אמנת ריו דה ז'ניירו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אמנת ריו
Rio Treaty

Inter-American Treaty of Reciprocal Assistance
Traité interaméricain d'assistance réciproque
Tratado Interamericano de Assistência Recíproca
Tratado Interamericano de Asistencia Recíproca
מדינות חברות בירוק כהה, עם ונצואלה בירוק בהיר
מדינות חברות בירוק כהה, עם ונצואלה בירוק בהיר
חותמים
23
משתתפים בהווה – 18
מקום חתימה ריו דה ז'ניירו, ברזיל ברזילברזיל
תאריך אשרור 2 בספטמבר 1947
תאריך כניסה לתוקף 3 בדצמבר 1948
פורשים חלקית 4
שפות אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית

האמנה הבין-אמריקאית לסיוע הדדי (הידועה בכינויים; הסכם ריו, אמנת הסיוע ההדדית, או בראשי תיבות בשפה הספרדית TIAR -Tratado Interamericano de Asistencia Recíproca) הוא הסכם בין-ממשלתי שנחתם כהסכם ביטחון קיבוצי בריו דה ז'ניירו, ברזיל, בין מדינות רבות ביבשת אמריקה.[1][2]

העיקרון המרכזי הכלול באמנה הוא שתקיפה נגד אחת מהמדינות תחשב לתקיפה על כולן.[2][3]

האמנה נוצרה לראשונה בשנת 1947 ונכנסה לתוקף שנה לאחר מכן בשנת 1948, בהתאם לסעיף 22 של האמנה. איי בהאמה הייתה המדינה האחרונה שחתמה על האמנה בשנת 1982.[4]

רקע

ארצות הברית שמרה על מדיניות הגנה חצי כדורית ביחס להשפעה האירופית תחת דוקטרינת מונרו מ-1823 ואילך, והפכה ליותר ויותר מעורבת בעקבות פרסום ה- "מסקנה של רווזולט" ב-1904. במהלך שנות השלושים של המאה ה-20 ארצות הברית נבהלה מפני שיתופי פעולה בין מדינות הציר למדינות הנמצאות באמריקה הלטינית. איומים אסטרטגיים שהיו לכאורה נגד תעלת פנמה היו האיומים שהדאיגו הכי הרבה את המדינה הגדולה ביותר באוכלוסייה באמריקה.

במהלך מלחמת העולם השנייה הצליחה הממשלה האמריקאית להשיג תמיכה לבעלות הברית מכל הממשלות ביבשת אמריקה למעט אורוגוואי (שנשארה נייטרלית עד 22 בפברואר 1945)[5] וארגנטינה (היא הכריזה מלחמה על מדינות הציר ב-27 במרץ 1945).[6]

עם זאת, מדינות אמריקה הלטינית לא היו חלק בהרבה מהדיונים של בעלות הברית. שגריר ברזיל בוושינגטון, קרלוס מרטינס פריירה א-סוזה, מחא על הפרת נורמות של התיעצויות בין-אמריקאיות.[7] מחאות אלו הובילו לסדרה של התייעצויות וכן להצעה מקסיקנית לפגישה בין-אמריקאית. בוועידה הבין-אמריקאית לבעיות מלחמה ושלום, בטירת צ'פולטפק במקסיקו סיטי במהלך פברואר ומרץ 1945, נערכו דיונים על הסדר העולמי שלאחר המלחמה, בשיחה נכחו שר החוץ האמריקני ושרי החוץ של שאר המדינות ביבשת אמריקה. כל מדינות אמריקה הלטינית נכחו מלבד אל סלבדור וארגנטינה. משיחות אלה נוצר חוק צ'פולטפק (על שם המקום בו נפגשו).[8] החוק כלל מסגרת למשא ומתן על אמנת ביטחון אזורית. הוא גם עיצב את הלחץ של אמריקה הלטינית במהלך ועידת האומות המאוחדות בסן פרנסיסקו לסעיפים באמנת האו"ם כדי להקל על הגנה קולקטיבית אזורית, במסגרת סעיף 51.[7][9]

