אנטואן מייה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנטואן מייה
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

פול ז'ול אנטואן מייה (בצרפתית: Paul Jules Antoine Meillet,‏ 11 בנובמבר 1866 – 21 בספטמבר 1936) היה בלשן ולשונאי צרפתי, אחד מהחשובים בתחילת המאה ה-20. היה מומחה בחקר שפות ההודו-אירופיות וכיהן כפרופסור להיסטוריה ולמבנה של שפות ההודו-אירופיות בקולז' דה פראנס. נודע בספר המופת שלו "ספר להיסטוריה של השפה היוונית" (1913).

קורות חייו

אנטואן מייה נולד ב-1866 ביישוב מולן, במחוז אלייה (Allier) שבחבל אוברן, כצאצא למשפחה ותיקה שמקורה בחבל בורבונה. אביו, ז'ול מייה, היה נוטריון ביישוב שאטומייאן במחוז שר, ואמו, לואיז פטרוני פוארייה נפטרה כשאנטואן היה בן 11. מייה למד בתיכון במולן, הנקרא כיום על שם תאודור דה בנוויל, בו התוודע לשפה היוונית בזכות מורה בשם דוריזון, ואחרי 1884 למשך שנה הוא למד בתיכון לואי הגדול בפריז.[1] אחרי כך לימד זמן קצר באותות תיכון יוקרתי. אחרי 1885 מייה למד בפקולטה לספרות של אוניברסיטת סורבון בפריז. נרשם שם ללימודי שפות ולשונאות והיה תלמידו של לואי אווה (Havet) בתחום הלימודים הקלאסיים, של ג'יימס דרמסטטר בתחום השפות האיראניות ושל אבל ברגן (Bergaigne), סילוון לוי, וויקטור אנרי בתחום השפות ההודו-אריות. אולם המדענים שהשפיעו עליו ביותר היו פרדינן דה סוסיר מאקול פרטיק דה אוטז אטיד ומישל בריאל מהקולז' דה פראנס. סוסיר היה אז הממלא מקום של בריאל בהוראת השפות גותית וגרמנית עליונה עתיקה. ממנו שאב מייה את השיטה לניתוח בלשני. ב-1889 הצליח מייה במקום הראשון במבחני ה- agrégation.[2] ב-1889–1890 מייה מילא את מקומו של סוסיר באקול פרטיק בזמן שנת השבתון של האחרון.[3] מייה וסוסיר היו לידידים והתכתבו תקופה ארוכה. מכתביו של סוסיר למייה ב-1894–1911 היוו מאוחר יותר אמצעי מחקר חשוב להכרת השקפותיו של סוסיר שלא הצליח להשאיר אף ספר כתוב.[3] ב-1891 מייה התמנה באקול פרטיק כמנהל מחקר בשפות ההודו-אירופיות. ב-1897 הוא סיים את עבודת הדוקטורט בסורבון, בנושא "מחקר על השימוש ביחסת גניטיב-אקוזטיב בשפה סלאבית העתיקה". כבר ב-1891 ערך מסע ראשון בתביליסי ובארמניה שבו התעמק בשפה הארמנית (אותה למד לראשונה מאוגוסט קארייר) ולמד את הכתיב של כתבי היד הארמניים. שהותו בהרים באצ'מיאדזין עזרה לו להתאושש מבחינה בריאותית אחרי שהיה חשד שלקה בשחפת. בשובו לצרפת התמנה מייה כפרופסור לבלשנות השוואתית באקול פרטיק (שבו לימד עד 1931).[4] החל מ-1894, אחרי מותו המוקדם של דרמסטטר התחיל מייה ללמד גם שפות איראניות עתיקות. בשנים 1902–1905 הוא לימד גם את השפה הארמנית במכון הלאומי לשפות ולתרבויות המזרח בפריז. שם היה מייה מנטור ל-הראציה אצ'ריאן, מייסד הדיאלקטולוגיה הארמנית המודרנית. ב-1906 התמנה כפרופסור לבלשנות השוואתית של השפות ההודו-אירופיות ולבלשנות כללית בקולז' דה פראנס, במקומו של בריאל. הוא שינה את שם הקורס האחרון ל"ההיסטוריה והמבנה של השפות ההודו-אירופיות".[1] בשנים 1921–1936 כיהן מייה כיושב ראש המכון ללימודים סלאביים בפריז.ב-1921 יחד עם פול בואייה ואנדרה מזון הקים את ה-Revue des études slaves. מייה נהג לומר:"מי שרוצה לשמוע איך דיברו הודו-אירופאים צריך לבוא ולשמוע איכר ליטאי". עם הבלשנים ששיתפו פעולה עם מייה נמנו פול פליו ורובר גוטיו.

