אליסון סמית'
 | |
| לידה |
1 באוגוסט 1864 לינצ'בורג, קרוליינה הדרומית, הקונפדרציה  |
|---|---|
| פטירה |
17 בנובמבר 1944 (בגיל 80) לינצ'בורג, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית  |
| מדינה | ארצות הברית |
| מקום קבורה | Saint Luke Cemetery |
| השכלה |
|
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית |
אליסון דוראנט סמית' (באנגלית: Ellison DuRant Smith; 1 באוגוסט 1864 – 17 בנובמבר 1944) היה בעל מטעי כותנה אמריקאי, לוביסט ופוליטיקאי חבר המפלגה הדמוקרטית שייצג את קרוליינה הדרומית בסנאט של ארצות הברית מ-1909 עד 1944.
סמית' נודע ברבים בשל דעותיו הגזעניות וההפרדות האכזריות, התמיכה שלו בעליונות לבנה ותמיכתו בתעשיית הכותנה הדרומית, מה שהקנה לו את הכינוי "כותנה אד".
ביוגרפיה
ראשית חייו
סמית' נולד ב-1 באוגוסט 1864 ליד לינצ'בורג, קרוליינה הדרומית, והיה בנם הצעיר של ויליאם הנקין סמית' ומרי איזבלה סמית' (לבית מקלאוד), בבית אבותיו, טנגלווד פלנטיישן (קודם לכן סמית'ס גרוב).[1] במשך כל חייו, הוא התגורר בטנגלווד.[1] סמית' למד באוניברסיטת קרוליינה הדרומית, שם היה חבר באחוות פי קפא פסי, [2] וסיים את לימודיו ב־Wofford College ב-1889.
סמית כיהן כחבר בית הנבחרים של קרוליינה הדרומית בין השנים 1896 ל-1900. הוא לא הצליח להיבחר לכהונה כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית בשנת 1900. ב-1901, סמית' עזר בארגון אגודת ההגנה של האיכרים[3] ובסופו של דבר הפך לאחת הדמויות העיקריות בהקמת אגודת הכותנה הדרומית ב-1905.[3][4] בין השנים 1905–1908 שימש כסוכן שטח ומארגן כללי בתנועה להגנת הכותנה.[4] סמית' קיבל את הכינוי "כותנה אד" לאחר שהכריז: "כותנה היא המלך והלבן הוא העליון".
בחירות לסנאט האמריקאי
סמית' נבחר לסנאט של ארצות הברית בשנת 1908 ונבחר מחדש חמש פעמים. עם זאת, מ-1920 ועד 1944, התמודד בארבע מערכות בחירות צמודות, שלוש מהן הסתיימו בסיבובי בחירות מכריעים לאחר שנכשל בהשגת רוב מוחלט. בתקופה זו, מעולם לא זכה ביותר מ-61 אחוזים מהקולות בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית.
סמית' נבחר למושב ב-1908. הוא נבחר מחדש חמש פעמים, אם כי משנת 1920 עד 1944, היו לו ארבע מערכות בחירות צמודות, כאשר שלוש מהן הובילו לבחירות חוזרות מכיוון שלא הצליח לזכות ברוב הקולות. סמית' מעולם לא זכה ביותר מ-61% בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית באותה תקופה. במהלך כהונתו בקונגרס, הצהיר סמית' כי מטרתו היא "להשפיל את השחורים ולהעלות את מחיר הכותנה."[5] סמית', שנודע כאדם שהיו לו יכולות הצגה מרשימות, קידם בפומבי מטרה זו על ידי נסיעה לוושינגטון בעגלת כותנה כאשר הוא מניף את דגל העליונות הלבנה. בנוסף, הוא פיתח מוניטין של אדם עם מזג חם במיוחד, כאשר היה מדבר בקונגרס והיה עומד על רגליו ומנסה למשוך את תשומת הלב של יושב ראש המושב על ידי חיתוך מושבו בסכין חדה כשהיה כועס. סמית' לא היה מחבב את הסנאטורים האחרים ותיאר את חדר הסנאט כ"מאורת הרוחות".[5]
קריירה בסנאט
בין 1909 ל-1933, סמית' נחשב כסנאטור יעיל למדי, אם כי לא בדרגה הראשונה. הוא תמך ללא ליאות בחקלאות, ותמך בכמה מהיוזמות מהעידן הפרוגרסיבי, לאחר שניסח חלק קטן מהם. הוא העניק חסות לפרויקט Muscle Shoals, שקדם לרשות עמק טנסי.[3] במהלך תקופה זו מדיניותו של סמית' הייתה "תערובת מוזרה של שמרנות וליברליזם". הוא היה תומך נאמן של הנשיא וודרו וילסון ואג'נדת החירות החדשה שלו, במיוחד בתחום החקלאות, ותמך בחוקי סמית'-לבר (Smith–Lever Act) של 1914, סמית'-יוז (Smith–Hughes Act), חוק המחסנים (Warehouse Act) של 1916, חוק ההלוואות החקלאיות הפדרליות (Federal Farm Loan Act), וחוק העזרה הפדרלית בדרכים (Federal Aid Road Act) של 1916. חקיקתו של חוק עתודות הכותנה (Cotton Futures Act) העניקה לו את כינויו "כותנה" אד סמית'. עם זאת, סמית' לא תמך בחקיקה שראה בה ככזו שתשפיע על גיוון הכלכלה הדרומית, תצמצם את הצורך במערכת המטעים הגדולה בדרום או תסכן את אורח החיים הדרומי הישן.[5][6] הוא גם תמך בחוק קלייטון (Clayton Act), בוועדת הסחר הפדרלית (Federal Trade Commission), במכסי אדרווד (Underwood tariff) ובחוק אדמסון (Adamson Act). הוא התנגד לחוק קיטינג–אווין (Keating–Owen Act) שאסר על עבודת ילדים.
