אורגון (BB-3)
 | |
| אורגון במבדוק יבש, 1898 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה | אינדיאנה |
| ציוני דרך עיקריים | |
| הוזמנה | 30 ביוני 1890 |
| תחילת הבנייה | 19 בנובמבר 1891 |
| הושקה | 26 באוקטובר 1893 |
| תקופת הפעילות | 15 ביולי 1896 – 12 ביוני 1919 (22 שנים) |
| אחריתה | נמכרה לגריטה ב-15 במרץ 1956 |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 10,453 טון, מקסימלי: 11,876 טון |
| אורך | 107.04 מטר |
| רוחב | 21.11 מטר |
| שוקע | 7.3 מטר |
| מהירות | 15 קשרים |
| גודל הצוות | 473 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 9,100 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 4 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור תלת-דרגתיים בהספק 9,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| שריון |
חגורת שריון: 4–18 אינץ' (102–457 מ"מ) ברבטות: 17 אינץ' (432 מ"מ) צריחים: 17 אינץ' (432 מ"מ) מגדל הניווט: 10 אינץ' (254 מ"מ) |
| חימוש |
4 תותחי 13 אינץ' (330 מ"מ) 8 תותחי 8 אינץ' (203 מ"מ) 4 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) 20 תותחי 6 פאונד 57 מ"מ (2.244 אינץ') 6 תותחי 1 פאונד 37 מ"מ (1.46 אינץ') 5–6 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ) |
אוניית המערכה אורגון (BB-3) הייתה האונייה השלישית והאחרונה בסדרת אינדיאנה של אוניות מערכה פרה-דרדנוט שנבנו עבור צי ארצות הברית בשנות ה-90 של המאה ה-19. שלוש האוניות נבנו כחלק מתוכנית מודרניזציה שמטרתה לחזק את הצי האמריקאי כדי להתכונן לסכסוך אפשרי עם צי אירופי. לשלוש האוניות מסדרת אינדיאנה, שתוכננו למבצעים קצרי טווח בהגנה על ארצות הברית, היה לוח חופשי נמוך והן נשאו סוללה ראשית של ארבעה תותחי 13 אינץ' (330 מ"מ) בזוג צריחי תותחים. אורגון ואחיותיה היו אוניות המערכה המודרניות הראשונות שנבנו עבור ארצות הברית, אם כי הן סבלו מבעיות יציבות ושמירה על הים משמעותיות בשל גודלן הקטן והלוח החופשי הלא מספק.
לאחר שנכנסה לשירות ב-1896, שירתה אורגון לזמן קצר בשייטת הפסיפיק לפני שהועברה לחוף המזרחי של ארצות הברית, כאשר המתיחות עם ספרד על קובה גברה בתחילת 1898. היא השלימה מסע של 14,000 מיילים ימיים (25,900 ק"מ) ברחבי דרום אמריקה בטווח של 66 ימים, שהסתיים זמן קצר לאחר תחילת מלחמת ארצות הברית–ספרד. לאחר מכן היא השתתפה במצור על סנטיאגו דה קובה, שהגיע לשיאו בקרב סנטיאגו דה קובה ב-3 ביולי, שם תרמה אורגון להשמדת הטייסת הספרדית בקובה. לאחר המלחמה, אורגון נפרסה לשייטת האסייתית, שירתה במהלך מלחמת ארצות הברית–הפיליפינים ומרד הבוקרים בסין תחת שושלת צ'ינג. האונייה חזרה לארצות הברית בשנת 1906, כאשר היא הושבתה והושמה במילואים למשך חמש השנים הבאות, במהלכן עברה מודרניזציה.
