אנטולי רובין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנטולי (יצחק) רובין
לידה 29 בינואר 1927
מינסק, בלארוס
פטירה 16 בינואר 2017 (בגיל 89)
ירושלים, ישראל
מדינה ישראלישראל ישראל
מקום קבורה קריית ענבים

אנטולי (יצחק) רובין (29 בינואר 1927 – 17 בינואר 2017) היה ניצול שואה ואסיר ציון[1] ששרד את הגולאגים. גיבור הספר "אסיר ציון" של הסופרת גלילה רון פדר עמית אשר הנציח את זיכרונותיו על סבלו בתקופה זו.

קורות חייו

ילדותו ותחילת דרכו

רובין נולד במינסק שבבלארוס בשנת 1927 למשפחה מסורתית, הצעיר מבין ארבעה ילדים. אביו, פנחס, היה פקיד בארגון סיוע ליתומים.

ביוני 1941, עם פלישת הגרמנים לברית המועצות, שהה רובין במחנה קיץ ליד מינסק. בשובו למינסק גילה שביתו נשרף. הוא הצטרף לנמלטים מזרחה, אך הגרמנים הגיעו לעיירה בה שהה עם משפחת דודתו ביילה, והם שבו למינסק. בבית דודתו רבקה מצא את אמו אתל ואחיותיו, תמר ובטי. אביו נרצח כשחיפש את משפחתו בדרך למוסקבה. אחיו הבכור, חיים, שירת בצבא האדום.

בני המשפחה הוכנסו לגטו מינסק. אחותו תמר עבדה בחלק הרוסי של העיר כדי להשיג מזון. באקציה השנייה בנובמבר 1941, נלקחו רובין, אחיותיו ואמו עם המיועדים למוות. תמר תחילה, ואחר כך רובין עצמו, הצליחו לברוח מתוך הטורים שהוצעדו לבורות הירי[2]. תמר הגיעה לפרטיזנים, אך הוסגרה לגרמנים, עונתה ונתלתה בחצר בית הסוהר[3][4][5]. אמו ואחותו בטי נורו למוות בבורות המוות בטוצ'ינקה. רובין שב לגטו, עבד בעבודות כפייה[6] וניזון משיירי אוכל של גרמנים. במרץ 1942[7] נעצר בשובו לגטו ומוין לאקציית חיסול נוספת, אך שוב הצליח להימלט[8][9][10][11]

חבר גרמני של אביו נתן לו מסמכים של רוסי שמצא. רובין הצטרף לשרתת בית ספר אוסטרית כשהלכה זו אל בתה בכפר דרבושינה לפני אקציית החיסול הסופית של גטו מינסק[12]. בכפר, עסק בעבודות המשק, תחת זהותו הבדויה ונהג גם לרעות את הפרות. באותה תקופה שאף להצטרף לפרטיזנים ועשה הכל על מנת לפגוש אותם. כשפגש בפרטיזנים[13] וביקש להצטרף אליהם כדי לנקום בגרמנים, נתקל באנטישמיות וכמעט שנרצח [14][15].

כאשר נכנס הצבא האדום לכפר שבו התגורר ב-1944 חש כאילו נולד מחדש, השמיד את תעודותיו הרוסיות על שם סטאפנוב כי סבר שאינו זקוק להן עוד, ושב למינסק. במינסק גילה שמעשרת דודיו ודודותיו שרדו רק דודה אחת וארבעת ילדיה. הוא החליט להתגייס לצבא אך היה לו מראה של נער ולכן לא גויס. מסיבה זו, הלך לבית ספר מקצועי צבאי לשיפוץ טנקים שהעניק לתלמידיו מזון, פנימייה ועבודה. מהטנקים פירק חלקי רדיו שהורכבו על ידי חברו ולראשונה שמע את קול הרדיו החופשי.

הוא עסק בספורט ולמד בשיעורי ערב לשם עמידה בבחינות הבגרות. הוא נתקל באנטישמיות[16]והגיב על דברי האנטישמים. בשלב זה לא הייתה לו שום ידיעה על יהדות.

המאסר הראשון - העלילה האנטישמית

אנטולי רובין במחנות במורדוביה

בימי שלטונות של סטלין רובין נשלח על ידי ראשי הסקציה לאגרוף למפגן ארצי של פעילי תרבות הגוף שנערכה בכיכר האדומה במוסקבה. בשובו, ב-14.11.1946, נכלא בעוון נטישה של מתקן צבאי בבית הסוהר העירוני. רובין נידון על ידי בית דין צבאי אף על פי שחלפה שנה וחצי מסיום המלחמה. הוא נדון ל-5 שנות כליאה במחנות העבודה לתיקון המידות בשל דעותיו הלאומניות, השקפתו ה"בלתי בריאה" על המשטר הסובייטי וההשפעה ההרסנית שהייתה לו על הנוער סביבו[17]. אך מתוך התחשבות בכך שהתייתם ובסך הכל ערק לצורך לימודים, נפסקו לו 5 שנות כליאה בלבד.

בעת שהותו בבית הסוהר, סיפר כי בלטו הבדלי המעמדות בין האסירים הרגילים לעומת האסירים הפליליים שהשליטו טרור בין כותלי הכלא[18]. דודתו, שניצלה מהמלחמה, שמעה על מאסרו ושלחה לו מעת לעת חבילות. כאשר הגיעה אליו החבילה הראשונה, החליט רובין לשמור לעצמו את החבילה אף על פי שהיה נהוג למסור אותן לכנופיה השולטת – האסירים הפליליים. יחד עם אסיר נוסף שהיה איש משטרה וחיילים אסירים, הנהיג מרד נגד הפליליים. אירוע זה המחיש לרובין את ההבדל בין קבוצה מלוכדת ומאורגנת לבין המון מפורר.

