אנה רוזנברג
| לידה |
19 ביולי 1899 בודפשט, הונגריה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1983 (בגיל 83 בערך) ניו יורק, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | אנה רוזנברג | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית | ||||||
| בן זוג |
ג'וליוס רוזנברג (1919-1962) פול הופמן (1962-1974) | ||||||
| |||||||
אנה רוזנברג (באנגלית: Anna Marie Rosenberg; 19 ביולי 1899 - 9 במאי 1983) הייתה אשת עסקים יהודיה אמריקאית, אשר שימשה כיועצת לארבעה מנשיאי ארצות הברית והגיעה לדרגת עוזרת מזכיר ההגנה האמריקאי. שירתה בתפקיד זה במשך למעלה משנתיים בממשל הנשיא הארי טרומן, האישה הראשונה והיהודייה הראשונה בדרגה זו במחלקת ההגנה של ארצות הברית. הייתה האדם הראשון שקיבל את מדליית החירות (1945). המגזין לייף תיאר אותה באותם ימים, כ"אישה החשובה ביותר בממשלת ארצות הברית".
קורות חיים
אנה מארי לדרר נולדה ב-1899 בבודפשט, הונגריה, למשפחה יהודית, הצעירה מבין שתי בנותיהם של אלברט לדרר ושרלוטה (לבית בקסקאי) לדרר. אביה היגר לארצות הברית (ניו יורק) ב-1910 והמשפחה כולה הצטרפה אליו ב-1912. שרידי המבטא ההונגרי בלטו בדיבורה לאחר מכן, כל ימי חייה[1].
סיימה בית ספר תיכון בהארלם, בית הספר התיכון הציבורי הראשון לבנות, בניו יורק, בתקופה בה בנות הגיעו לכך לעיתים נדירות ביותר. שמה נודע בציבור לראשונה, כבר אז. הניו יורק טיימס כתב עליה, שהיא הייתה זו שהצליחה לתווך ולסיים שביתת סטודנטים גדולה. אותה שביתה נועדה למנוע הטלת חובת אימונים צבאיים על סטודנטים, לנוכח מלחמת העולם הראשונה, שהייתה אז בעיצומה באירופה. רוזנברג תמכה במטרת השביתה, אך תיווכה בהצלחה, כאמור, לסיומה. משהצטרפה גם ארצות הברית למלחמה, התנדבה רוזנברג לשרת את מטרות המלחמה, הן כאחות מתנדבת והן במכירת אג"ח מלחמה למימונה.
ב-1919, בת 20 נישאה לג'וליוס רוזנברג, סוחר שטיחים יהודי וממנו נולד לה ב-1920 בנה היחיד, תומאס. בני הזוג נפרדו ב-1957 והתגרשו פורמלית ב-1962. רוזנברג נישאה באותה שנה לבעלה השני פול הופמן, רפובליקני, שהיה בשעתו המנהל הראשון של תוכנית מרשל ולאחר מכן מנהל תוכנית הפיתוח של האו"ם(אנ'). הוא נפטר ב-1974.
פעילה פוליטית
בתחילת שנות העשרים החלה רוזנברג להיכנס לפעילות במפלגה הדמוקרטית במנהטן, תוך כדי התמקצעות בנושאי יחסי ציבור ומשאבי אנוש. המנטורית שלה באותה תקופה הייתה הפעילה החברתית היהודייה בל מוסקוביץ'(אנ').
ב-1924 היא פתחה רשמית משרד יחסי ציבור משלה. היא ניהלה את מסעות הבחירות של כמה מהדמוקרטים, ראשי המפלגה במחוז השביעי של ניו יורק, לתפקידים שונים, כאשר הידוע שבהם היה סול סטרייט(אנ')[2], שנבחר ב-1926 לחבר האספה המחוקקת של מדינת ניו יורק, מטעם המחוז השביעי. שמה החל להתפרסם בטמאני הול המפלגתי.