אורגון, שהופעלה מחדש ב-1911, בילתה את השנים הבאות בשייט מול החוף המערבי של ארצות הברית, ולעיתים קרובות נכנסה ויצאה משירות. במהלך התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה ב-1918, היא ליוותה שיירה למשלחת לסיביר. האונייה הוצאה משימוש בשנת 1919 ומאמצים של חובבי ים בתחילת שנות ה-20 הובילו את הצי להשאיל את אורגון למדינה על שמה נקראה לשימוש כספינת מוזיאון. לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה, הצי החליט בסוף 1942 לגרוט את האונייה לצורך המאמץ המלחמתי, אך לאחר תחילת העבודה ביקש הצי את החזרת האונייה לשימוש כגווה נושאת תחמושת לקראת הפלישה הקרובה לגואם ב-1944. היא נשארה מחוץ לאי עד אמצע שנות ה-50 לפני שנמכרה לגרוטאות ב-1956 ונגרטה ביפן.
תכנון
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 החלו המפקדים הבכירים של צי ארצות הברית לתכנן אפשרות של סכסוך עם מעצמה ימית אירופאית, ובסופו של דבר הגיעו למסקנה כי יהיה צורך בכוח של אוניות מערכה לטווח קצר וארוך להגנת המדינה. הקונגרס הסכים להתחיל במודרניזציה של הצי ואישר שלוש אוניות קטנות - אונייה מחופת שריון טקסס והסיירות המשוריינות מיין וניו יורק. שלוש אוניות נוספות, סדרת אינדיאנה, אושרו ב-1890; אלה היו אמורים להיות הפרק הראשון של אוניות מערכה קצרות טווח כדי לעמוד בתוכניות של הצי. האוניות התגלו כאכזבות בשירות, מכיוון שהן סבלו מעודף משקל קשה עם השלמתן, הלוח החופשי הנמוך שלהן הפריע לפעילות בים, והן התמודדו בצורה גרועה. בכל זאת הן היו אוניות המערכה המודרניות הראשונות עבור הצי האמריקאי.
אורגון הייתה באורך כולל של 351 רגל 2 אינץ' (107.04 מטרים), רוחב של 69 רגל 3 אינץ' (21.11 מטר) ושוקע של 24 רגל (7.3 מטר). הדחק האונייה היה 10,288 טונות ארוכות (10,453 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 11,688 טונות ארוכות (11,876 טונות) במעמס מלא. האונייה הונעה על ידי מנועי קיטור תלת דרגתיים עם שני צירים בדירוג של 9,000 כוחות סוס (6,700 קילוואט) וארבעה דוודי צינורות אש פחמיים, שהעניקו לה מהירות מרבית של 15 קשרים (28 קמ"ש). היה לה טווח שיוט של 5,640 מיילים ימיים (10,450 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). כפי שנבנתה, הותקן לה תורן צבאי כבד, לאחר מכן התווסף לו תורן כלוב ירכתיים בשנים 1910–1911. היה לה צוות של 32 קצינים ו-441 מלחים, שגדלו לסך של 586–636 קצינים ומלחים.
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 13 אינץ' (330 מ"מ) /35 קליבר בשני צריחי תותחים תאומים על קו האמצע, אחד מקדימה ואחד מאחור. הסוללה המשנית כללה שמונה תותחי 8 אינץ' (203 מ"מ) /35 קליבר, שהוצבו בארבעה צריחים תאומים. אלה נתמכו על ידי סוללה של שישה תותחי 6 אינץ' (150 מ"מ) /40 קליבר בסוללת קזמטים באמצע האונייה. להגנה מטווח קרוב נגד סירות טורפדו, היא נשאה עשרים תותחי 6 פאונד ושישה תותחי 1 פאונד בצריחים בודדים. כפי שהיה תקן עבור אוניות ראשה של התקופה, אורגון נשאה צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ) בצריחים מעל המים, אם כי המספר אינו ברור. לפי כל ספינות הקרב של קונוויי ומילון הצי האמריקני לאוניות מערכה אמריקאיות, היא צוידה בשישה צינורות, אם כי ההיסטוריון הימי נורמן פרידמן מצהיר שהיא הוזמנה עם שבעה אך הושלמה עם חמישה.
חגורת השריון הראשית של אורגון הייתה בעובי 18 אינץ' (457 מ"מ) מעל המחסנים וחללי המכונות והצטמצמה ל-4 אינץ' (102 מ"מ) בחרטום ובירכתיים. לצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו דפנות בעובי 17 אינץ' (432 מ"מ), ולברבטות התומכות היה אותו עובי של שריון בצדדים החשופים. לצריחי התותחים בקוטר 8 אינץ' היה ציפוי שריון בעובי 6 אינץ' ולסוללת הקזמטים היה שריון בעובי 5 אינץ' (127 מ"מ). למגדל הניווט היו דפנות בעובי 10 אינץ' (254 מ"מ).