הוא הגיע לבסוף למחנה עבודה בסטנציה יאיה[19] שבסיביר ויצא עם הבריגדה שלו לעבודות פרך. במחנות אלה היה המשטר של רעב, התעללות ועבודה קשה. מדי יום מתו שם רבים, חלקם נרצחו על ידי הפושעים ואחרים מרעב ועבודות פרך. דודניתו, ששמעה על מאסרו, החליטה לפעול למען שחררו והגיעה עד לגנרל בדרגה בכירה ביותר שהורה על בדיקת משפטו, תוך שבוע הוחלט לשנות את גזר דינו לשנת מאסר אחת על תנאי. פירוש הדבר היה שהוא שוחרר אך ההחלטה על כך הגיעה אליו רובין רק כעבור חודשיים.

לאחר מאסר של שנה וחצי במחנה סטנציה יאיה[20]שבסיביר, שוחרר ונסע במשך שבוע ימים חזרה למינסק, כשהוא נוסע על גגות של קרונות ועל המישור שבין הקרונות. כששב למינסק, חזר ללימודים שמהם נלקח למאסר. מאחר שבמכון לתרבות הגוף ניתן מענק גבוה וניתנו מנות נוספות של אוכל ומדי ספורט שונים, בחר ללמוד במכון לתרבות הגוף אף על פי שרצה ללמוד רפואה.

תוך כדי הלימודים, העלה את הכנסתו גם על ידי תרומת דם, התקדם בספורט בתחרויות אגרוף וזכה במקומות הראשונים. רצונו להיות חזק ולעמוד בהתקפותיהם של האנטישמיים למיניהם, חיזקו אותו ברצונו לנצח[21]. החוסן הגופני שפיתח עזר לו אחר כך בעבודות הפרך במחנות, כשנאסר בשנית.

ההתעוררות הלאומית

האנטישמיות שבה נתקל מצד האוכלוסייה המקומית בזמן הכיבוש הגרמני, במאסר ובמחנות ולאחר מכן במשפט הרופאים[22], הביאו אותו לכך שבהדרגה עמידתו על יהדותו לבשה צורה מסודרת[23][24]. באותה תקופה, ידיעותיו בענייני היהודים היו דלות והוא לא ידע את תולדות ישראל, הלשון, התרבות והספרות.

החל מאותה תקופה, היו כל רעיונותיו, מרצו ואמצעיו מוקדשים להשגת מטרה נכספת זו והכל נבחן מנקודת מבט לאומית. הוא הקדיש את כל זמנו הפנוי ואת כל כספו להשגת מידע המעניין אותו בענייני היהדות וישראל ופעל להנחלת הגאווה על היותם יהודים בקרב הצעירים שנהו אחריו.

ב-1955 הוא הגיע לריגה לצפות בתחרויות ספורט. שם השלטון הסובייטי היה רק מאז ימי המלחמה, ועדיין נותרו יהודים שהיו עסקנים פעילים בארגוני יהודים שונים, בעיקר בית"ר ונשתמרו ספריות יהודיות עשירות. ברחובות דיברו יידיש, היהודים שמרו על המסורת והמנהגים, היו מתכנסים יחד וחוגגים את חגי ישראל.

כשחזר למינסק, מצא חומר בספריה המרכזית[25], כולל חוברת של גורקי על האנטישמיות והחל להשתמש בחומר הזה בשיחות על האנטישמיות המשתוללת עם יהודים מתבוללים ועם הקשישים, ואילו את הצעירים עניינו נושאים יהודיים כמו נאומי גרומיקו וצרפקין על הקמת מדינת ישראל. באמצעים אלה הוא הזכיר להם שהם יהודים ועורר בהם עניין בשאלת היהודים ובמדינת ישראל. עיקר מטרתו הייתה לעורר בהם גאווה לאומית.

בשנת 1956 נפגש לראשונה עם זוג תיירים מבוגר מארצות הברית, תחילה בקונצרט ואחר כך במלונם. רובין ניסה לקבל מהם כל פירור של מידע וסיפר להם על חיי היהודים בברית המועצות, על נחשולי האנטישמיות וביקש שיספרו על כך בישראל ובארצות הברית. לימים התברר כי כל השיחות האלו הוקלטו על ידי הק.ג.ב. ושימשו כנגדו במשפטו השני.

ב-1957 נערך במוסקבה פסטיבל הנוער הבינלאומי. מהעיתונים הבין שגם משלחת מישראל תשתתף. כדי להגיע ולפגוש את המשלחת הזו נסע תחילה ללנינגרד לתחרויות ספורט וליתר ביטחון הגיע למוסקבה שבוע לפני תחילת הפסטיבל. בחזרה של טקס פתיחת הפסטיבל ראה את הישראלים, רץ אליהם ושאל אותם המון שאלות ונמצא בקרבת המשלחת מהשכם בבוקר ועד מאוחר בערב. הוא רצה לדעת הרבה וגם סתם לשוחח איתם ולראות יהודים כמוהו שהם בני חורין ועצמאיים. שם הכיר יהודים רוסיים שבאו מכל קצוות ברית המועצות, לראות בעיניהם את שליחי הארץ שלהם, לראות את ריקודי העם של הישראלים, לשמוע את שיריהם ולראות את המבצעים עצמם. רובין מתאר כי היהודים הקיפו כל הזמן את הישראלים ולא הפסיקו לשאול אותם שאלות. הוא עצמו צילם את כל המשלחת וכל חבר במשלחת בנפרד והרבה לצלם את הדגל הישראלי. הוא תיאר שהיום הגדול של יהודי ברית המועצות שהתקבצו, היה היום שבו השתתפה המשלחת מישראל[26].

