אולין ג'ונסטון
 | |||||
| לידה |
18 בנובמבר 1896 הוני פת', קרוליינה הדרומית, ארצות הברית .svg){kind=small} | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
18 באפריל 1965 (בגיל 68) קולומביה, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית  | ||||
| מדינה | ארצות הברית | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
אולין דוויט טלמדג' ג'ונסטון (באנגלית: Olin DeWitt Talmadge Johnston; 9 בנובמבר 1896 – 18 באפריל 1965) היה פוליטיקאי אמריקאי מקרוליינה הדרומית. הוא כיהן כמושל קרוליינה הדרומית ה-98, מ-1935 עד 1939 ושוב מ-1943 עד 1945. הוא ייצג את המדינה כחבר הסנאט של ארצות הברית מ-1945 ועד מותו מדלקת ריאות בקולומביה, קרוליינה הדרומית ב-1965. הוא זכור לשמצה בשל סירוב להעניק חנינה לג'ורג' סטיני, נער אפרו-אמריקאי בן 14 שנידון למוות שלא כדין בשנת 1944 לאחר משפט שנמשך יום אחד, הרשעה שבוטלה 70 שנה לאחר מכן.
ביוגרפיה
ראשית חייו
ג'ונסטון נולד ב-9 בנובמבר 1896 ליד הוני פת', קרוליינה הדרומית[1] במחוז אנדרסון. משפחתו קיימה חווה ועבדה במפעל הטקסטיל של חברת צ'יקולה.[1] נעוריו של ג'ונסטון התחלקו בין לימודים, עבודה בחווה ועבודה במפעל.[1] הוא יכול היה ללמוד בבית הספר רק בזמן שהמשפחה הייתה בחווה, בדרך כלל בקיץ.[1] ג'ונסטון בסופו של דבר נרשם למכון התעשייתי לטקסטיל, כיום ספרטנבורג מתודיסט קולג', בספרטנבורג שם קיבל תעודת בגרות תוך 13 חודשים, וסיים את לימודיו ב-1915.[1] הוא נכנס לקולג' וופורד בסתיו 1915, שם מימן את לימודיו על ידי עיסוק במגוון עבודות,[1] אך לימודיו נקטעו עקב שירות בצבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה.[1]
שירות צבאי
ג'ונסטון התגייס למשמר הלאומי של הצבא ב-1917 ושירת ביחידת המהנדסים ה-117, שצורפה לדיוויזיה ה-42,[1] "דיוויזיית הקשת בענן",[1] בצרפת. הוא שירת שמונה עשר חודשים מעבר לים והגיע לדרגת סמל.[1] לאחר שחרורו ביוני 1919,[1] הוא חזר לוופורד שם קיבל את התואר הראשון שלו ב-1921.[1] בסתיו 1921, ג'ונסטון נכנס לאוניברסיטת קרוליינה הדרומית, שם הוא קיבל תואר שני במדעי המדינה ב-1923 וגם תואר במשפטים בשנת 1924.[1] באותה שנה הקים את משרד עורכי הדין פוסט וג'ונסטון בספרטנבורג, ובדצמבר התחתן עם גלדיס אטקינסון מספרטנבורג.[1] היא תשמש לאורך הקריירה שלו כיועצת האמינה ביותר שלו.[1]
פוליטיקה
.jpg)
ב-1922, בעודו לומד בקולג',[1] נבחר ג'ונסטון לבית הנבחרים של קרוליינה הדרומית כדמוקרטי וייצג את מחוז אנדרסון למשך קדנציה אחת לפני שפרש מתפקידו ב-1924 כדי לנהל את משרד עריכת הדין שלו.[1] הוא נבחר לאותו גוף ב-1927 כנציג ממחוז ספרטנבורג וכיהן במשך שתי קדנציות.[1] ג'ונסטון התגלה כקמפיינר מוכשר ופופולרי.[1] כמחוקק צעיר, ג'ונסטון היה תומך של עובדי מפעלי הטקסטיל של המדינה, וההישג העיקרי שלו היה שמירה על חוק שחייב את בעלי הטחנות להתקין ביוב בכפרי טחנות.