היסטוריית שירות
._Starboard_side,_1898.jpg)
הקונגרס אישר שלוש אוניות מערכה מסדרת אינדיאנה ב-30 ביוני 1890, ובאישור, ציין שאחת האוניות אמורה להיבנות בחוף המערבי של ארצות הברית. לכן, לאחר ששני כלי השיט הראשונים - אינדיאנה ומסצ'וסטס - הוענקו ל-William Cramp & Sons מפילדלפיה, החוזה עבור השלישי ניתן ל-Union Iron Works בסן פרנסיסקו. השדרית שלה הונחה ב-19 בנובמבר 1891 והיא הושקה ב-26 באוקטובר 1893. לאחר שסיימה את האבזור, היא נכנסה לשירות בצי ב-15 ביולי 1896. לאחר מכן היא השלימה ניסויים ימיים כחלק משייטת הפסיפיק, שם שירתה בשנה לאחר מכן.
ב-15 בפברואר 1898, הסיירת המשוריינת מיין התפוצצה בהוואנה, קובה במהלך תקופה של עלייה במתיחות בין ארצות הברית וספרד, שהחזיקה בקובה כחלק מהאימפריה הקולוניאלית שלה. אורגון, שהייתה במבדוק יבש באותה עת, הוצפה מחדש למחרת והושמה תחת פיקודו של קפטן צ'ארלס אדגר קלארק. דיווחים ראשוניים האשימו מוקש ימי ספרדי, וככל שגבר איום המלחמה בין שתי המדינות, אורגון קיבלה הוראה להפליג לחוף המזרחי של ארצות הברית כדי לחזק את השייטת הצפון-אטלנטית. היא יצאה דרומה לסן פרנסיסקו, קליפורניה כדי להעמיס תחמושת ב-9 במרץ, ויצאה כעבור עשרה ימים למסע הארוך סביב דרום אמריקה, מרחק של כ-14,000 מיילים ימיים (25,900 ק"מ). אורגון הגיעה לקייאו, פרו ב-4 באפריל, שם היא הטעינה מטען טרי של פחם לפני שהמשיכה במסע.
קלארק החליט לדלג על עצירת טעינת הפחם המתוכננת בולפראיסו, צ'ילה, ובחר להמשיך ישירות למצר מגלן, אליו הגיעה האונייה ב-16 באפריל. סערה קשה סיבכה את מעברה במים המסוכנים והיא נאלצה להטיל עוגן בן לילה כדי להימנע מלעלות על שרטון, אבל היא הגיעה לפונטה ארנס, צ'ילה, למחרת בבוקר. שם, היא הצטרפה לסירת התותחים מארייטה, שגם הייתה בדרך להצטרף לשייטת הצפון-אטלנטית. לאחר ששתי האוניות חידשו את מלאי הפחם שלהן שם, הן יצאו לדרך לריו דה ז'ניירו, ברזיל, ב-21 באפריל; שמועות שווא על סירת טורפדו ספרדית באזור החזיקו את צוותי התותחים של הספינות בעמדות שלהם. האוניות הגיעו לריו דה ז'ניירו ב-30 באפריל, שם נודע להן על מצב המלחמה בין ארצות הברית לספרד. הן עזבו ב-4 במאי, עצרו לזמן קצר בסלבדור, באהיה, ברזיל, ולאחר מכן הטעינו פחם בברבדוס ב-18 במאי. אורגון הגיעה ליופיטר, פלורידה ב-24 במאי, שם פגשה גורמים אחרים השייטת הצפון-אטלנטית. במהלך המסע, שנמשך שישים ושישה ימים, עברה אורגון כ-14,000 מיילים ימיים (25,900 ק"מ). תוצאה ארוכת טווח אחת של המסע הזה, שזכה לסיקור נרחב בעיתונות, הייתה לחץ ציבורי לבניית תעלת פנמה כדי לקצר את המיקום מחדש הטרנס-אוקיאני בעתיד.