רובין הכיר את אחד ממדריכי המשלחת ונדבר להיפגש עמו ולקבל ספרות ומזכרות בשביל הבחורים במינסק. כשהוא הגיע בשעה היעודה, הסתבר כי אנשי המשלחת היו תחת מעקב צמוד של אנשי הק.ג.ב. וכי אחד מאנשי הק.ג.ב. עקב אחריו. עקב כך, לא עלה בידיו לקבל חומר וכל מה שהצליח לקבל היה את הכתובת של המדריך.

למרות כל המכשולים, הצליח רובין לצבור כמות מסוימת של ספרים, חוברות, עלונים ומזכרות שהיו בעיניו רכוש גדול והוא שיווה לעיניו את שמחתם של הבחורים במינסק. כשחזר, סיפר בהרחבה את אשר למד. רובין מתאר כי הצימאון שלו לידיעות בשאלת היהודים והרצון שלו למסור את הידיעות לאחרים, היו כאש בעצמותיו ולכן שכח את כל כללי הזהירות, מה גם שלא היה לו ניסיון בפעולות מחתרת.

החקירה והמשפט

בחקירתו סירב לשתף פעולה עם החוקרים ולמרות כל שיטות החקירה שהופעלו עליו, הוא לא נשבר, לא מסר שמות ולא אישר דבר. במהלך החקירות,

כאשר גילה שהחוקרים מצאו פתק ובו נרשם בצופן מספר טלפון של עובד שגרירות ישראל, הוא בלע את הפתק. על כך, הובל בכבלים חזרה והושם בצינוק.

יחד איתו נאסרו עוד שני אנשים, אחד שהיה אלוף הרפובליקה בהיאבקות והיה יהודי פשוט. כשנסע זה לפולין נתנו בידיו יהודים שברחו ממינסק ספרים, חוברות ועיתונים מישראל ומצרפת ברוסית, ביידיש ובעברית. בחקירה, אמר רובין, כי ניתן לאותו ספורטאי צרור עבורו וכי הלז אפילו לא הציץ לראות את תכולתו, הביאו ומסר לו את הצרור הסגור. גם הספורטאי אמר כך, אף על פי שלא נדברו מראש. עדות זו עזרה לאותו ספורטאי במשפט.

שותפו השני לאשמה של רובין היה רופא, שהיה בוגר ממנו בשנתיים, בנו של קומוניסט וותיק שהיה בעל וותק במחתרת. הוא ידע הרבה על פעילותו של רובין, אך לא הכל. אדם זה גילה התעניינות בשאלת היהודים. רובין נתן לו פרסומים והרופא הפיץ אותם בין מכריו. כשהוא נאסר הוא נשבר מיד והחל לדבר וסיפר את כל מה שידע וזכר ואף כתב מכתב הודאה וחרטה אל הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. כששמע בחקירה על מעשים אחרים שלא ידע, הטיל את כל האשמה על רובין. לעומתו, רובין קיבל על עצמו כל אשמה שהוכחה ואמר כי שידל אותו לעשות מעשים מסוימים, נתן בידיו פרסומים וכי כל האחריות למעשיו היא עליו. הוא סבר כי לא מדובר בשאלתו האישית בלבד, אלא שרואים בהם את נציגי היהודים הציוניים. כששמע על הדרך בה נהג, התבייש שאותו רופא הוא יהודי. רופא זה היה היחיד שהעיד שרובין התכוון להתנקש בחיי ניקיטה חרושצ'וב וסיפר שביקש ממנו ציאניד כדי לשים את הרעל בקליע שנועד לחרושצ'וב ובשביל עצמו כדי לתפור את הכמוסה בדש המקטורן. מלבד נתוני הבילוש לא הייתה בידי הק.ג.ב כל הוכחה להאשמה זו למעט עדותו של הרופא.

מוגות הלב של הרופא, מילאה את רובין זעם. גם בחקירה וגם במחנה, הרגיש שאין רואים בו אדם ששמו רובין וזה הכל, אלא שהוא גם נציג של לאום מסוים שיחס האוכלוסייה אליו היה מגמתי. בהמשך התברר כי החוקרים ניסו לנפח את עניינו, לכלול בו את שגרירות ישראל ולטעון כי הוא, רובין, כביכול קיבל הוראה משגרירות ישראל להתנקש בחרושצ'וב. היה ברור כי הסעיף על ניסיון התנקשות בחרושצ'וב היה הסעיף העיקרי ועליו העונש היה עונש מוות. הוא סירב לעו"ד שיגן עליו ואמר שיגן על עצמו, אך מינו לו עו"ד שהיה יושב ראש לשכת עורכי הדין בביילורוסיה. החקירה נמשכה חמישה חודשים, במשך ארבעה מהם היה כלוא בתא ליחיד.

לאחר שנסתיימה החקירה, הוצג בפניו באופן רשמי, כתב האישום על בגידה במולדת, ניסיון לרצוח את חרושצ'וב, תעמולה אנטי סובייטית ותעמולה שכללה הפצת ספרות ציונית, קשר עם שגרירות ישראל וליבוי הליכי רוח לאומניים.