ג'ונסטון ערך את הקמפיין הראשון שלו למושל ב-1930, והוביל על פני שאר המועמדים בפריימריז, אך הפסיד בכ-1,000 קולות בסיבוב הבחירות השני. לא נרתע מההפסד, הוא התמודד שוב ונבחר למושל קרוליינה הדרומית ב-1934, וכיהן במשך קדנציה אחת. בנאום ההשבעה שלו ב-1935, ג'ונסטון הצהיר--"אירוע זה מסמן את הסוף של מה שמכונה בדרך כלל 'שלטון הטבעת' בקרוליינה הדרומית."[1] בין הישגיו כמושל היו ביטול מס הרכוש האישי של המדינה;[1] הייזום בדרום קרוליינה של תוכנית החשמול הכפרי הראשונה במדינה,[1] תוכנית פיילוט שאושרה באופן אישי על ידי הנשיא רוזוולט;[1] והקמת נציבות התעשייה, משרד העבודה, המועצה לתכנון ופיתוח ורשות הנמלים.[1]
עם כניסתו לתפקיד, ג'ונסטון הציע שורה של הצעות חוק לסיוע לעובדי הטקסטיל של המדינה. כתומך ניו דיל נלהב, הוא הצליח לדחוף את תוכנית החקיקה שלו דרך בית הנציגים של המדינה אולם הובס בסנאט של המדינה הנשלט על ידי חבלי השפלה. במה שהפך לקרב המפורסם ביותר בין מושל לבית מחוקקים בהיסטוריה של קרוליינה הדרומית, ג'ונסטון ניסה לפטר מספר חברים בוועדת הכבישים המהירים החזקה. לאחר שהנציבים סירבו לעזוב את תפקידיהם, גייס ג'ונסטון את המשמר הלאומי כדי לכבוש את משרדי מחלקת הכבישים המהירים. בסופו של דבר, הוא הפסיד בקרב מול ועדת הכבישים המהירים, ופגע קשות במערכת היחסים הגרועה ממילא עם בית המחוקקים. ג'ונסטון איבד את כוחו למנות נציבים על הכבישים המהירים, סמכות שמשרד המושל מעולם לא החזיר לעצמו.
בשנת 1935, ג'ונסטון העביר את חוק הפיקוח על משקאות אלכוהוליים להסדרת מכירת אלכוהול במדינה לאחר סיום חוק היובש הלאומי.[2] ב-1937 הוא חתם על חוק הרווחה הציבורית של קרוליינה הדרומית[2] והקים מערכת ממלכתית לביטוח לאומי,[3] פיצויי עובדים[3] ודמי אבטלה.[3] לעומת מושלים קודמים שהשתמשו במשמר הלאומי ובמשטר צבאי כדי לרסק שביתות,[3] ג'ונסטון השתמש בהם כדי להגן על שובתים והן לאטום מתחמי טחנות מפני פורצי שביתה.[3] לעיתים קרובות הוא הכריח את ההנהלה לקבל אותו כמתווך ומדי פעם מצא משרות ממלכתיות עבור שובתים שהטחנות סירבו להעסיק מחדש.[3]
כשלא הצליח להיבחר מחדש ב-1938, ג'ונסטון קרא תיגר על אליסון ד. סמית' על מושבו בסנאט של ארצות הברית. המירוץ הביא עניין לאומי, שכן סמית' נהיה ממתנגדי הניו דיל וג'ונסטון היה תומך נלהב. סמית' היה אחד מהסנאטורים שהנשיא פרנקלין ד. רוזוולט ניסה לטהר. בסופו של דבר, ג'ונסטון הפסיד בבחירות לסמית'. עם זאת, מקובל היה שסמית' היה מאוד לא פופולרי בקרוליינה הדרומית[4][5] ושג'ונסטון היה זוכה בפריימריז אם רוזוולט לא היה מתערב לטובתו[4][5] או אם היה מתמקד בהשגת תמיכה מבעלי מפעלי הטקסטיל המשפיעים במדינה[4] או בשימור ההפרדה הגזעית.[4] אף שג'ונסטון לא הגן על זכויותיהם של אפרו-אמריקאים, הוא לעיתים קרובות התעלם מהנושא של שמירה על ההפרדה הגזעית,[4] מתוך אמונה ששיפור הרווחה הציבורית חשוב יותר. בינתיים, סמית' התנגד לרפורמת העבודה של רוזוולט ולמשך שנים ניהל קמפיין על פלטפורמה בת שני סעיפים כדי "לשמור על השחורים למטה ולשמור על מחירי כותנה גבוהים",[5] ולאחרונה הוכיח שהוא מתכוון להמשיך להילחם לשימור ההפרדה הגזעית לאחר שעזב את ועידת המפלגה הדמוקרטית הלאומית של 1936 כשהוא שמע כי כומר שחור עומד למסור את התפילה.[2][5]
לאחר בחירתו מחדש של רוזוולט, גרם ג'ונסטון לתסכול נוסף בקרב אנשי העסקים המקומיים במדינה כשהראה את תמיכתו בדחיפה החדשה של הנשיא לרפורמת העבודה ותמיכתו הגלויה בחוק תקני העבודה ההוגנים של 1938. חבר הסנאט של ארצות הברית מקרוליינה הדרומית ג'יימס פ. ברנס, שהיה גם הוא תומך נלהב של הניו דיל, התנגד לדחיפה החדשה הזו, בטענה שהיא תהפוך את מפעלי הטקסטיל של המדינה ללא תחרותיים.[6] כתוצאה מתמיכתו של ג'ונסטון ברפורמת העבודה החדשה, ברנס - דמות פופולרית ומשפיעה במדינה, שנבחר מחדש בפריימריז הדמוקרטיים של 1936 עם יותר מ-87% מהקולות - סירב לתמוך בג'ונסטון ותמך במקום זאת בבחירה מחדש של סמית'. לאחר ההפסד שלו ב-1938, ג'ונסטון התמודד לסנאט בבחירות מיוחדות ב-1941 כדי להחליף את ברנס, שזה עתה מונה לבית המשפט העליון, אך הפסיד למושל קרוליינה הדרומית, ברנט ר. מייבנק.