מלחמת ארצות הברית–ספרד
אורגון הפליגה לקי וסט ב-26 במאי, שם הצטרפה לשאר השייטת הצפון-אטלנטית, בפיקודו של אדמירל משנה ויליאם ט. סמפסון. עד אז, השייטת המהירה, בפיקודו של קומודור וינפילד סקוט שליי, איתרה את השייטת הספרדית שהפליגה לקובה בתחילת המלחמה וחסמה אותה בסנטיאגו דה קובה. על השייטת הספרדית פיקד אדמירל משנה פסקואל סרוורה אי טופטה והורכבה מהסיירות המשוריינות אינפנטה מריה תרסה, קריסטובל קולון, ויסקאיה ואלמירנטה אוקנדו ומהמשחתות פלוטון ופורור. אורגון הגיעה לנמל זה ב-1 ביוני, ובמהלך החודש, לקחה חלק בהפצצות של עמדות ספרדיות ברחבי העיר ועזרה לשמור על המצור.
בשעה 08:45 ב-3 ביולי, סרוורה התייצב עם דגלו על סיפון אינפנטה מריה תרסה, ואחריו כריסטובל קולון, ויסקאיה ואלמירנטה אוקנדו, כששתי המשחתות מפליגות מאחור. הספרדים פינו את הנתיב ב-09:35; למרבה המזל של הספרדים, ניו יורק - ספינת הדגל של סמפסון - הייתה מחוץ לעמדה באותו זמן ומסצ'וסטס חידשה את הפחם שלה במפרץ גואנטנמו. תצפיות על סיפון הסיירת המשוריינת ברוקלין הבחינו בסרוורה מתקרב וירו באחד מתותחיה כדי להזהיר את האוניות האמריקאיות האחרות, שהורו לצוותיהן להגיע לעמדות קרב ויזמה את קרב סנטיאגו דה קובה. כשהאוניות הספרדיות ניסו לפרוץ מערבה, הסתער סרוורה על ברוקלין עם אינפנטה מריה תרסה כדי לעכב את המרדף האמריקאי ולתת לאוניות האחרות שלו זמן לברוח. גם סוללות החוף הספרדיות תרמו את האש שלהן בשלב הראשון של הקרב אך השפיעה מעט.
אורגון לקחה את ההובלה במרדף שלאחר מכן מכיוון שהיא הייתה האונייה האמריקאית הגדולה היחידה שהייתה לה לחץ קיטור טוב כשהקרב החל. הסיירת ברוקלין ניתקה שניים מארבעת המנועים שלה, אך עדיין הצליחה להגיע למהירות של 17 קשרים (31 קמ"ש) והייתה ממש מאחוריה. ירי אמריקאי כבד העלה באש את אינפנטה מריה תרסה, ומחשש להתפוצצות מחסן תחמושת, סרוורה הורה לה לעלות על שרטון בשעה 10:25. הקפטן של אלמירנטה אוקנדו הוציא הוראות דומות חמש דקות מאוחר יותר, שכן גם האונייה שלו בערה קשות. ויסקאיה נאלצה גם היא לחוף זמן קצר לאחר מכן, והורידה את דגליה להיכנע בשעה 10:36. בינתיים, גם שתי המשחתות הספרדיות נפגעו קשות מאוניות המערכה האמריקאיות; אינדיאנה כמעט חתכה את פלוטון לשניים עם פגז בקוטר 13 אינץ', מה שאילץ אותה לעלות על שרטון, שם התפוצצה. ופורור נורתה על ידי הסוללות המשניות של אורגון ושל איווה, מה שהוביל את הצוות שלה להיכנע לסירת התותחים גלוסטר.