סמית', ששיקף את הדעות הזונופוביות של בוחריו, יזם מספר הצעות חוק המגבילות הגירה, ובסופו של דבר חוק ההגירה של 1917 עבר למרות הווטו של הנשיא וילסון. סמית' דיבר בעד חוק ההגירה של 1924, שהגביל את ההגירה מדרום ומזרח אירופה וכתוצאה מכך לכד את יהודי אירופה באטמוספירה הלוהטת של הפשיזם המתהווה. [7]
במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא תמך ברוב פעולותיו של הנשיא וילסון בזמן המלחמה אך מנע ניסיונות של הנשיא להטיל פיקוח על מחירים על כותנה. לאחר המלחמה תמך בחבר הלאומים ובחוזה ורסאי.
סמית' התנגד לתנועת זכות הבחירה לנשים, ובמיוחד לתיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית. הוא קשר את התיקון לזכות הצבעה של אפרו-אמריקאים, והזהיר במליאת הסנאט,
הנה בדיוק אותו תיקון זהה המיושם על המחצית השנייה של הגזע הכושי. האדם הדרומי שמצביע בעד התיקון של סוזן ב. אנתוני מצביע לאשרור התיקון ה-15.
בשנות ה-30, סמית' מונה ליושב ראש ועדת החקלאות, התזונה והיערנות של הסנאט של ארצות הברית, וזימן בכובד ראש את חבריו הסנאטורים בוועדה באומרו.
תגיד לאותם טמבלים שנתכנס מחר בבוקר. (כשהוא דיבר, סמית' נהג בדרך כלל ללעוס טבק ולהחזיק מרקקה לידו.)
המגזין טיים כינה את סמית' "סרבן מצפוני של המאה ה-20". משקיף אחד טען שהוא "הוא לא העמיס לא על מוחו ולא על הבוחרים סוגיה חדשה כלשהי". בתחילה קיבל בברכה את נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט[6] אך עד מהרה הפך ליריב ל"ניו דיל", שאותו כינה "עידן החמורים"[5] כאשר הבחין כי התוכניות של רוזוולט מובילות את כלכלת הדרום לכיוון חדש.[5][6] אף על פי שהצביע בעד חלק מהטיוטה של חוק ההכנסות של 1935, התנגד להצעת החוק הסופית בשל מדרגות המס הפרוגרסיביות הגבוהות שלה. באותה שנה, קבוצה של פקידים רפורמיסטיים במשרד החקלאות הציעה הוראה שמטרתה להבטיח שבעלי האדמות בדרום ישלמו בפועל לחקלאים השכירים שלהם, דבר שרובם לא עשו. סמית' פרץ בזעם למשרדו של מחבר ההוראה, אלג'ר היס, וצעק: "בחור צעיר, אתה לא יכול לעשות את זה לכושים שלי, לשלם להם בצ'קים. הם לא יודעים מה לעשות עם הכסף. הכסף צריך להגיע אליי ואני אדאג להם".
בוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1936 בפילדלפיה, סמית' עזב בזעם את אולם הוועידה ברגע שראה כי כומר שחור בשם מרשל ל. שפרד עומד לשאת את תפילת הפתיחה. כשראה את שפרד, צעק סמית': "באלוהים, הוא שחור כמו החשכה האפלה ביותר! זוזו מהדרך. המפגש המעורב הזה אינו מקום לאדם לבן! אני לא רוצה שסנגמבי עם שפתיים כחולות ורגליים מעוותות יתפלל עבורי פוליטית."