ב-1928 ניהלה רוזנברג את מסע הבחירות של פרנקלין דלנו רוזוולט למשרת מושל מדינת ניו יורק. רוזוולט היה מועמד שבלית ברירה מטעם המפלגה הדמוקרטית, לאחר שכמה מועמדים אחרים של המפלגה סירבו לרוץ או פרשו מטעמים שונים. בהתאם לכך, מערכת הבחירות מול המועמד הרפובליקני אוטינגר (אנ') הייתה קשה ביותר וניצחונו של רוזוולט בבחירות אלה, על חודו של כחצי אחוז בלבד מהקולות, העלה את קרנה של רוזנברג בעיני בני הזוג רוזוולט ובייחוד בעיני אלינור רוזוולט.
פקידת ממשל בכירה
משנבחר רוזוולט לנשיא ארצות הברית, ב-1932 היה ברור שיימצא גם לרוזנברג מקום בממשלו והיא אכן מונתה למנהלת אזור מדינת ניו יורק של ה-NRA, מינהל ההבראה הלאומי (אנ'), שהקים הנשיא החדש, האישה היחידה בתפקיד בדרג ניהולי שכזה. ב-1935, כשבית המשפט העליון של ארצות הברית ביטל את מנהל ההבראה הלאומי הקים רוזוולט במקומו את מנהל הביטוח הלאומי ורוזנברג מונתה בהתאמה למנהלת אזור מדינת ניו יורק בגוף החדש.
עד 1941 כבר מונתה רוזנברג למנהלת אזור מדינת ניו יורק במספר גופים שונים נוספים בממשל רוזוולט, במשרד הרווחה, משרד הבריאות ובעיקר במשרד ההגנה, עד כי דבק בה הכינוי "אנה בעלת שבעת התפקידים" ("Seven-Job Anna").
באותה שנה, 1941, החליט הנשיא רוזוולט להביאה לוושינגטון בשל כישורי המשא ומתן שלה. ממשל רוזוולט הגיע אותה עת למבוי סתום במשא ומתן שניהל מול פעיל ארגוני העובדים וזכויות האדם אסא פיליפ רנדולף (אנ'). רנדולף היה מנהיג שחורים, שתכנן לקיים מצעד מחאה מול הבית הלבן, במטרה לגרום לכך שהתעשיות הביטחוניות האמריקאיות יחויבו לשכור אמריקאים שחורים. באותה תקופה תעשיות אלה נמנעו מכך באופן שיטתי.
רוזנברג הצליחה, בעזרת ראש עיריית ניו יורק לה גוארדיה להגיע להסכם עם רנדולף. תוצאת ההסכם הייתה הצו הנשיאותי 8802 (אנ'), ההנחיה המחייבת הראשונה בנוגע לזכויות אדם מאז תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים האמריקאית. הצו אסר, לראשונה בתולדות ארצות הברית על אפליה גזעית או אתנית בתעשייה הצבאית האמריקאית, כולל בחברות הפרטיות, איגודי העובדים והסוכנויות הפדרליות הרלוונטיות.
במלחמת העולם השנייה
שנה לאחר מכן, ב-1942, כשארצות הברית הייתה כבר משתתפת פעילה במלחמת העולם השנייה הקים רוזוולט סוכנות ממשלתית חדשה בשם ועדת כוח האדם בזמן המלחמה(אנ'), שתפקידה היה לאזן בין דרישות כוח האדם המתנגשות של הכלכלה האמריקאית למול הצבא. רוזנברג מונתה לתפקיד מנהלת אזור מדינת ניו יורק בסוכנות החדשה וכיהנה בתפקיד זה במהלך כל תקופת המלחמה שלאחר מכן, עד 1945. במסגרת זו יצרה את "תוכנית באפלו", שהוחלה מעבר למדינת ניו יורק, על ארצות הברית כולה ופתרה בעיות רבות שהציקו לתעשייה הצבאית האמריקאית בזמן המלחמה.
בשל קרבתה הרבה כל כך לנשיא רוזוולט, עד פטירתו באפריל 1945 קבעו עיתוני התקופה כי רוזנברג הייתה האדם הקרוב ביותר אליו חוץ מהארי הופקינס(אנ'). בגין "תוכנית בפאלו" שלה קיבלה רוזנברג באוקטובר 1945 מידי הנשיא הארי טרומן את מדליית החירות (1945), שנוצרה אז, והייתה האדם הראשון שקיבל מדליה זו.