בתחילה תוכננה ועידת הביטחון להתקיים בריו דה ז'ניירו באוקטובר 1945 אך היא נדחתה למרץ 1946.[2] גם התאריך במרץ 1946 נדחה לתאריך לא ידוע.[2] מה שעיכב את הוועידה היו מחלוקות בין ארצות הברית לחואן פרון (נשיא ארגנטינה באותו הזמן). החשש האמריקאי, לצד זה של כמה מדינות בדרום אמריקה בנוגע לפרוניזם, העלה את האפשרות לכלול התערבות קולקטיבית לשימור הדמוקרטיה בוועידת הביטחון.[10] במהלך העיכוב, גברה המתיחות העולמית בין ארצות הברית לברית המועצות.

היסטוריה

החתימה

האמנה הבין-אמריקאית לסיוע הדדי הייתה הראשונה מבין רבים שנקראים "הסכמי ביטחון הדדיים",[11] האמנה אומצה על ידי החותמים המקוריים ב-2 בספטמבר 1947 בריו דה ז'ניירו (ומכאן השם המדובר "אמנת ריו"). האמנה נכנסה לתוקף ב-3 בדצמבר 1948 ונרשמה באו"ם ב-20 בדצמבר 1948.[4] למעט טרינידד וטובגו (1967) ואיי בהאמה (1982), אף מדינות שהפכו עצמאיות לאחר 1947 לא הצטרפו לאמנה. קנדה עדיין לא חברה, אם כי כבר יש לה התחייבויות הגנה נפרדות עם ארצות הברית.

המאה ה-20

המלחמה הקרה

כאשר ממשלות מהפכניות ולאומניות התפשטו באמריקה הלטינית בשנות ה-50 וה-60, התפוגג הפחד מאויב משותף שנחווה במהלך מלחמת העולם השנייה והרעיון של שיתוף פעולה הגנתי הפך לפחות חשוב בעיני רוב המדינות ביבשת. ממשלות אמריקה הלטינית החלו לראות בשיתוף פעולה בין-אמריקאי הכפוף לרצונה של ארצות הברית ויתור על ריבונותן ועל זהותן העצמאית.[12]

המשך המאה העשרים

למרות שהפעולה של ארצות הברית במהלך ההפיכה בגואטמלה ב-1954 ופלישת מפרץ החזירים ב-1961 עוררה שאלות בקרב ממשלות אמריקה הלטינית, הגישה החד-צדדית של ארצות הברית והפלישה לרפובליקה הדומיניקנית ב-1965 במהלך מלחמת האזרחים הדומיניקנית, היא מה שגרם לחברות רבות בברית להאמין שארצות הברית לא מכבדת את העקרונות של כל הצדדים. בנוסף, במהלך מלחמת פוקלנד ב-1982, ארצות הברית הייתה בצידה את הממלכה המאוחדת ולא ארגנטינה בטענה שארגנטינה הייתה המדינה התוקפת ולא הפוך. מעשה זה נתפס בעיני רוב מדינות אמריקה הלטינית ככישלון הסופי של האמנה.[13][14]

המאה ה-21

בספטמבר 2002, תוך ציון הדוגמה של פוקלנד[15] ובציפייה לפלישה לעיראק, פרשה מקסיקו רשמית מההסכם, לאחר שנתיים, ההסכם עם מקסיקו הוקע. בשנת 2008, איחוד מדינות דרום אמריקה (UNASUR) הקים מועצת ביטחון אזורית חדשה כדי לנהל את יעדי ההגנה שלהם.[16][17] ב-5 ביוני 2012, מדינות הברית הבוליבריאנית לאמריקה (ALBA) בוליביה, אקוודור, ניקרגואה וונצואלה, בהנהגת ממשלות שמאל, יזמו את הפרישה מהאמנה,[18][19][20] ההסכם הוקע רשמית על ידי ניקרגואה ב-20 בספטמבר 2012, בוליביה ב-17 באוקטובר 2012, ונצואלה ב-14 במאי 2013 ואקוודור ב-19 בפברואר 2014.