במשפט העידו כ-20 עדים, רק אלה שתמכו באישום. אחדים הכחישו את עדותם הקודמת בטענה שהפחידו אותם וכי החזיקו אותם בחקירה 6–8 שעות רצופות. התובע שם את הדגש על הכוונה להתנקש בחיי חרושצ'וב, אך בסיום נאומו הודיע שמכיוון שניסיון ההתנקשות לא הוצא לפועל והייתה כוונה בלבד – הכוונה תיכלל בסעיף 70 לקודאקס הפלילי של ביילורוסיה. בסיכום נאומו, דרש לפסוק לרובין על היותו המארגן של הקבוצה הנפשעת, 5 שנות כליאה במחנות עבודה לתיקון המידות. לרופא נפסקו שנתיים וסילוק מהמפלגה הקומוניסטית ולמתאגרף נפסקו 6 חודשים בלבד. כשניתן לרובין לומר את דברו האחרון, הוא המשיך בהגנה על עמדותיו ודיבר על האנטישמיות הממלכתית בברית המועצות, על דיכוי החיים הלאומיים של היהודים, על ההטמעה הכפויה והצהיר כי מטרתו היא לצאת למולדתו, ישראל. עד לנאומו זה, דיווח עורך דינו לקרובי המשפחה כי הוחלט לפסוק לו 3 שנים בלבד. לאחר הנאום ולאחר התייעצות, פסק לו בית המשפט 6 שנות כליאה וזאת בשל התנהגותו החצופה במשפט ועמידתו על השקפותיו הנפשעות[27].

המאסר השני – התגבשות התנועה הציונית

בתקופת כליאתו השנייה, היו כעשירית הכלואים במחנות מורדוביה יהודים שנכלאו על "פשעים שונים". ביניהם היו "רוויזיוניסטים", שעדיין האמינו שאפשר לשנות את מהות האנטישמיות בברית המועצות. היו שכתבו על האנטישמיות והתקוממו נגדה ועל דיבה זו נפסקו להם 3–8 שנים, והיו יהודים שנכלאו על פעילות ציונית. במחנה היו כל היהודים מאוחדים בנושא אחד – ישראל. הם נפגשו בקביעות, החליפו ידיעות, כל אחד סיפר מה שקרא ושמע, בני הדור הוותיק סיפרו פרקים מתולדות עם ישראל, תרבותו ומסורתו. היו ביניהם יודעי עברית שלימדו את השפה. לא היו ספרי לימוד ולא מילונים והם חיברו בעצמם מילונים קטנים. הם לקחו אלפונים רוסיים וכתבו את התרגום העברי מעל למילים הרוסיות, חיברו משפטים שימושיים וחגגו יחד את כל חגי ישראל. הם היו מתכנסים באחד המחסנים לבגדי עבודה ואחד היהודים הקשישים היה קורא את התפילות והם קיימו את המצוות כפי שיכלו. ביום הכיפורים כולם צמו, דתיים וחילונים כאחד. קיום מצוות הדת היה עבורם הפגנת ייחוד לאומי[28]. ממטבעות כסף ישנים צרפו סמלי מגן דוד וענדו אותם על החזה. כל זה התנהל תוך כדי עבודות כפייה קשות ומתישות והרעבה מתמדת.

כאשר נוצרו התנאים שעשויים היו לגרום לשחרורו המוקדם, כתבו בני המשפחה בקשה לכך. מפקד היחידה שלו דיווח לו על כך ואמר שעליו לכתוב עליו חוות דעת. מאוחר יותר הוא ניסה לצרפו ל"פעילות ציבורית". כשרובין שמע על כך באספה, הוא קפץ כנשוך נחש ודרש בצורה נמרצת למחוק את שמו מ"רשימה שחורה זו" והודיע שלא ירשה להם לבצע דרכו עסקים מלוכלכים. הוא נמחק מהרשימה ונאמר לו כי ישלם ביוקר על סירוב זה. לאחר שבועיים, הגיעה התשובה של התובע הכללי ובה נאמר כי נבצר להפחית מעונשו בגלל התנהגותו הגרועה.

רובין מתאר כי במהלך כל המאסר, חשוב היה לו שלא יפגר בעבודה ולא יראה חולשה. אם ניסר ביחד עם מישהו בול עץ, מעולם לא ביקש הפסקה עד שבן הזוג היה מבקש הפסקת עישון. במיוחד היה לו קשה בזמן התקפי מיגרנה, מאחר שלא שיחררו אותם מעבודת הפרך. עד לשנה האחרונה למאסרו, היה מצבו הגופני טוב, הוא התחסן ולא חלה. אולם לקראת סיום תקופת המאסר, התדרדרה בריאותו. תרמו לכך מנות הרעב, העבודה קשה ומתח העצבים הקבוע. במשך כל ימות האביב של 1964, עמד בתוך שלוליות של מי הפשרת שלגים והחל לסבול מכאבים חזקים ברגליים. כתוצאה, סבל מלילות של נדודי שינה מרוב כאב והריפוי הפרימיטיבי הנקוט במחנה לא עזר לו והוא חיכה בקוצר רוח לשחרור. אז אירעה תקרית נוספת, שבה לאומני רוסי החל להשתולל בזמן העבודה ולהשמיץ את ישראל והציונות. רובין ניגש אליו לשאול אותו מה העניין ולמה הוא משתולל כך והוא הסתער עליו "אני יודע שאתה ציוני, אתם מתעללים בערבים! אתם גרועים מפשיסטים!" וכיוצא בזה. מאחר שלא היה טעם בוויכוח איתו, רובין נקט "דרך שכנוע" אחרת... הוחזר למחנה ונפסקו לו עשרה ימי צינוק. להחלטה צורפה הודעת המוכה שהותקף על ידי ציוני וכן תעודת רופא על שטפי דם, שן שבורה ועוד. רובין זכה לכבד ולחנוך צינוק חדש, קר וטחוב אשר אורכו שני מטרים ורוחבו מטר וחצי.