החל מ-1932 מצבו הבריאותי הידרדר, סבל בין השאר, מקשיי הליכה, וטופל במסירות על ידי אשתו. מייה נפטר ב-1936 בשאטומייאן, שר. לפי צוואתו הובא לקבורה בקבר המשפחתי בבית הקברות של מולן.

חייו הפרטיים

מייה היה נשוי משנת 1916. לזוג לא נולדו ילדים.

מחקריו ופעילותו האקדמית

הבלשנות ההיסטורית

כיום מייה ידוע במיוחד בזכות תרומתו לבלשנות ההיסטורית. הוא טבע וניסח את המושג "הידקדקות" "grammaticalisation". [5] שבו הגדיר את תהליך ההתחדשות שבאמצעותו מלים אוטונומיות הופכות ל"סוכני דקדוק" [6] אחרי הפופולריזציה של המושג על ידי יז'י קורילוביץ' והתפתחויות נוספות בשלהי המאה ה-20[7] הוא הפך ליסוד משמעותי של הבלשנות הפונקציונליסטית.

המחקרים ההומריים

בסורבון הדריך מייה את הבלשן הצעיר מילמן פרי. ב-1923, שנה לפני שפרי התחיל את לימודיו אצל מייה, הביע הפרופסור את דעותיו לגבי האפוס ההומרי, מה שפרי ציטט בראשונה משתי תזות שלו בצרפתית.:

האפוס ההומרי הוא כולו מורכב מנוסחאות שהועברו ממשורר למשורר. בדיקה של כל קטע תגלה מהר שהוא עשוי משורות וקטעי שורות שמשתחזרות מילה במילה באחד או יותר קטעים נוספים. אפילו אותן השורות שחלקים מהן אינם חוזרים בשום קטע אחר יש בהן אותו אופי נוסחתי, וללא ספק זה רק מקרה שלא תועדו גם במקום אחר

לדעת מייה ההרכב הנוסחתי-בעל-פה יכול להוות צביון של האפוסים המועברים בעל-פה (כפי שהאיליאדה נחשבה). מייה הדריך את פרי לחקור את מנגנון המסורת בעל-פה העכשווית על מנת לבדוק אם השערתו תקפה. כמו כן הוא הציג את פרי בפני המלומד הסלובני מתיה מורקו שכתה רבות על המסורת האפית ההרואית בשפה הסרבו-קרואטית והתבסס במידה רבה על הקלטות פונוגרפיות בבוסניה. המחקרים שערך פרי ותלמידו אלברט לורד בבוסניה, שהקלטותיהם נמצאות בארכיון של אוניברסיטת הרווארד, גרמו למהפך בלימודי השירה ההומרית.

מורשתו

עם תלמידיו נמנו אמיל בנבניסט, שירש ממנו את הקתדרה בקולז' דה פראנס, ז'ורז' דומזיל, מרסל כהן, אנדרה מרטינה, אורליין סובאז'ו, לוסיין טנייר, ז'וזף ונדריאס והמומחה ביפנית שארל אגנאואר. מייה היה גם מדריך הסופר ז'אן פולאן בתזה שלו על הסיווג הבלשני של המשפטים הפתגמיים המלגשים[8] וכמו כן גילה את גוסטב גיום. מייה השפיע גם על שורה של בלשנים זרים:ייז'י קורילוביץ' (פולין), מקס נידרמן (שווייץ), אלף זומרפלט (נורווגיה), ג'קומו דבוטו (איטליה) וכו'.