שימוש באמנה

האמנה הופעלה פעמים רבות במהלך שנות ה-50 וה-60, במיוחד התמיכה פה אחד במצור הימי של ארצות הברית במהלך משבר הטילים בקובה. בשנת 2001, ארצות הברית השתמשה באמנה לאחר פיגועי 11 בספטמבר.

בשנת 2019, במהלך משבר נשיאותי בוונצואלה בין הנשיא המכהן ניקולס מדורו לבין נשיא האספה הלאומית של ונצואלה חואן גואידו העומד בראשות האופוזיציה, גואידו יזם שיחות המבקשות לחזור להסכם.[21] ב-11 במאי, שלח גואידו מכתב למזכיר ארגון המדינות האמריקאיות (OAS), לואיס אלמגרו, וביקש שונצואלה תחזור לאמנה.[22] ב-29 במאי 2019 אישרה האספה הלאומית את חזרתה של ונצואלה בדיון מקדים.[23] האספה הלאומית אישרה את חזרתה של ונצואלה באופן רשמי ביולי 2019.

חברים באמנה

חברים בהווה[24]

חברים שהושעו

חברים לשעבר

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמנת ריו דה ז'ניירו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ n.d. (2013). "Inter-American Treaty of Reciprocal Assistance.". The Columbia Electronic Encyclopedia®. Columbia University Press. נבדק ב-31 באוגוסט 2018. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Kunz, Josef L. (1948). "The Inter-American Treaty of Reciprocal Assistance". The American Journal of International Law. 42 (1): 111–120. doi:10.2307/2193568. ISSN 0002-9300. JSTOR 2193568.
  3. ^ Wragg, David W. (1973). A Dictionary of Aviation (first ed.). Osprey. p. 163. ISBN 9780850451634.
  4. ^ 4.0 4.1 "B-29: INTER-AMERICAN TREATY OF RECIPROCAL ASSISTANCE (RIO TREATY)". Organization of American States. נבדק ב-1 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Humphreys, R. A. (2016) [1982]. "The States of the Río de la Plata". Latin America and the Second World War: Volume 2: 1942 - 1945. Bloomsbury Academic Collections: History and Politics in the 20th Century: Conflict. London: Bloomsbury Publishing. pp. 120, 125. ISBN 9781474288255. נבדק ב-25 בפברואר 2023. No Latin American country had followed a more consistently pro-Allied or anti-Axis policy between 1939 and 1942 than [...] Uruguay. [...] Uruguay, on 22 February 1945, declared war on Germany and Japan [...] {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ Slany, William Z. (1998). U.S. and Allied Wartime and Postwar Relations and Negotiations with Argentina, Portugal, Spain, Sweden, and Turkey on Looted Gold and German External Assets and U.S. Concerns about the Fate of the Wartime Ustasha Treasury: Supplement to Preliminary Study on U.S. and Allied Efforts to Recover and Restore Gold and Other Assets Stolen or Hidden by Germany during World War II. Vol. Department of State publication 10557. Department of State, Bureau of Public Affairs, Office of the Historian. p. L. ISBN 9780160495472. נבדק ב-25 בפברואר 2023. [...] March 27, 1945[:] Argentina declared war on the Axis [...] {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ 7.0 7.1 Long, Tom (באפריל 2020). "Historical Antecedents and Post-World War II Regionalism in the Americas". World Politics (באנגלית). 72 (2): 214–253. doi:10.1017/S0043887119000194. ISSN 0043-8871. {{cite journal}}: (עזרה)
  8. ^ Whiteman, Marjorie Millace (1963). "Nonintervention (Section 19)". Digest of International Law. Vol. 5. United States Department of State. p. 422. נבדק ב-25 בפברואר 2023. [...] Act of Chapultepec, approved Mar. 6, 1945 [...]. {{cite book}}: (עזרה)
