אלעזר בן חנניה
אלעזר בן חנניה, מנהיג יהודי בימי המרד הגדול ובנו של חנניה בן נדבאי, הכהן הגדול.
ביוגרפיה
אלעזר היה פקיד בבית המקדש[1], ככל הנראה בתפקיד הסגן, בימי נציבותו של גסיוס פלורוס, בשנת 66. לאחר שניסה פלורוס לגנוב את אוצרות בית המקדש, ונתקל בהתקוממות עממית בירושלים, היה עדיין סיכוי להשקיט את המרידה. אגריפס השני ועמו הכהנים ניסו להרגיע את הרוחות. את המצב החמירה פעולתו של מנחם בן יהודה, ראש הסיקריקיים, אשר כבש מידי הרומאים את המבצר מצדה והרג את חיל המצב שם. בד בבד, שכנע אלעזר בן חנניה את הכהנים, כי יסרבו לקבל מידי הנוכרים זבח לשלום הקיסר בבית המקדש, כפי שהיה מקובל הדבר מזה שנים. פעולה זו הייתה סמלית בעיקרה, וסימלה כי עול משמעתה של רומא הוסר, וכי המדובר במרד גלוי.
מעתה ואילך, נשמעו הכהנים, ועמם העם החפץ במרד בירושלים, לפקודתו של אלעזר, המתואר על ידי יוסף בן מתתיהו כ"בחור עז פנים". המלך אגריפס השני, שלח מממלכתו שבצפון, תגבורת בת שלושת אלפים איש. חיילים אלו מצאו כי הר הבית והעיר התחתונה מצויים בידי המורדים בהנהגת אלעזר בן חנניה, והתבצרו במצודת אנטוניה ובעיר העליונה, מקום בו היה מצוי עדיין חיל משמר רומי.
העם הסתער על החיילים, כבש את העיר העליונה, שרף את ארמונות המלך אגריפס, וכן בתי כהנים ועשירים, ואת הארכיון בו היו שטרי החוב. אנשיו של אגריפס ואנשי צבא רומי התבצרו במצודת אנטוניה. לאחר מצור, קיבלו היהודים וחיילי אגריפס רשות לעזוב את המצודה, אך הרומאים נותרו נצורים.
בימים אלו הגיע לירושלים מנחם, מנהיג הסיקריקיים, ולקח את הפיקוד על המרידה. הוא נהג בגינוני מלכות, ואף הרג את חנניה, הכהן הגדול, אביו של אלעזר. שלטונו היה קצר ימים ואכזרי. לאחר שהמאיס עצמו על ההמון הירושלמי, התנפלו ההמונים על אנשיו של מנחם ורצחו אותו. אלו מאנשיו של מנחם שנותרו בחיים, ובהם אלעזר בן יאיר נמלטו אל מצדה והתבצרו בה.
לאחר שביצר את מעמדו מבחינה פנימית, המשיך אלעזר במרידה כנגד הרומאים. הוא שלח אל הרומאים המתבצרים שליחים, אשר פיתו אותם להיכנע. משנכנעו הרומאים והניחו את נשקם, הרגו אותם אנשי אלעזר. יוסף בן מתתיהו, מתעדה החשוב ביותר של תקופה זו, כותב כי רצח הרומאים לאחר שנכנעו היה שגיאה, שהפכה את המאבק למאבק דמים אלים, בו לא תתקבל כניעתו של צד כלשהו, אלא עליו להמשך עד המוות.
עד מהרה הפכה המרידה, אשר מרכזה בירושלים, למרידה בכל רחבי הארץ. תנועת הקנאים, אשר בתחילה היה אלעזר למנהיגה, הפכה לתנועה עממית, ורבים, כשמעון בר גיורא הצטרפו אל המרידה. לאחר שסולקו הרומאים מן הארץ, בעקבות תבוסת קסטיוס גלוס החלה מושלת אספה עממית. אספה זו מינתה את אלעזר בן חנניה למפקד הכוחות באדום.
לעומת יוסף בן מתתיהו, הגמרא מייחסת בשני מקומות שונים את הפסקת קרבן הקיסר לרבי זכריה בן אבקילוס.
לקריאה נוספת
- צבי גרץ, דברי ימי ישראל (תרגום ד"ר ש.א. קמנצקי), הוצאת יזרעאל, 1955.
- יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, הוצאת מסדה, 1968.
הערות שוליים
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים (תרגום שמחוני), ספר ב', י"ז, ב': "פקיד הבית היה אחד מטובי הכהנים ומשׂרָתו הייתה אחת החשובות ביותר."