לדברי הבלשן הגרמני ולטר פורציך, מייה היה "מבשר גדול" בתחום הבלשנות ההיסטורית. הוא הראה שקבוצות השפות ההודו-אירופיות הן תוצר היסטורי של וריאציה דיאטופית. מייה נחשב גם לאבי הבלשנות החברתית (סוציולינגוויסטיקה). ב-1916 כשהתנגד לפרסום הקורס לבלשנות כללית של סוסיר וביקר אותו במישורים שונים.

דעות שנויות מחלוקת: על שפות תרבות ועל ריבוי לא רצוי של השפות

מייה הואשם שבתצפיותיו על השפות ערבב לפעמים פוליטיקה. דוגמה בולטת מבחינה זו היו דעותיו השליליות לגבי השפה הגרמנית - "אינה שפה מפתה, היגויה מחוספס תוך הטעמה אלימה על כל מילה... דקדוקה גדוש בארכאיזמים מיותרים... חסרה תחכום, קלילות, גמישות ואלגנטיות ", ובמיוחד כלפי השפה ההונגרית. בספרו "השפות באירופה החדשה" שנתכב תחת רושם הניצחון במלחמת העולם הראשונה, הוא טען שההונגרית היא שפה קשה מדי ושונה מהשפות האירופיות האחרות, מלאת מלים שאולות משפות אחרות - הודו-אירופיות וטורקית, ולכן שאינה מסוגלת להיות "שפת תרבות" מקורית, אף על פי שקיימים ספרות ומדע בשפה ההונגרית. גורל ההונגרית דמה בעיניו לשפות פינו-אוגריות אחרות:כולל פינית ואסטונית. בעולם החדש, אחרי אבדן המעמד השולט מול עמים שכנים אחרים, השפה ההונגרית עתידה להיעלם. השקפותיו של מייה על הונגריה וההונגרית עוררו תגובה בקורתית במכתב גלוי מצד הסופר ההונגרי דז'ה קוסטולאני. מייה הביע זלזול גם בשפה הבסקית, ש"אין לה ספרות ראויה לשמה", בברטונית "שלא שימשה כלי לשום תרבות", ואף המליץ לסלובקים לאמץ את השפה הצ'כית כשפת תרבות. [9]

גישתו כלפי השפות הבינלאומיות המסיעות

לעומת זאת גילה מייה גישה חיובית כלפי "שפות בינלאומיות מסיעות". בספרו "החיפוש אחרי שפה מושלמת בתרבות האירופית" La Ricerca della Lingua Perfetta nella Cultura) (Europea ציטט אומברטו אקו את מייה שאמר "כל סוג של דיון תאורטי הוא חסר תועלת, האספרנטו עובד". [10] מייה היה יועץ לאיגוד לשפה מסיעת בינלאומית שהציג מאוחר יותר, ב-1951, את השפה אינטרלינגואה.[11]

פרסים ואותות הוקרה

(1931), חבר מתכתב של האקדמיה הרוסית למדעים (1906), חבר האקדמיה למדעים של גטינגן (1908), חבר כבוד של האקדמיה האוקראינית למדעים (

ובריסל (1932)

מבחר ספריו

מייה כתב 24 ספרים וכ-500 מאמרים מדעיים.