  9. ^ Tillapaugh, J. (בינואר 1978). "Closed Hemisphere and Open World? The Dispute Over Regional Security at the U.N. Conference, 1945". Diplomatic History (באנגלית). 2 (1): 25–42. doi:10.1111/j.1467-7709.1978.tb00420.x. ISSN 0145-2096. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ^ Long, Tom; Friedman, Max Paul (n.d.). "The Promise of Precommitment in Democracy and Human Rights: The Hopeful, Forgotten Failure of the Larreta Doctrine". Perspectives on Politics (באנגלית). 18 (4): 1088–1103. doi:10.1017/S1537592719002676. ISSN 1537-5927.
  11. ^ "Alliances, Coalitions, and Ententes - The american alliance system: an unamerican tradition". Encyclopedia of the New American Nation. Advameg, Inc. 2018. נבדק ב-31 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Slater, Jerome (Summer 1969). "The Decline of the OAS". International Journal. 24 (3): 497–506.
  13. ^ Sennes, Ricardo; Onuki, Janina; de Oliveira, Amacio Jorge (2006). "The Brazilian foreign policy and the hemispheric security". Revista Fuerzas Armadas y Sociedad. Santiago. 1 (SE). doi:10.1590/S0717-14982006000100001. ISSN 0717-1498. Additionally, the deep weakening of hemispheric relations occurred due to the American support, without mediation, to the United Kingdom in the Falklands war in 1982, which definitively turned TIAR in dead letter.
  14. ^ Malamud, Carlos (30 בספטמבר 2002). "México abandona el TIAR. Implicaciones continentales de la iniciativa" (PDF). Boletín Elcano (בספרדית). Real Instituto Elcano. 5: 1–5. ISSN 1696-3326. נבדק ב-1 בספטמבר 2018. El episodio dejó un mal sabor de boca en muchas de las cancillerías latinoamericanas, que pensaban que el TIAR era un mero papel mojado o una herramienta sólo al servicio de EEUU. {{cite journal}}: (עזרה)
  15. ^ "OEA: México abandona el TIAR". BBC Mundo (בספרדית). Servicio Mundial de la BBC. BBC. 6 בספטמבר 2002. נבדק ב-31 באוגוסט 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ "Nace UNASUR y alianza militar sin EE.UU". אורכב מ-המקור ב-2011-07-24. נבדק ב-2009-06-19.
  17. ^ FILATINA (14 באפריל 2009). "La defensa regional en manos propias: UNASUR". BLOG DE FILATINA (Fundación Integradora Latinoamericana). Fundación Integradora Latinoamericana Ambiental. נבדק ב-1 בספטמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Periódico La Jornada (6 ביוני 2012). "Bolivia, Ecuador, Nicaragua y Venezuela dejan el mecanismo de defensa TIAR". La Jornada (בMexican Spanish). No. Mundo. DEMOS S.A. de C.V. Afp, Dpa, Xinhua y Reuters. p. 31. נבדק ב-1 בספטמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ "ALBA countries renounced the TIAR in OAS Assembly". אורכב מ-המקור ב-2015-01-08. נבדק ב-2013-06-01.
  20. ^ "EEUU lamenta que Bolivia, Ecuador, Nicaragua y Venezuela se retiren de TIAR". El Universal (בספרדית). 6 ביוני 2012. אורכב מ-המקור ב-20 בדצמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ Faiola, Anthony; DeYoung, Karen (7 במאי 2019). "Venezuela's Opposition Debates New Tactics". The Washington Post. נבדק ב-9 במאי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ "Qué es TIAR, el tratado de defensa que Guaidó ve como opción para rescatar la democracia". TalCual (בספרדית). 14 במאי 2019. נבדק ב-19 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ Alvarado, Yudith (29 במאי 2019). "Asamblea Nacional aprobó en primera discusión adhesión al TIAR". El Universal. נבדק ב-29 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ "Inter-American Treaty of Reciprocal Assistance (Rio Treaty)". Organization of American States. 8 באוגוסט 2019. נבדק ב-23 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אמנת ריו דה ז'ניירו40392518Q1410645

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אמנת_ריו_דה_ז%27ניירו&oldid=2885057"