רק כריסטובל קולון, שהובילה במרחק 6 מיל ימי (11 קילומטרים; 6.9 מיל) מאותה נקודה, עדיין הפליגה מערבה. אורגון וטקסס עקבו אחר ברוקלין כשהם רדפו אחרי כריסטובל קולון; האמריקנים השיגו אט אט את הסיירת הספרדית הנמלטת וירו עליה מטווח רחוק. כריסטובל קולון, שלא הותקן בה חימוש עיקרי לפני שנשלחה לקובה, לא הצליחה להשיב אש, ומפקדה הבין את עמדתו חסרת התקווה. בשעה 13:20 הוא פנה לחוף והוריד את דגלו, מה שמעיד על כניעתו, והצוות הטביע את האונייה. אורגון לא נפגעה בפעולה, בעיקר בגלל האיכות הירודה של הירי הספרדי. עם השמדת השייטת של סרוורה וההצלחות האמריקאיות בקובה ובפיליפינים, ספרד תבעה שלום ב-17 ביולי, והמלחמה הסתיימה ב-12 באוגוסט עם הסכם פריז.
תחנה אסייתית
לאחר המלחמה יצאה אורגון לניו יורק לצורך שיפוץ, ולאחר מכן שובצה לשייטת האסייתית באוקטובר. היא הגיעה למנילה בפיליפינים ב-18 במרץ 1899 ופעלה שם בשנה הבאה במהלך מלחמת ארצות הברית–הפיליפינים. במהלך תקופה זו, היא סייעה במצור על מנילה ומפרץ לינגאיין ותמכה בכיבוש העיר ויגאן. ב-13 בפברואר 1900 יצאה אורגון לביקור ביפן שנמשך עד מאי, אז יצאה להונג קונג. עד אז, מרד הבוקסרים פרץ בסין תחת שושלת צ'ינג, והאונייה קיבלה הוראה להפליג לטאקו, סין, ב-23 ביוני כדי לתגבר את כוחות ברית שמונה האומות שהתאספו שם. בזמן שעברה במצר בוהאי ב-28 ביוני, היא פגעה בסלע לא ידוע, ועלתה על שרטון. היא נשארה על הסלע במשך שבוע לפני שהוצפה מחדש ב-5 ביולי. לאחר שהשלימה תיקונים זמניים, היא הפליגה לקורה, יפן, כדי להיות במבדוק יבש לתיקונים קבועים ב-17 ביולי.
אורגון יצאה לדרך שוב ב-29 באוגוסט לפעילות לאורך חופי סין. היא סיירה ליד שפך נהר היאנגצה ולאחר מכן הוצבה בווסונג בשאנגחאי, סין עד 5 במאי 1901. באותו יום, היא עזבה כדי לחזור לארצות הברית לשיפוץ, והפליגה תחילה ליוקוהמה, יפן, ולאחר מכן להונולולו, הוואי. משם היא יצאה לסן פרנסיסקו, והגיעה לשם ב-12 ביוני. לאחר מכן היא יצאה צפונה אל מספנת הצי בפיוג'ט סאונד, אליה הגיעה ב-6 ביולי. היא נשארה שם שנה וחצי לפני שיצאה בתחילת 1903 לסין. היא הגיעה להונג קונג ב-18 במרץ, ובמהלך שלוש השנים הבאות שירתה בתחנה האסייתית, וביקרה בנמלים בסין, יפן והפיליפינים. התקופה חלפה ללא אירועים עבור אורגון, והיא חזרה לארצות הברית בפברואר 1906. היא הושבתה בפיוג'ט סאונד ב-27 באפריל.
קריירה מאוחרת יותר
.jpg)
האונייה נותרה מחוץ לשירות במשך חמש השנים הבאות. היא קיבלה מודרניזציה מינימלית למדי במהלך תקופת המילואים, שכללה התקנת תורן ראשי מטיפוס כלוב. היא גם הסירה את תותחי ה-6 אינץ' האיטיים שלה וסוללה של 12 תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) והותקנו תותחי ירי מהיר כדי לשפר את ההגנה שלה מפני סירות טורפדו, שגדלו בגודלן ובעוצמתן מאז בנייתה של אורגון. אלה הוצבו בצריחים בודדים, כאשר ארבעה בסוללה פתוחה על גבי בית הסיפון באמצע האונייה, אחד על כל צריח בקוטר 8 אינץ' ושניים על צריחי 13 אינץ' כל אחד. גודלה הקטן והסיפונים הצפופים שלה מנעו את המודרניזציה היסודית יותר של המבנה העילי שלה שקיבלו אוניות המערכה האמריקאיות המאוחרות פרה-דרדנוט בזמן זה.
