והודיע לו על תגלית די מוזרה. בתגובה לכך, בליווי הגנרלים שלו הפאיסטיון ופרמניון, אלכסנדר צעד לתוך היפוגאום, שהכיל מספר סרקופגים עשויים אבן. אלה היו מעוטרים בכתובות מוזרות:

"ליסילה חיה 35 שנה"

"מנאסון, בנו של מנטיניאס חי 66 שנים, ואז 71 שנים"

"אריסטיון, בנו של פילוקלס חי 47 שנים, ואז 52 שנים"

"מנטיניאס, בנו של מנאסון חי, 42 שנים, ואז 706 לילות"

"דרקיליס, בתו של מנאסון חיה, 39 שנים, ואז 760 לילות"

"דייניאס הארקאס, חי 125 שנה"

כך, הקוראים מתוודעים לדמויות המשמעותיות של הרומן. ואז נמצאה קופסת עץ ברוש בין השרידים, עם הכיתוב: "הו, זר, הפותח את זה, למד מהנסים". אלכסנדר ובני לוויתו כמובן פתחו אותה, ומצאו בה את הסיפור של דייניאס ודרקיליס, המהווה את הנרטיב העיקרי של הרומן.

בנרטיב הזה, שני ילידי ארקדיה יוונים, דייניאס ובנו דמוכארס, יוצאים למסע אל הקצוות החיצוניים ביותר של אויקומנה. מעבר לים השחור הם מגיעים למעיינות של הנהר טנאיס ולהרים הריפאים. ואז הם ממשיכים במסעם אל האוקיינוס החיצוני. לאחר מסע ארוך על פני "אוקיינוס" - שבמסגרתו מצטרפים אליהם שלושה חברים למסע ששמם קרמאנס, מניסקוס ואזוליס - הם מגיעים סוף סוף לאי האגדי "תולה" (Thule, אולי איסלנד, איי פארו, שטלנד או נורווגיה).

שם הם מוצאים אשת אצולה פיניקית בשם דרקיליס, ילידת צור. דרקיליס ודייניאס מתאהבים זה בזה. אז היא חושפת בפניו את גורלם ההרפתקני אך העצוב והמפותל למדי שלה ושל אחיה מנטיניאס. שנים לאחר מכן, דייניאס זקן מגלה את סיפורם של דרקיליס ומנטיניאס, כמו גם את חוויותיו שלו, לקימבאס, שליח של הברית הארקדית, שנשלח לצור כדי לזמן את דייניאס בחזרה הביתה.

כך נודע לקוראים על מה שעבר על ילדיו של מנאסיון, דרקיליס ומנטיניאס, לאחר שהוריהם ברחו מהתוכניות של הנבל של הרומן, כוהן מצרי בשם פאפיס, שמשתלט בערמומיות על ביתו העשיר של מנאסיון. בתחילה מגלה הכוהן הרע הזה הכרת תודה כלפי מיטיביו. אך עד מהרה הוא מחולל שמות בבית האצילי ומביא אומללות, במיוחד לשני האחים. ההורים הטובים נופלים לשינה דמוית מוות לאחר שילדיהם מעניקים להם נוסחת קסם מיטיבה לכאורה, שסופקה להם על ידי פאפיס. מכיוון שהאחים סבורים שרצחו את הוריהם, הם בוחרים לברוח בצער, ראשית מגיעים לרודוס וכרתים, ואז ממשיכים לארצותיהם של הטירהנים והקימרים. שם, בעומק ארץ הברברים ובקצה העולם הידוע, דרקיליס מוצאת את הכניסה להאדס, שם היא פוגשת משרתת שנפטרה בשם מירטו, ממנה היא לומדת סודות מהעולם התחתון.

בחזרתם מהאדס, מגיעים דרקיליס ובני לוויתה, קרילוס ואסטראיוס, ל"קבר הסירנה". הסיפור כאן מסתבך יותר מכיוון שהוא מכניס חלקים מחייו של פיתגורס - אלה שצוטטו על ידי פורפיריוס בביוגרפיה שלו על פיתגורס.