כשיצא מהצינוק היה נראה כאילו עבר מחלה קשה וממושכת. הלאומני הרוסי ביקש העברה מחשש נקמה וכשרובין יצא מהצינוק הוא כבר לא היה במחנה. באותה תקופה, החלו לשחרר אסירים שכמעט סיימו את מעצרם אולם החתימו אותם על בקשת חנינה ובכך הודה הנאשם באשמתו ובצדקת דינו. כשהציעו זאת לרובין, הוא כדרכו סירב ושוב נקלע לוויכוח עם איש הק.ג.ב. שטען כי היהודים הם עם של נוכלים, ספסרים וגנבים. רובין ענה לו שאם מסתכלים במחנה האסירים הפליליים הסמוך, כלואים בו רוצחים, אנשי כנופיות, אנסים ושודדים, ורובם רוסים, המסקנה היא שהעם הרוסי הוא כזה.

כשהשתחרר, נסע למינסק דרך מוסקבה. הודות למחנות, היו לו ידידים רבים במוסקבה, בלנינגרד, בקייב בריגה ובערים אחרות. עוד מהמחנה קיים קשרים עם אחרים שהשתחררו לפניו.

המעבר הקיצוני מחיי האסיר לחיים הרועשים של מוסקבה המם אותו. החברים הוליכו אותו לחוגי מכריהם ולבילויים שונים וכעבור 4 ימים יצא למינסק. במינסק שהה יום אחד ונסע לריגה שגם שם חיכו לו חברים. בריגה הייתה אווירה יהודית, בני הנוער התאספו וערכו נשפים ששרו בהם שירים יהודיים ורקדו ריקודים יהודיים. ביקרו בבית הכנסת, נסעו לגיא ההריגה של יהודי ריגה (טבח יער רומבולה) שבו הוצבו מצבות. רובין הכיר בריגה פעילים יהודיים רבים, שתה בצמא את החדשות מישראל, אסף פרסומים יהודיים ויצא לתחנת הרכבת כשידידיו מלווים אותו[29]. בתחנת הרכבת, נוכח לדעת שלא רק ידידיו מלווים אותו, אלא גם הק.ג.ב. הוא נפרד מידידיו ונכנס לקרון השביעי. היה לו ברור שאם זכה לליווי של אנשי הק.ג.ב. הוא יזכה לראות אותם מקבלים את פניו במינסק. לפני שהגיע למינסק הוא עבר לקרון ה-13 כדי לעקוב אחר מעשיהם ואכן חיכו לו סוכנים ליד הקרון ה-7, החליטו שהוא נעלם וראוי לבדוק אם הוא הגיע הביתה או שנתקע בדרך. שעה לאחר שרובין הגיע לביתו, הגיע אדם בלבוש אזרחי והציג את עצמו כעובד המשטרה. הוא שאל את בני הבית עליו וכשרובין יצא אליו הוא התחיל למלמל משהו על סידור עבודה ועל רישום למגורים וברור היה שהוא רצה רק לבדוק אם הוא הגיע. במשך חודשיים התדפק על דלתות של משרדים שונים ונדחה בנימוקים שונים, אף אחד לא רצה לקבל אותו לעבודה. המנהלים רצו לבטח את עצמם מפני כל צרה ושלחו אותו לארגונים גבוהים יותר או אל הוועדים המרכזיים של המפלגה להביא משם הפניה למקום העבודה.

הקמת התנועה הציונית במינסק

חודש לאחר שחרורו הגיעה אליו פתאום החלטת בית הדין העליון של ברית המועצות ובה נאמר שלאחר שנתברר משפטו מחדש והאשמות לא הוכחו, הוא זוכה לרהביליטציה וכל זכויותיו הוחזרו[30]. רובין התקבל לעבודה בבית החולים העירוני למשרת מורה בכיר להתעמלות רפואית ובו זמנית החל בפעילות להקניית הידע על היהדות ומדינת ישראל, במיוחד לצעירים. הוא שאף לעורר בלב היהודים המתבוללים רגשי כבוד לאומיים, גאווה לאומית ולהכין אותם לשיבה אל המולדת ההיסטורית, לישראל[31].

הוא שוב החל באיסוף חומר ומידע על ישראל ונוצר חיל חלוץ, אנשים שהתמכרו כליל לעניין התחייה הלאומית. הוא יצר חוג חדש של ידידים ומכרים אך הוא ידע שעוקבים אחריו, וכי אסור לו לסכן את הבחורים ששמם עוד לא הוכתם בעייני הק.ג.ב. בשלב זה, הוא כבר רכש ניסיון בעסקי מחתרת וסיים בית ספר טוב של נחקר, נשפט ואסיר מחנה. מסיבה זו, הוא לא יצר קשר עם קבוצות גדולות, ולא ערך היכרויות עם האנשים. הוא השתדל שלא כל הקשורים בידידיו יכירו אותו. הייתה לו קבוצת נאמנים מידידיו שקיבלו מידיו פרסומים ומידע, והם הפיצו אותם כל איש בחוגו. לפני מסירת החומר הוא הדריך אותם כיצד לנהוג אם ייתפסו וסיפר על דרכי החקירה. הוא יעץ להם לתדרך גם את ידידיהם לפני מתן כל חומר "טרף" בידיהם.