  • Études sur l'étymologie et le vocabulaire du vieux slave Paris 1905-1902
  • [12]
  • Esquisse d'une grammaire comparée de l'arménien classique, 1903

(תקציר לדקדוק השוואתי של השפה הארמנית הקלאסית) [13]

  • 1913 Aperçu d'une histoire de la langue grecque
  • 1918 Les langues dans l'Europe nouvelle (השפות באירופה החדשה)
  • Esquisse d'une histoire de la langue latine 1921 (תקציר להיסטוריה של השפה הלטינית)
  • Introduction à l'étude comparative des langues indo-européennes - 1903

(מבוא לחקר ההשוואתי של השפות ההודו-אירופיות)

  • Les dialectes indo-européens,1908. (הניבים ההודו-אירופיים)
  • 1913 Manuel élémentaire d'Arménien classique (ספר לימוד יסודי של השפה הארמנית הקלאסית)
  • 1917 Caractères généraux des langues germaniques (האפיונים הכלליים של השפות הגרמאניות)

[14]

  • 1921 כרך א ; 1936 - כרך ב. Linguistique historique et linguistique générale (בלשנות היסטורית ובלשנות כללית)

.[15] שני הכרכים אוחדו במהדורה חדשה בהוצאה לאור לאמבר-לוקס, בלימוז' 2015

  • 1923 Les origines indo-européennes des mètres grecs (המקורות ההודו-אירופיים של המטרים היווניים)

[16]

  • 1924 Traité de grammaire comparée des langues classiques (ספר לימוד מקיף לדקדוק השוואתי של השפות הקלאסיות)
  • עם ז'וזף ואנדריאס ( Joseph Vendryés)
  • Esquisse d'une histoire de la langue latine 1921 (תקציר להיסטוריה של השפה הלטינית)
  • ' 1921 Les Langues du monde (שפות להעולם)
  • Grammaire de la langue serbo-croate 1924 - דקדוק השפה הסרבו-קרואטית
  • Le slave commun 1924 - הסלאבית המשותפת
  • 1925 La méthode comparative en linguistique historique (השיטה ההשוואתית בבלשנות ההיסטורית)
  • 1931 - Dictionnaire étymologique de la langue latine (מילון אטימולוגי של השפה הלטינית) יחד עם אלפרד ארנו, ומהדורה מוסברת על ידי ז'ק אנדרה
מאמרים:
  • 1906 - ?Comment les mots changent de sens

ביבליוגרפיה

  • Alexandru Graur, Lucia Wald - Scurtă istorie a lingvisticii, Editura Didactică și Pedagogică, București, 1977

(אלכסנדרו גראור, לוצ'יה ואלד - קיצור תולדות הבלשנות (ברומנית)

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנטואן מייה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 John M.Joseph 2020 עמ' 2
  2. ^ Koerner עמ' 60
  3. ^ 3.0 3.1 Koerner עמ' 59
  4. ^ Vendryes עמ' 5
  5. ^ L'évolution des formes grammaticales Scientia 1912 vol 12 nr 26 pp.384-400
  6. ^ Walter Bisang - Grammaticalization in Oxford Research Encyclopedia of Linguistics 2018 p.3
  7. ^ Jerzy Kuryłowicz The evolution of grammatical categories Diogenes vol.13 pp.55–71
  8. ^ P.Y.Testenoire 2022 עמ' 85-081
  9. ^ https://www.persee.fr/doc/hel_0750-8069_1988_num_10_2_2283 Antoine Meillet et les langues de l'Europe: l'affaire hongroise par Jean Perrot - Histoire Épistémologie Langage][1988 10-2 pp. 301-318]
  10. ^ Umberto Eco diris... in Kontakto, Nr 213,World Esperanto Association, Rotterdam 2003 עמ' 14
  11. ^ Frank Esterhill - Interlingua Institute: A History, NY, Interlingua Institute 2000
  12. ^ מחקרים על האטימולוגיה ואוצר המלים של הסלאבית העתיקה - ברשת
  13. ^ ספר לדקדוק השוואתי של הארמנית הקלאסית
  14. ^ מהדורה שלישית, מתוקנת ומוגברת
  15. ^ בלשנות
  16. ^ Antoine (1866-1936) Auteur du texte Meillet, Les origines indo-européennes des mètres grecs / A. Meillet,..., 1923. (בצרפתית) ברשת
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37948753אנטואן מייה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אנטואן_מייה&oldid=2540244"