ג'ונסטון נבחר שוב למושל קרוליינה הדרומית ב-1942.[1] הוא זכה בניצחון דחוק בפריימריז הדמוקרטי, והתמודד ללא מתנגדים בבחירות הכלליות. עם זאת, הוא עדיין חפץ לזכות במושב בסנאט.[1] פרוץ מלחמת העולם השנייה גרמה לכך שסוגיות העבודה לא יתבלטו בקדנציה השנייה של ג'ונסטון. במהלך אותה קדנציה שנייה, הוא התמקד יותר בשמירה על הפרדה גזעית וחתם על חוקים שניסו לעקוף את החלטת Smith v. Allwright, שהצהירה כי פריימריז מופרדים גזעית אינם חוקתיים, בכך שהוא איפשר למפלגות פוליטיות במדינה לפעול כארגונים פרטיים נפרדים מהשלטון המדינה ולכן מחוץ להישג ידו של בית המשפט העליון של ארצות הברית.[2] הוא כיהן עד להתפטרותו ב-3 בינואר 1945, באותו יום שבו הושבע למושב הסנאט האמריקאי שאותו ניסה להשיג במשך כמה שנים.[1]
ג'ונסטון נבחר לבסוף לסנאט ב-1944, והביס את אליסון ד. סמית' בסיבוב חוזר של המירוץ שלהם ב-1938. לאחר מכן הוא נבחר מחדש שלוש פעמים וכיהן בסנאט עד מותו ב-1965.[1] ג'ונסטון כיהן בוועדות לחקלאות ויערנות, מחוז קולומביה, מערכת המשפט וסניפי הדואר ושירות המדינה.[1] הוא הפך ליושב ראש ועדת הדואר ושירות המדינה ב-1950 וזכה לכינוי "מר שירות המדינה" על מנהיגותו בוועדה זו ומסירותו לצרכים ולאינטרסים של עובדי הדואר ועובדים פדרליים אחרים.[1] הוא גם הצטרף עם דרומיים אחרים כחלק מקואליציית הדמוקרטים השמרנים בדרום.
ג'ונסטון היה תומך נלהב של כוח ציבורי,[1] תוכניות לשוויון בחקלאות,[1] תוכנית ביטוח סוציאלי רחבה וחזקה,[1] והענקת ארוחות צהריים לילדים נזקקים בבתי ספר.[1] הוא גם התנגד בדרך כלל לסיוע חוץ, וראה בו תמיכה באינטרסים זרים על חשבון התעשייה והצרכנים האמריקאים.[1] בניגוד לרוב הדמוקרטים הדרומיים, ג'ונסטון התנגד לחוק העבודה נגד האיגודים של טאפט-הארטלי ב-1947 והוא הצביע הן בעד המלחמה בעוני ב-1964 והן עבור המדיקר זמן קצר לפני מותו ב-1965. עם זאת, כמעט כמו כל הפוליטיקאים האחרים מהדרום העמוק בתקופה זו, ג'ונסטון היה שמרן אזורי ב"שאלת הגזע", התנגד לכל חקיקת זכויות האזרח וחתם על המניפסט הדרומי של 1956 שהתנגד לביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים שהורה בית המשפט העליון בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך.
על אף שלא היה דמות בולטת ברמה הארצית, ג'ונסטון היה מקושר היטב במדינתו. ייתכן שהוא הסנאטור היחיד שהביס שני סנאטורים עתידיים. הוא שמר על מושבו למרות אתגרים מסטרום ת'ורמונד בפריימריז הדמוקרטיים ב-1950 ומארנסט הולינגס בפריימריז ב-1962. לאחר מכן הוא הביס את המועמד הרפובליקני שהתמודד מולו, העיתונאי וו. ד. וורקמן הבן. בכל אחד מהמרוצים הללו, ג'ונסטון היה המועמד הליברלי יותר. הולינגס, שהיה המושל ב-1962, תקף את ג'ונסטון כ-'הכלי של בוסי העבודה הצפוניים', אך ג'ונסטון ניצח את הולינגס ברוב של 2–1.