עוזרת שר ההגנה
ב-9 בנובמבר 1950 הנשיא טרומן הודיע על מועמדותה של רוזנברג לתפקיד חדש שנוצר במיוחד עבורה, עוזרת שר ההגנה (משאבי אנוש). תפקיד בדרג גבוה שכזה מצריך אישור סנאט ארצות הברית ושם התייצב כנגדה הסנאטור ג'וזף מקארתי, שהחל, כחצי שנה קודם לכן במסע שלו לטיהור קומוניסטים מהממשל האמריקאי. רוזנברג הואשמה באהדה לקומוניזם והעיתונות הניו יורקית שתמכה במינויה הואשמה שהיא נשלטת על ידי "הציונים". למרות זאת, המינוי אושר בסנאט ב-15 בנובמבר. מסע ההאשמות, שהיה לעיתים ממש אנטישמי ונמשך גם לאחר המינוי, נכשל.
רוזנברג כיהנה כעוזרת שר ההגנה תחת שני מזכירי הגנה, ג'ורג' מרשל עד 1951 ורוברט א. לווט עד 20 בינואר 1953, סך הכל קצת יותר משנתיים, האישה הראשונה והיהודייה הראשונה בתפקיד גבוה שכזה. היא התמקדה במרוצת השנתיים הללו בקידום האינטגרציה הגזעית בתוך הכוחות המזוינים וביטול ההפרדה הגזעית ששררה בהם באותה עת. סיימה את הכהונה בדיוק ביום סיום כהונתם של טרומן, כנשיא ולווט כמזכיר ההגנה, כאשר הממשל הדמוקרטי הוחלף בממשלו הרפובליקני של הנשיא החדש אייזנהאואר.
סוף הדרך
לאחר סיום כהונתה בממשל עברה רוזנברג למגזר הפרטי ועסקה בייעוץ בנושאי כוח אדם שונים במסגרת חברת הייעוץ שהקימה עוד ב-1945. עם זאת, גם בתקופה זו מונתה ועסקה בנושאים ציבוריים רבים, כפי המזדמן. בין השאר, ייעצה לנשיא החדש אייזנהאואר בנושאים פוליטיים וצבאיים שונים ונחשבה לידידה אישית קרובה שלו. ב-1955 מינה אותה ראש עיריית ניו יורק החדש דאז רוברט פ. וגנר הבן, לחברה במועצה העירונית המפקחת על בתי החולים. מושל מדינת ניו יורק אברל הארימן מינה אותה לחברה במועצה המייעצת שלו לענייני עסקים. ב-1959 מונתה עם שנים נוספים לתווך בין רשות התעבורה העירונית של ניו יורק לבין שני איגודי עובדים. בשנות השישים כיהנה בגוף העליון לענייני חינוך בניו יורק, הפאנל העירוני לענייני מדיניות חינוך בניו יורק(אנ'). וגם הנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון נעזרו בה.
במאי 1983, כשאנה רוזנברג נפטרה, מאמר ההספד עליה בניו יורק טיימס כינה אותה "אחת הנשים המשפיעות ביותר בענייני ציבור במדינה, במשך כרבע מאה"[3].
לקריאה נוספת
- Gorham, Christopher, The Confidante: The Untold Story of the Woman Who Helped Win WWII and Shape Modern America, Citadel Press (Kensington Publishing Corp.), 2023
קישורים חיצוניים
- "One of the most important women in American history has been forgotten", באתר וושינגטון פוסט, 30 במאי 2023
הערות שוליים
- ^ "ANNA ROSENBERG HOFFMAN DEAD; CONSULTANT AND 50'S DEFENSE AIDE", ניו יורק טיימס, 10 במאי 1983
- ^ "Anna Rosenberg", ב"אנציקלופדיה לנשים יהודיות"
- ^ "One of the most important women in American history has been forgotten", וושינגטון פוסט, 30 במאי 2023
38410662אנה רוזנברג