באחת הפעמים שנסע לריגה כאשר גילה שמתחילים לעצור שם אנשים לחקירה על קשריהם עמו, החליט לחזור מיד למינסק כדי להזהיר את הבחורים ולסלק מביתו כל חומר העשוי לשמש הוכחה כנגדו. בשובו למינסק גילה כי מכר טוב שלו שקיבל מידיו חומר על מלחמת ששת הימים, נעצר. מייד ביקש להזהיר את כל הבחורים שלו לסלק את הפרסומים מביתם, ושוב תדרך אותם ואת שאר ידידיו ומכריו כיצד לנהוג בחקירה, מאחר שהיה בטוח כי במוקדם או במאוחר ייחקרו, תוך שהוא נוקט בכל אמצעי הזהירות של פגישות חשאיות ולא לדבר מהטלפון שלו.

שוב, כמו בפעם הראשונה, לא היה מסוגל להשמיד את החומר הרב שהצטבר אצלו. הוא העביר אותו במזוודות סגורות ונעולות לשמירה זמנית לאנשים שבטח בהם והוא תידרך אותם לומר אם ייחקרו, שהוא מסר להם מזוודות סגורות ונעולות, עם חפצי הערך המשפחתיים שלא רצה להשאיר בדירה השכורה בה חי.

לאחר מכן נסע למוסקבה להזהיר את הפעילים שם וכמו כן רצה להזהיר את אשתו של מכרו אשר נעצר, אך גילה כי רומתה ומסרה את כל המידע שהיה בידה לק.ג.ב, אך במזל לא היה לה מידע רב.

במשך תקופה ארוכה נחטפו כמעט כל ידידיו ומכריו מהרחוב על ידי הק.ג.ב ונחקרו. רק בו לא נגעו. כשהגיע סוף סוף תורו, הזמין אותו מנהל כח אדם בעבודתו ומסר לו הזמנה להופיע בק.ג.ב בו ביום.

כדי למנוע את מאסרו, נקט רובין בחקירה, בגישה של הכחשה אפילו אם לא הייתה הגיונית, כי ידע שלאו נשאר לאו. הם חקרו אותו מבוקר עד ערב במשך 5 ימים, ובכל פעם היה יוצא תשוש מהחקירה. לאחר 5 ימים הפגישו את רובין עם מכרו העצור ועשו עימות ביניהם. רובין הבין שהוליכו את מכרו שולל, שרובין מסר את כל המידע לק.ג.ב. ולכן מכרו נשבר וסיפר על כל הקשרים ביניהם ועל החומר שרובין מסר לו. כדי שהמכר יבין שאין הדברים כך, רובין עבר על כללי החקירה וקפץ וענה שהכל שקר וכי שום דבר כזה לא נתתי לו מעולם. למרות זאת, סיפר המכר בפרטי פרטים על הכל. רובין המשיך וטען שהכל עלילה והוא אינו מבין מדוע המכר מעליל עליו וכי כל מה ששפך שם בדוי מראשיתו ועד סופו. לחוקרים אמר הוא לא מבין מה עשו למכרו שהוא שיקר כך.

החוקר סירב להמשיך ולחקור את רובין והפסיק את החקירה מאחר שהוא עמד על הלאו העקשני שלו, דבר שבדיעבד הציל אותו, ועקב כך הוא גם לא נקרא להעיד במשפט של המכר שלו אשר נשפט לשנה וחצי מאסר במחנה עבודה בכפייה במשטר מחמיר.

לאחר גזר הדין, הודיעו לו מריגה שהשלטונות התחילו להתיר יציאה לישראל. רובין מייד נסע לריגה וליווה כמה מידידיו שקיבלו היתר ליציאה וביקש שתישלח לו דרישה מהארץ. תוך שלושה שבועות הגיעה דרישה זו, ואוביר (מחלקה במשרד הפנים) קיבלו בניגוד לעבר את הבקשה אך משכו את התשובה במשך חודש וחצי. לבסוף, נקרא רובין לאוביר ומנהל האוביר הודיע לו "קיבלת רישיון לנסוע" והוסיף "מוטב שתסתלק לישראל שלך, משתרעיל כאן את תודעתם של צעירים סובייטים". רובין מציין לגבי כך, שהם אחרו את המועד מאחר שתנועת התחייה הלאומית התחוללה ולא היה כח שיכול היה לבלום אותה.

היציאה מברית המועצות

בניגוד לפעילים אחרים, שקיבלו חודשיים להתארגן ליציאה, הוקצו לו 12 יום בלבד. יום לפני נסיעתו, יצא רובין להיפרד מידידים ומכרים, ואף על פי כן, באו רבים מהם לתחנת הרכבת ללוות אותו. רובין זכה להיות הראשון במינסק המקבל היתר יציאה לאחר מלחמת ששת הימים. אף על פי שכל ידידיו ידעו שגם הק.ג.ב יהיה שם, כבר לא פחדו. חברים נאמו, שרו משירי ארץ ישראל ורקדו עד שעות הלילה המאוחרות. היה בידיהם רמקול והוא הופעל במלוא קולו, הכל בגלוי ללא הצנעת רגשותיהם. מלבד יהודים באו גם ידידים רוסים ללוות אותו.

בפרידה מרובין הוא קיבל פתקים ורשימות עם כתובות מיהודים שקיוו לקבל דרישה לעליה. כולם ביקשו שהארץ לא תשתוק ושייעשה הכל כדי לסייע להם בעלייתם. הם הביעו את רצונם לשמוע את קול אחיהם, קול הסולידריות שאינו משתתק. רובין ידע כי גם הוא לא אחת הרגיש את הבדידות, את הערירות ושזהו הרגש הקשה ביותר. היה ברור לו כי כדי שיהיה ליהודי רוסיה כח וכדי שתהיה להם תקוה, הכרח הוא שיידעו כי הם לא לבדם, שיש להם אחים החושבים עליהם ושעושים את כל האפשר להצלתם.

