יוסף שניידר
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
יוסף שניידר (1927–2006) היה אסיר ציון מראשוני[דרוש מקור] הפעילים הציונים במאבק נגד השלטונות הסובייטים למען זכויות יהדות ברית המועצות לעלות לישראל ולקיים מורשת עברית ויהודית.
תולדות חיים
יוסף שניידר נולד בריגה ב-27 במאי 1927. ב-1933 החל ללמוד בבית הספר היהודי בריגה אך נאלץ להפסיק את לימודיו עם תחילת מלחמת העולם השנייה. ב-1941, עם תחילת האקציות שהובילו לרצח רוב יהדות לטביה בידי הנאצים ועוזריהם, ניצלו הוא, אמו וכמה מבני משפחתו הקרובים כשהצליחו לברוח מריגה מזרחה להרי האורל שבברית המועצות. אביו, אלכסנדר שניידר, נשאר בריגה כדי להילחם בנאצים אך כמעט כל שארית משפחתו וקרוביו נספו בשואה.
עם חזרתו לריגה, נשבע שניידר להקדיש את חייו לפעילות ציונית ולפעול על מנת שכל יהודי יידע להגן על עצמו. ב-1944 התגייס שניידר לצבא האדום ושירת בדוויזיית לטביה שבה היה אחוז גבוה של יהודים. סטלין פירק את הדיוויזיה בין גדודי הצבא האדום מפני שחשש שתהפוך ליסוד לצבא לאומי לטבי. שניידר נשלח לבית ספר לקציני שריון בסוורדלובסקי שבהרי אוראל. כשסיים את בית הספר לשריון ביקש לשרת בלטביה קרוב לאימו שנותרה ערירית לאחר שכל בני משפחתה נרצחו - אך מפקדיו הפנו אותו לשרת בסחאלין, אי מרוחק ליד יפן. שניידר סירב לשרת שם ונענש בהורדה בדרגה ונשלח לשנתיים לגדוד מיוחד של אנשי צבא ש"סרחו" ועסקו בבניית שדה תעופה.
ב-1951 בתום שירותו בצבא האדום ועד לשנת 1955 התאמן שניידר בירי ובצליפה וסיים את בית הספר הגבוה של לטביה למאמני קליעה. ב-1954 שבר שניידר את שיא העולם בקליעה למטרה ברובה ונבחר לכהן כנשיא התאחדות הקלעים של לטביה.
בריגה אירגן שניידר קבוצה שמנתה כ-70 איש שמטרתה הייתה לקיים ולשמר את התרבות האידית והעברית ולהילחם בפאשיזם. שם הארגון היה "נקמה" וסמלו מגן דוד כחול לבן. בשנים הללו הידק את הקשר עם שגרירות ישראל במוסקבה וקיבל מהם חומר ספרותי ציוני שאותו הפיץ בין חברי המחתרת היהודית שהקים. קבוצה זו הוקמה כמועדון קליעה ששימש סיפור כיסוי לפעילותו של יוסף[1].
מעדות מאוחרת של שניידר עולה כי הוא גם הצליח להעמיד בחלון ביתו תמונה של חיים ויצמן כאשר עברה לידו תהלוכה של הצבא האדום. ההסבר הפשוט לכך שהאירוע עבר בשקט היה הדמיון בין ויצמן לולדימיר איליץ' לנין[2].
ב- 1957 נאסר שניידר על ידי הק.ג.ב בלטביה והואשם בקיום קשר עם שגרירות ישראל, בקבלת חומר ציוני ובהפצתו, בהחזקת נשק ותחמושת באורח לא חוקי (למרות שהיה נשיא התאחדות הקלעים של לטביה), בקיום קשר עם קול ציון לגולה ובבגידה במדינה. כמו כן הואשם בתכנון התנקשות בנשיא מצרים דאז גמאל עבד אל נאצר בביקורו במוסקבה ובתכנון חטיפת אונייה בשם מולוטוב על מנת לברוח מגבולות ברית המועצות.
ב-22 באפריל 1957 קיבל שניידר בדואר חבילה עם חליפת מדי משטרת ישראל מקרוב משפחתו - פקד נפתלי גריבוב - שהיה מנצח תזמורת משטרת ישראל. ב-23 באפריל עמד שניידר מול המראה בביתו ומדד את המדים כשנשמעה דפיקה בדלת "מהוועד". שניידר חשב שאלו אנשי הוועד מהתאחדות הקליעה שבראשה עמד, אך באותו רגע פרצו פנימה שבעה אנשי ק.ג.ב. לאחר חיפוש מצאו בביתו קטעי טקסט משידורי "קול ציון לגולה". בחיפוש נוסף בסטודיו לצילום של שניידר, שהיה ממוקם במרכז ריגה, מצאו את עיתון "במחנה" ובשערו תמונה של שלל צה"ל ממבצע סיני - טנק סובייטי.