הוצאה להורג של ג'ורג' סטיני
ג'ונסטון סירב להעניק חנינה לג'ורג' סטיני, נער אפרו-אמריקאי בן 14 שנידון להוצאה להורג על ידי כיסא חשמלי ב-1944. סטיני הורשע שלא כדין ברצח של שתי ילדות בנות 7 ו-11 בעיר הולדתו אלקולו, קרוליינה הדרומית. ג'ונסטון כתב בתגובה לפנייה אחת לחנינה כי
אולי מעניין אותך לדעת שסטיני הרג את הילדה הקטנה יותר כדי לענות את הגדולה יותר. אחר כך הוא עינה את הילדה הגדולה והרג אותה, בכל זה הוא הודה בעצמו.
נמסר כי אמירות אלו היו בגדר שמועות בלבד, ונסתרו בזמנו על ידי דו"ח הבדיקה הרפואית על גופת הילדה.[7] ב-2014, 70 שנה לאחר ההוצאה להורג, בוטלה הרשעתו של סטיני לאחר מותו. המקרה שלו זכור בימינו כהוצאה להורג שלא כדין ועיוות דין.
מותו
ג'ונסטון מת ב-18 באפריל 1965, בעקבות מאבק ארוך במחלת הסרטן.[1] בהספידו את ג'ונסטון, ציין מקורבו הוותיק, הסנאטור ג'ורג' אייקן מוורמונט – "במהלך כל הקריירה שלו בסנאט, הוא עבד עבור אלו שהיו הכי זקוקים לעזרתו ושהיה קל להתעלם מהם ולהזניח אותם". בחנוכת חדר ג'ונסטון בספריית קרוליינה הדרומית, המושל רוברט מקנייר תיאר את ג'ונסטון כ"אדם עובד, ומי שאפשרו את חייו הציבוריים היו אנשים עובדים... הוא היה אדם עם עקרונות שהגיע בתקופה בה היו חייבים להיעשות החלטות קשות".[1] ג'ונסטון נקבר בבית קברות בכנסייה הבפטיסטית בארקרס קריק, שם השתתף בטקסי יום ראשון במהלך שנות ילדותו,[8] ליד הוני פת', קרוליינה הדרומית.[8]
בתו של ג'ונסטון, אליזבת ג'ונסטון פטרסון, כיהנה בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס הרביעי של קרוליינה הדרומית בין השנים 1987 ל-1993. בבחירות הכלליות של 1986 היא ניצחה את ראש העיר ביל וורקמן מגרינוויל, בנו של האיש שאביה הביס במרוץ האחרון שלו לסנאט האמריקאי ב-1962. פטרסון הייתה המועמדת הדמוקרטית בשנת 1994 במרוץ לתפקיד סגן המושל.
קישורים חיצוניים
- אולין ג'ונסטון באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- אולין ג'ונסטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 1.18 1.19 1.20 1.21 1.22 1.23 1.24 1.25 1.26 1.27 1.28 1.29 1.30 1.31 1.32 1.33 1.34 1.35 1.36 "Olin DeWitt Talmadge Johnston" (PDF). 17 באוקטובר 2011. נבדק ב-2015-02-26.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 "South Carolina SC - Olin Dewitt Talmadge Johnston - 1935-1939, 1943-1945". sciway.net. נבדק ב-2015-02-26.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 "Olin D. Johnston Memorial Boulevard Marker". hmdb.org. נבדק ב-2015-02-26.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 "The Pittsburgh Press - Google News Archive Search". נבדק ב-2015-02-26.
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 "Curtains for Cotton Ed". Time. 1944-08-07. אורכב מ-המקור ב-23 באוקטובר 2012. נבדק ב-2012-05-10.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Storrs, L.R.Y. (2000). Civilizing Capitalism: The National Consumers' League, Women's Activism, and Labor Standards in the New Deal Era. University of North Carolina Press. p. 158. ISBN 9780807848388. נבדק ב-2015-02-26.
- ^ McVeigh, Karen (22 במרץ 2014). "George Stinney was executed at 14. Can his family now clear his name?". The Observer. ארכיון מ-19 במרץ 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 8.0 8.1 "Barkers Creek Baptist Church Marker". hmdb.org. נבדק ב-2015-02-26.
אולין ג'ונסטון40258806Q357511