אחרי שעבר רובין בדיקה וחיפוש מדוקדק על גופו ושל בגדיו, אחד מידידיו הצליח להיכנס לתחום של הנוסעים שכבר עברו את בדיקת המכס ומסר לו צרור עם סרטים מפותחים. רובין ידע על סרטים אלה וידע שיש עליהם ציון סודי וחותמת של הוועד לביטחון המדינה – ק.ג.ב וידע שהחזקת צרור זה הייתה עלולה לעלות לו בעשר שנות מחנה. רובין לא חשב על סכנת המאסר אלא על הסכנה להפסיד את הסיכוי היחיד בחייו להגיע למולדת, אך לא יכול היה לסרב. הכל עבר בשלום והצרור הגיע ארצה ללא פגע.

בישראל

אנטולי רובין מדליק את המשואה, 2012.

ב-1 במאי 1969 הגיע רובין לישראל ונשלח והצטרף לקבוצת היוצאים מרוסיה במרכז הקליטה בכרמיאל. חדורים באמונה שצריך לפעול בגלוי נגד מניעת העלייה מברית המועצות, כתבו רובין וחבריו יוסף חרול ויוסף שניידר מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר והוזמנו לשיחה בלשכתה בתל אביב בה השתתפו גם קבוצה שהגיעה מגאורגיה, ועו"ד לידיה סלובינה עם בעלה. בפגישה זו הם הסבירו את הצורך בפעולות דרסטיות ובהפגנות בעולם. באותה תקופה שלטה התפיסה שצריך לשבת בשקט כי כאשר הייתה העלייה מרומניה כשהדבר התפרסם, צ'אושסקו הפסיק אותה.

אחרי פגישה זו, הם החליטו לפעול לבד. 2 אנשים נסעו באופן עצמאי לארצות הברית כדי לעורר דעת הקהל. לאחר זאת, נתיב, שנקרא אז משרד החוץ, שלח נציגים מהקבוצה לארצות הברית לעורר את דעת הקהל בעולם.

ראשון יצא מטעם נתיב יוסף חרול, ולאחריו נשלח רובין. עדיין באותה תקופה אסרו לפרסם את שמותיהם ואת העובדה שהם עזבו את ברית המועצות. אחד העיתונאים שלא שמע את האיסור, פרסם את הפרטים לגבי רובין.

משלא הצליחו להניע את נתיב והממשלה לעשות פעולות משמעותיות, פתחו פעילי העלייה מברית המועצות בשביתת רעב ליד הכותל, וזאת בניגוד לדעת נתיב. זו הייתה נקודת השבירה שבה התחילה התנועה של "שלח את עמי".

בנוסף, שימשו רובין, יוסף חרול, יוסף שניידר ואשר בלנק, כיועצים לעומדים בראש נתיב. רובין, שחווה את תחושת הייאוש מחוסר התמיכה מבחוץ בעת מאסרו, ולא שכח את בקשת הפעילים - שהארץ לא תשתוק ושייעשה הכל כדי לסייע להם בעלייתם, חש כי השגת התמיכה העולמית ושבירת השתיקה, בוערת בעצמותיו.

רובין החל ללמד בארץ חינוך גופני, תחילה בבתי ספר ואחר כך גם באוניברסיטה. מלבד חינוך גופני, גם הרבה לחנך את הדור הצעיר בארץ לגאווה לאומית והטיף להם ציונות.

רובין היה נחוש בדעתו שמה שחווה בשואה ובגולאגים של ברית המועצות לא יישכח ויהוה אבן דרך לדורות הבאים. הוא כתב את זיכרונותיו, תחילה ברוסית ועל כך בשנת 1975 חלק את הפרס הראשון שקיבלו מידי הנשיא אפרים קציר בתחרות ארצית "דרכי לארץ ישראל".ספרו זה, תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת ספרים "דביר" בשנת 1977 בשם "מגפים חומים מגפיים אדומים - מגטו מינסק עד מחנות סיביר". לאחר מותו, בשנת 2017 ספר זה שוכתב מחדש על ידי הסופרת גלילה רון פדר-עמית ועומד לצאת בהוצאת ספרי ניב.

בשנת 1989 רובין נשלח על ידי נתיב לברית המועצות ובמיוחד למינסק כדי לעודד את העלייה משם ואכן רבים מבני עירו עלו תוך השנתיים הבאות לארץ.

בשנת 2004 כתבה הסופרת גלילה רון פדר עמית בכרך 26 בסדרה מנהרת הזמן את הספר "אסיר ציון" "מסע לראשית שנות השישים בברית המועצות אל אסיר ציון אנטולי רובין".

רובין היה ממדליקי המשואה בטקס הדלקת שש המשואות בעצרת הממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2012[32][33].

משפחתו

בשנת 1969, לאחר עלייתו, נולדה בתו אילונה בברית המועצות ומאוחר יותר שני נכדיו. המשפחה מתגוררת באטלנטה שבארצות הברית. בשנת 1972 נשא רובין את דר' קרני ז'בוטינסקי, בתו של ערי ז'בוטינסקי ונכדתו של זאב ז'בוטינסקי, פסיכיאטרית, לשעבר נציבת הקבילות לחוק ביטוח בריאות ממלכתי (1996 - 2006). נולדו להם שני ילדים ושלושה נכדים.

רובין נפטר ב-16 בינואר 2017 ונקבר בבית העלמין שבקריית ענבים.