החקירות באגף המבצעים של הק.ג.ב. החלו ונוהלו בידי יהודי כששניידר עדיין לבוש במדי משטרת ישראל. ראש צוות החקירה הטיח בשניידר: "אתה צריך להתבייש שאתה אומר דברי שקר בעודך לובש את מדי צבא ישראל". בתום יומיים רצופים של חקירות הורד שניידר למרתפי הק.ג.ב. - בית הסוהר של שירותי הביון הסובייטים.
כעבור שישה חודשים של חקירות ועינויים הובא שניידר לבית המשפט העליון של לטביה כשבאולם ישבו הוריו ורעייתו הראשונה לודה. השופט הורה להוציא את בני משפחתו ולקיים את המשפט בדלתיים סגורות. עורך דינו של שניידר היה גם כן יהודי ואיש ק.ג.ב. במהלך המשפט, ביקש שניידר להחליפו לאחר שדיבר בגנות ישראל אך השופט התריע כי הפרקליט עושה עבודתו נאמנה.
גזר דינו של שניידר - ארבע שנות מאסר במורדוביה עם עבודות פרך. ההאשמות העיקריות היו החזקת נשק ותחמושת בלתי לגאליים והחזקת חומר תעמולה ציוני. ארבע שנים היה אסור שניידר במורדוביה וגם שם עסק בפעילות ציונית ובתיעוד שאר האסירים היהודים במחנה. ב-1961 השתחרר שניידר ומיד חזר לעסוק בפעילות מחתרתית וחידש את קשריו עם השגרירות הישראלית במוסקבה. למרות האיסור החל עליו לצאת מריגה בהיותו אסיר פוליטי לשעבר הסתכן שניידר ונסע ברחבי ברית המועצות כדי לתעד במצלמתו בתי קברות יהודיים בלטביה, קישינב, אודסה, מוסקבה, ומינסק. בתי קברות אלו חוללו על ידי הרוסים לאחר מלחמת ששת הימים ושניידר חזר כדי לצלם את הנזק שנגרם למצבות היהודים - את התשלילים הצליח להבריח לישראל.
לאורך השנים הגיש שניידר יותר מ-14 בקשות רשמיות לעלייה לישראל - כולן נדחו. לבסוף בשנת 1969 אושרה בקשתו במפתיע. בעלייתו ארצה הגשים את חלומו והרגע שייחל לו כל חייו לאחר תלאות וייסורים קשים הגיע. בארץ עבד תקופה קצרה כצלם בלשכת העיתונות הממשלתית אך ביקש להתגייס למשטרת ישראל. לבוש מדי שוטר נפגש שניידר עם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר. הפגישה שיזמה ראש הממשלה נמשכה למעלה מחמש שעות בנוכחות השגרירים לשעבר של ישראל במוסקבה. את דרכו במשטרה הוא החל במז"פ.
שניידר היה מגרעין המתיישבים במחנה גבעון הסמוך לרמאללה ומהגרעין המייסד של היישוב גבעת זאב. ב-1990 פרש מהמשטרה ועבר יחד עם משפחתו לווינה בעקבות עבודתה של רעייתו ריטה, שהועסקה כמתורגמנית במשפט דמיאניוק. ב-1995 חזר לגבעת זאב וגר שם עד פטירתו ביוני 2006.
לקריאה נוספת
- נח דגוני, בציפורני הק.ג.ב., משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1984
קישורים חיצוניים
- חן מלול, תמונות ומסמכים מהארכיון של שניידר, בבלוג הספרייה הלאומית, מאי 2018
- ענבר טויזר, נחשפו צילומים נדירים של אסירי ציון במחנה עבודה, באתר ynet, 16 במאי 2018
הערות שוליים
- ^ יורי ילון, תיעוד נדיר: אסירי ציון במחנות הכפייה הסובייטים, באתר ישראל היום, 17 מאי 2018
- ^ שניידר, אורי, "גילויי המאבק", באתר בית התפוצות.
23124228יוסף שניידר