אסטראיוס מסביר כיצד במהלך מסע, מנסארכוס, אב חורג של פיתגורס, הבחין ביכולותיו החריגות של הילד שהפך לפילוסוף כשהתבונן בו שוכב תחת צפצפה לבנה, מביט בשמש מבלי למצמץ. הצפצפה טפטפה טל מזין מצינור קטן. בהתחבב עליו ילד הפלא הזה, זעק מנסארכוס ולקח את הילד אתו. על האי סאמוס הוא הפקיד את הילד לטיפולו של אזרח מקומי בשם אנדרוקלס. בסופו של דבר אנדרוקלס אימץ את הילד, לו קרא בשם אסטראיוס, וגידל אותו יחד עם בניו הביולוגיים אונוסטוס, טירהנוס ופיתגורס. אסטריוס מספר כעת כיצד אנדרוקלס לקח על עצמו את חינוכו של פיתגורס, והכשיר אותו בנגינה על הלירה, בהיאבקות ובציור. ואז הפילוסוף אנכסימנדרוס ממילטוס לימד את הילד את החוכמה העמוקה ביותר של המצרים, הערבים, הכשדים והעברים (במידה ואנטוניוס דיוגנס אכן חי בסוף המאה ה-1, זהו אחד האזכורים הראשונים של המושג "עברים" בספרות הפגנית). אסטראיוס עצמו הועבר לידיו שלפיתגורס, שלאחר מבחן פיזיונומי קיבל אותו כתלמיד. בכך מסתיים הדיווח של אסטראיוס - שהוא ציטוטו של פורפיריוס את אנטוניוס דיוגנס על חיי פיתגורס, ובו משתקף גם מה שאסטראיוס שמע מאת אישה בשם פילוטיס בנוגע לפיתגורס ותורתו.

משהושלם המעקף הזה בסיפור, החברים הקיימים בקבוצת דרקיליס, קרילוס ואסטראיוס מגיעים לאיבריה, תחילה לעיר שתושביה עיוורים בשעות היום, אך יכולים לראות בלילה. בעזרתו של חליל, אסטראיוס פוגע באויביהם, הקלטים צמאי הדם והטיפשים, שהקבוצה בורחת מהם על ידי שינוי צבעי הסוסים שלהם, ובורחת לאקיטאניה. אסטראיוס מוערך במיוחד מכיוון ש"התמלאות" עיניו נחשבת כתואמת להתמלאותו של הירח. שינויי הירח מסדירים את שינוי השלטון בין מלכי המקום. דרקיליס מתרשמת מהארטברים , שנשותיהם יוצאות למלחמה בזמן שהגברים נשארים בבית ודואגים למטלות הבית. איכשהו האסטורים משתלטים על קרילוס ודנים אותו למוות כעונש על חוב ישן, וכך הוא מת.

קבוצת דרקיליס חוזרת לאיטליה ולסיציליה. אך היא נתפסת בהר אריקס ונלקחת לפני איינסידמוס, הרודן של לאונטינוי. בחצרו של הרודן הם מתעמתים למורת רוחם עם פאפיס, הנבל המצרי. אך דרקיליס, לשמחתה, גם פוגשת את אחיה האבוד, מנטיניאס, שחווה בעצמו מסע משונה עוד יותר, כשנסע לקצה העולם ומעבר לו. כעת הוא מספר לאחותו על המסע הזה למעלה אל תחומי השמש והירח (זהו הסיפור שנראה שלוקיאנוס מסאמוסאטה עשה עליו פרודיה בחיבורו "היסטוריה אמיתית").

האחים שהתאחדו בורחים מפאפיס, ולוקחים איתם כמה מספרי הקסמים שלו וכן קופסה עם צמחים קסומים. הם נמלטים אל רגיון ולאחר מכן אל מטפונטיון , מרכז ללימודי פיתגורס, שם הם נפגשים עם אסטראיוס פעם נוספת. הם ממשיכים איתו ונוסעים עד לארצות הגטים והתראקים, שם הם נתקלים בחכם התראקי (וכנראה גם הפיתגוראי) זלמוקסיס. זלמוקסיס מנבא שהאחים יגיעו סוף סוף לתולה, שם יכפרו על הפשע שביצעו שלא בכוונה כלפי הוריהם באמצעות סבל רצון של גורל דומה. אז האחים יוצאים לתולה, עדיין נרדפים על ידי פאפיס הרשע, שמתעמת איתם שוב. בעודו מטיל כישוף, הוא יורק על פניהם. זה גורם להם שינה דמוית מוות שממנה הם יכולים להתעורר רק לאחר כל שקיעה. תרוסקאנס, תושב תולה ועד לרצח לכאורה שבוצע על ידי דרקיליס ואחיה, הורג את פאפיס יחד עם עצמו. עם זאת, מכיוון שמאמינים כי האחים מתים, הם מקבלים אנדרטה ונקברים. בלילה הם מתעוררים. וכך מסתבר שהכישוף של פאפיס נמשך רק בשעות היום, כאשר האחים חיים וקיימים במשך הלילה.