סמית' התנגד לשכר מינימום פדרלי; הוא ערך פיליבסטר נגד חוק תקני העבודה ההוגנים של 1938, באומרו: "תושבי קרוליינה הדרומית מוכנים לעבוד בפחות מ-50 סנט לשעה." כמו סנאטורים דרומיים אחרים, סמית' התנגד נמרצות לחוק, מתוך אמונה ששכר מינימום לאומי של 40 סנט לשעה יפגע בכלכלת הדרום, שהתבססה על שכר עבודה נמוך יותר מכל אזור אחר במדינה. התובע הכללי של רוזוולט, הומר סטיל קאמינגס כתב ביומנו: "סנאטורים דרומיים ממש מקציפים מהפה כשהנושא [שכר מינימום לאומי] עולה לדיון". התנגדותו של סמית' לניו דיל הובילה את רוזוולט לנסות, ללא הצלחה, להביסו בפריימריז של 1938 על ידי תמיכה במושל אולין ד. ג'ונסטון. במהלך נאום בקמפיין, הכריז רוזוולט כי "אף אדם לא יכול לחיות מ-50 סנט ליום" ופנה לתושבי קרוליינה הדרומית להחליף את סמית' בג'ונסטון. בתגובה, כינה סמית' את רוזוולט "ינקי כובש" וניהל קמפיין שהציג אותו כמגן הערכים הדרומיים המסורתיים. בעומדו מתחת לפסלו של גנרל הקונפדרציה וייד המפטון, הכריז סמית': "איש לא יעז לבוא לקרוליינה הדרומית ולנסות להכתיב לבניהם של אותם גברים שהחזיקו את ידיהם של לי והמפטון". סמית' הציג את עצמו כ"אויב הגדול ביותר של רוזוולט" והתחייב לעצור את הניו דיל.
סמית' ניצח בבחירות מחדש במירוץ צמוד באותה שנה, בעיקר בזכות חוסר הפופולריות של התערבותו של רוזוולט בפריימריז, חוסר יכולתו של ג'ונסטון לרצות את בעלי מפעלי הטקסטיל החזקים במדינה או את תומכי העליונות הלבנה הקיצוניים, ותמיכה מצד עמיתו של סמית' לסנאט מקרוליינה הדרומית, ג'יימס פ. ברנס, ביירנס, תומך נלהב של הניו דיל שנבחר מחדש ב-1936 עם יותר מ-87% מהקולות, תיעב את סמית', אך תמך בו רק משום שהתנגד לתמיכתו הנחרצת של ג'ונסטון בדחיפה החדשה של רוזוולט לרפורמות עבודה מקיפות, שהתבטאו בחוק תקני העבודה ההוגנים. ביירנס קיווה שסמית' יפרוש בשנת 1944, וחברו ברנט ר. מייבנק, ראש עיריית צ'ארלסטון שהתמודד על משרת מושל קרוליינה הדרומית באותה שנה, יזכה אז במושב של סמית' בסנאט ויקים יחד עם ברנס מכונת שלטון פוליטית חזקה שתשלוט בזירה הפוליטית של קרוליינה הדרומית.
בעוד שבחירות 1938 היו הפעם הראשונה מאז 1914 שבהן "כותנה אד" לא נאלץ להתמודד בסיבוב שני, רבים האמינו כי רוב גדול מתושבי קרוליינה הדרומית באותה תקופה היו כבר מותשים מסמית'. ככל הנראה, הוא היה מפסיד בקלות בפריימריז אילולא התערבותו של רוזוולט. סקר שנערך ב-1940 גילה כי לא הייתה הערצה רבה כלפי סמית' בקרב תושבי קרוליינה הדרומית. ניצחונו ב-1938 נחשב לסמלי בלבד, שכן הראה שאדם לא פופולרי יכול להיבחר רק משום שהנשיא סימן אותו כקורבן פוליטי.[8]
במהלך מלחמת העולם השנייה, סמית' התנגד למאמצי גיוס המלחמה הלאומיים,[6] שכללו תוכניות לפיתוח מספר עצום של מפעלים ברחבי ארצות הברית שייצרו וסיפקו לצבא האמריקאי תחמושת, מתכות, דלק וחומרים חיוניים נוספים לניצחון במלחמה. [9] באותה תקופה, הסנאטור המזדקן ביקר בחריפות את האמריקנים על תמיכתם הן במאמץ המלחמתי והן בניו דיל. הוא אף הביע תמיכה ברפובליקני תומאס א. דיואי בבחירות לנשיאות של 1944.