פרסומים

  • דרכי לארץ ישראל [דף מחיי סבל, פרק 2] (ברוסית), ספריית העלייה, 1977. עמ' 84–250.
  • אנטולי רובין מגפים חומים מגפים אדומים, מגטו מינסק עד מחנות סיביר, תורגם מרוסית על ידי ניר ערד, הוצאת דביר, 1977.
  • אנטולי רובין ניצחון בלתי אפשרי, מהתופת של גטו מינסק לזוועות של מחנות סיביר, שוכתב על ידי גלילה רון פדר עמית, הוצאת ספרי ניב, 2019.
  • אנטולי רובין דף מחיי סבל ותלאות, מהתופת של גטו מינסק לזוועות של מחנות סיביר (ברוסית), הוצאת בית נלי, 2019.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Epstein, Barbara (2006). Antisemitism in the Soviet Partisan Movement, 1941–1944: The Case of Belorussia in: Holocaust and Genocide Studies 20..
  • Epstein, Barbara (2008). The Minsk Ghetto 1941–1943: Jewish Resistance and Soviet Internationalism. ISBN 9780520242425..
  • Smilovitskii, Leonid (2008). The Minsk Ghetto 1941–1943: Jewish Resistance and Soviet Internationalism. New York: University of California Press. ISBN 978-0-520-24242-5..
  • Rapoport, Yakov (1991). The Doctors' Plot of 1953: A Survivor's Memoir of Stalin's Last Act of Terror Against Jews and Science. Cambridge: Harvard University Press. ISBN 9780674214774..
  • Solzhenitsyn, Aleksandr Isaevich (1962). One Day in the Life of Ivan Denisovich. Soviet Union: Signet Classic Press. ISBN 0374529523..
  • Arkady Vaksberg (1994). Stalin Against The Jews, tr. Antonina Bouis. מסת"ב 0-679-42207-2
  • Louis Rapoport (1990). Stalin's War Against the Jews. מסת"ב 0-02-925821-9

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנטולי רובין בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Anatoly Rubin as one of Prisoners of Zion
  2. ^ [1] Anatoly Rubin's story is written in Barbara Epstein's book "The Minsk Ghetto 1941–1943: Jewish Resistance and Soviet Internationalism"
  3. ^ Bankier, David; Gutman, Israel (23 במרץ 2018). "Nazi Europe and the Final Solution". Berghahn Books – via Google Books. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Dean, Martin (23 במרץ 2003). "Collaboration in the Holocaust: Crimes of the Local Police in Belorussia and Ukraine, 1941–44". Palgrave Macmillan – via Google Books. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Smilovitskii, Leonid: Antisemitism in the Soviet Partisan Movement, 1941–1944: The Case of Belorussia in: Holocaust and Genocide Studies 20, 2006
  6. ^ [2] Labor forced work in the Minsk ghetto(הקישור אינו פעיל, 27.11.2019)
  7. ^ רובין (2019), עמ' 35-33
  8. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, מהגטו לסיביר: סיפור ההישרדות של אנטולי רובין, באתר הארץ, 27 בינואר 2017
  9. ^ "Wayback Machine". 3 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Himka, John-Paul; Michlic, Joanna Beata (1 ביולי 2013). "Bringing the Dark Past to Light: The Reception of the Holocaust in Postcommunist Europe". U of Nebraska Press – via Google Books. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "Jewish armed resistance in ghettos and camps, 1941–1944". www.ushmm.org.
  12. ^ [3] אנטולי רובין מוזכר בספר Nazi Europe and the Final Solution
  13. ^ "https://www.ushmm.org/learn/introduction-to-the-holocaust "Jewish Partisans
  14. ^ Anatoly facing the Anti-Semitism in the Partisan Movement of Belorussia, 1941-1944
  15. ^ רובין (2019), עמ' 50-42
  16. ^ Redlich, Shimon; Anderson, Kirill Mikhaĭlovich; Alʹtman, I. (23 במרץ 1995). "War, Holocaust and Stalinism: A Documented Study of the Jewish Anti-Fascist Committee in the USSR". Psychology Press – via Google Books. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ רובין (2019), עמ' 64-62
  18. ^ רובין (2019), עמ' 69-65
  19. ^ "Карта посёлка Яя, Яйский район, ближайшие города". tochka-na-karte.ru.
  20. ^ [4] מפה של מנהלות הגולאגים במרכז אירופה
  21. ^ Земсков В.Н. К вопросу о репатриации советских граждан. 1944–1951 годы // История СССР. 1990. № 4 (Zemskov V.N. On repatriation of Soviet citizens. Istoriya SSSR., 1990, No.4
  22. ^ "Doctors' Plot – Soviet history".
  23. ^ רובין (2019), עמ' 98-97
  24. ^ Rapoport (1991), pp. 119–120
  25. ^ "LATVIA".
  26. ^ אנטולי רובין בספר "תחייה ותקומה לאומית: הציונות והתנועה הציונית בברית־המועצות, 1947–1987", בנימין פינקוס
  27. ^ RUBIN ANATOLY PINKHUSOVICH in the list of VICTIMS OF POLITICAL TERROR IN THE USSR, as cited by the Memorial Society on the basis of the Memory Books issued or prepared for release in various regions of the former USSR, as well as a number of unpublished sources
  28. ^ רון פדר עמית (2004), עמ' 38-46
  29. ^ Anatoly Rubin in the book "the last exodus", by Leonard Schroeter
  30. ^ רובין (2019) תעודת הרהביליטציה, עמ' 204
  31. ^ אנטולי רובין בספר "מינסק עיר ואם" כרך שני - יהדות מינסק מ-1917 ועד ימינו, דוד כהן
  32. ^ ריאיון עם אנטולי רובין לקראת טקס מדליקי המשואות מתוך אתר "יד ושם"
  33. ^ 2012 interview with Anatoly Rubin - torchlighters
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31241554אנטולי רובין

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אנטולי_רובין&oldid=2126381"