בהמשך, בן לוויתם של האחים, אזוליס, והמטיילים הארקדיים, דייניאס ודמוכארס, מתחילים ללמוד את ספרי הקסמים של פאפיס. הם מחפשים את האמצעים לשחרר את דרקיליס ומנטיניאס מהקללה הרודפת אותם, בתקווה גם לעזור להורים של השניים, שככל הנראה סובלים בעיר צור ממצב דומה של מוות חי. בסופו של דבר כל הקבוצה, כולל האחים, חוזרים לצור. אבל דייניאס, שנסע עם קרמאנס ומניסקוס, שוב תועה מהיעד, ומוצא את עצמו צפונה יותר. אלה נכנסים לשטח הלילה הנצחי ומגיעים לבסוף לירח, שם נפגשים שלושת המטיילים עם הסיבילה. היא מעניקה להם את מילויה של בקשה אחת לכל אחד. דייניאס פשוט מבקש לחזור לדרקיליס אהובתו בצור, והדבר מוענק לו. לאחר שנרדם - כמו שעושה יוליסס בסכריה - דייניאס מתעורר בצור, שם בסופו של דבר כולם מתאחדים באושר.

ניתן לשער, שבנקודה זו הסיפור מוצא את דרכו בחזרה דרך אחת או יותר מהמסגרות והסופים המסודרים זה בתוך זה.

פרשנות

זוהי יצירה מקיפה בת 24 ספרים, שרק תקציר שלה נכתב על ידי פוטיוס. לכן נראה רק סביר שתוכן תקצירו של פוטיוס אינו תואם את היקפו האמיתי של הרומן. ההנחה היא שחלק מהותי מתוכן היצירה הוקדש לחומר פרדוקסוגרפי הקשור למקומות ולעמים הנזכרים בה ורובו נשמט בתקציר של פוטיוס, שהרי על אף מורכבותה של העלילה, לא נראה כי היא ארוכה מספיק כדי למלא מספר כה גדול של ספרים. ההנחה נתמכת גם על ידי פוטיוס עצמו, שמודה במפורש בכך שהבחין בסטיות.

בכל הקשור לפרשנות ולסיווג היצירה, המחקר עוסק בעיקר בשתי שאלות הקשורות זו בזו. ראשית, ביחס לאופי הרומן. ברור כי תורת הפיתגוראים ממלאת תפקיד מסוים ברומן - אך כיצד הוא היה אמור להיקרא מלכתחילה? האם הוא נקרא בקלילות, כרומן מסתורי, כסיפור אהבה, או אפילו כיומן מסע רגיל? ניתן להצביע על כמה אזכורים לדת הפיתגוראית, ובהתאם לכך לא לפרש את הרומן באופן בלעדי כספר מסתורין. אולם מנקודת מבט זו עולה שאלה נוספת: אם הקשר בין הפרודיה "סיפורים אמיתיים" של לוקיאנוס ל"נפלאות מעבר לתולה" אינו מוטל בספק, אזי מה טיבה של הפרודיה? האם הלעג מכוון כנגד הז'אנר של סיפורת מסע פסאודו-היסטורית או שמא כנגד הנימה הדתית המסוימת של הרומן? ואם כך, האם לוקיאנוס מבקר את המקבץ הרחב יותר של רעיונות פיתגוראים, או שהוא מתנגד לכת מסוימת? הבעיה בבסיסה היא היעדרו של טקסט מקורי כלשהו מתוך היצירה, ולא ניתן להסיק מסקנות מוצקות מתוך התקציר המצומצם, המבולבל, ולעיתים הקשה להבנה שניתן על ידי פוטיוס.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28023196אנטוניוס דיוגנס