.jpg)
תבוסה בבחירות 1944
בשנת 1944, אולין ד. ג'ונסטון שוב התמודד מול סמית' בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית. במהלך הקמפיין, ג'ונסטון, ששב לכהן כמושל קרוליינה הדרומית, הביע תמיכה חזקה במדיניות החוץ של רוזוולט, אך יחסו לניו דיל הפך פושר יותר. הוא הצליח לנכס לעצמו את "דגל העליונות הלבנה" על ידי התרברבות כיצד התמודד עם החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, בתיק סמית' נגד אולרייט, שקבעה כי הפרדה גזעית בבחירות מקדימות מדינתיות אינה חוקתית. ג'ונסטון העביר שורת חוקים שהפכו את המפלגה הדמוקרטית של קרוליינה הדרומית למועדון פרטי, מה שאיפשר למנוע משחורים להצביע בבחירות המקדימות של המדינה. במהלך הקמפיין, סמית' הציג את עצמו כאיש מבוגר ועייף. לפחות באחד העימותים מול ג'ונסטון, הוא דיבר במשך כמה דקות בלבד ולאחר מכן השמיע הקלטה של נאום שנשא שש שנים קודם לכן. ג'ונסטון ניצח בפריימריז עם יותר מ-55% מהקולות, והצליח להימנע מסיבוב שני. סמית' קיבל רק מעט יותר מ-35% מהקולות. לאחר ששמע על תבוסתו בחווה ששטחה 2,500 דונם ליד לינצ'בורג, קם סמית' בתסכול ואמר "ובכן, נראה שכדאי שאצא החוצה ואסתכל על החזירים".
חיים אישיים ומותו
הוא התחתן לראשונה בגיל 28 ב-1892 עם מרתה קורנליה מורר (1865–1893) מסנט ג'ורג', קרוליינה הדרומית.[1] היא מתה כשהיא ילדה את בנם מרטיוס אליסון ב-1893.[1] בשנת 1912, בגיל 19, מרטיוס נורה בטעות באקדח שלו בזמן ששתה מים בבאר החצר.[1] הוא מת חמישה ימים לאחר מכן.[1]
בשנת 1906, אליסון התחתן עם אנני ברונסון פארלי (1882-1958).[1] דודה, הנרי פארלי, שירה את הירייה הראשונה בצבא הקונפדרציה, שירת תחת ג'ב סטיוארט, ומת במלחמת האזרחים. לאליסון ולאנני היו ארבעה ילדים משלהם, שני בנים ושתי בנות:[1]
- בתם הבכורה, אנה, התחתנה עם ל. ל. סמית', סגן נשיא של קוהלר אינסטלציה מוויסקונסין.[1]
- איזובל סמית לוטון עברה לפלורנס, קרוליינה הדרומית, כשהיא נישאה.[1]
- אליסון דורנט הבן התחתן עם ויויאן מאנינג, בתו של המושל ג'ון לורנס מאנינג .[1]
- צ'ארלס סקסון פארלי, חבר לשעבר בבית המחוקקים של קרוליינה הדרומית ממחוז לי, התחתן עם לורה דאגלס.[1] לורה הייתה בתו של אוסקר דאגלס (מייסד שותף של אימפריית FW Woolworth).[1]
ב-17 בנובמבר 1944, חודש וחצי לפני תום כהונתו, נפטר סמית' ב-Tanglewood Plantation באותה מיטה שבה נולד.[1] הוא נקבר בבית הקברות סנט לוק ליד ויסקי במחוז לי.[1]
קישורים חיצוניים
- אליסון סמית' באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- אליסון סמית', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 "Tanglewood Plantation - History". אורכב מ-המקור ב-2013-01-31. נבדק ב-2012-02-06.
- ^ "Grand catalogue of the Phi kappa psi fraternity, February 1, 1910;". Chicago, Ill. 13 בנובמבר 1910 – via Internet Archive.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 3.0 3.1 3.2 "National Register of Historic Places - Nomination Form" (PDF).
- ^ 4.0 4.1 אליסון סמית' באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 "Curtains for Cotton Ed", Time, 7 באוגוסט 1944, ארכיון מ-20 ביוני 2023, נבדק ב-20 ביוני 2023
{{citation}}: (עזרה) - ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 "Smith, Ellison DuRant". TheFreeDictionary.com.
- ^ "Superman's Jewish origins and the 'curse' that haunts the actors who play him". The Independent (באנגלית). 2018-05-10. נבדק ב-2019-11-02.
- ^ "The Pittsburgh Press - Google News Archive Search". news.google.com.
- ^ Sullivan, Gordon R. "Mobilization". www.history.army.mil. אורכב מ-המקור ב-2012-07-29. נבדק ב-2012-05-07.
אליסון סמית'40258815Q1332476