ב-29 באוגוסט 1911, אורגון הופעלה מחדש, אך היא נותרה משובצת בצי המילואים עד אוקטובר, אז יצאה לדרך לסן דייגו, קליפורניה. במהלך השנתיים הבאות, היא סיירה בחוף המערבי, אך לא ראתה אירועים חשובים. היא הושבתה שוב ב-9 באפריל 1913 בברמרטון, וושינגטון לפני שהוחזרה רשמית לצי המילואים ב-16 בספטמבר 1914, אם כי היא נשארה בשירות חלקי. היא הופעלה שוב באופן מלא ב-2 בינואר 1915 להשתתף בתערוכה הבינלאומית של פנמה-פסיפיק בסן פרנסיסקו. היא צומצמה שוב לצי המילואים ב-11 בפברואר 1916, ונשארה שם עד 7 באפריל 1917, אם כי עדיין הייתה בשירות חלקי. את תקופה זו בילתה בסן פרנסיסקו, וב-7 באפריל היא הוחזרה שוב לשירות מלא, לאחר שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה יום קודם לכן. היא לא ראתה פעילות במהלך המלחמה, אך היא שימשה לליווי ספינות הכוחות שנשאו את הכוח עבור המשלחת הסיבירית שהתערבה במלחמת האזרחים ברוסיה ב-1918.
לאחר שחזרה מרוסיה, אורגון הושבתה שוב ב-12 ביוני 1919 לפני שהופעלה מחדש לזמן קצר מ-21 באוגוסט עד 4 באוקטובר. במהלך תקופה זו, היא אירחה את הנשיא וודרו וילסון במהלך סקירה של צי האוקיינוס השקט כשהגיעה לסיאטל, וושינגטון. היא קיבלה את מספר הגוף "BB-3" ב-17 ביולי 1920 כאשר הצי אימץ את המערכת. החל משנת 1921, קבוצה של חובבי צי יצאה למסע שימור של אורגון כספינת מוזיאון, שתתבסס אי שם במדינה על שמה היא נקראת. הסכם הצי של וושינגטון, שנחתם ב-1922, חייב את אורגון להיות מפורזת, ובהתאם לכך היא פורקה מנשקה ב-1923, והוכרזה כי היא תואמת את תנאי האמנה ב-4 בינואר 1924. היא נרשמה ברשימות הצי כשריד "לא מסווג". הצי השאיל את האונייה לאורגון ביוני 1925, והיא עגנה בפורטלנד ושוחזרה ככלי מוזיאון.
גורל
אורגון סומנה מחדש עם גוף הגווה IX-22 ב-17 בפברואר 1941. לאחר שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה עם המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, קבע הצי כי אורגון צריכה להימכר לגרוטאות כדי לפנות משאבים למאמץ המלחמתי. לפיכך, היא נמחקה מרשימות הצי ב-2 בנובמבר 1942 ונמכרה לגריטת ספינות ב-7 בדצמבר. במרץ 1943, היא נגררה לקלמה, וושינגטון על מנת להיגרט, אך לאחר תחילת העבודה החליט הצי כי אורגון תועיל במהלך הכיבוש מחדש המתוכנן של גואם המתוכנן לאמצע 1944, כיחידת אחסון או כחלק משובר גלים. הצי ביקש שהגריטה תעצר לאחר פינוי המבנה והסרת האביזרים והציוד הפנימי שלה ולהחזירה. לאחר מכן היא הועמסה בתחמושת כדי לתמוך בכוחות שיפלשו לגואם ונגררה לשם כחלק מצי הפלישה.
האונייה נשארה לעגון בגואם עד סוף המלחמה ב-1945 ובמשך מספר שנים לאחר מכן. במהלך תקופה זו, בלילה שבין 14 ל-15 בנובמבר 1948, השתחררה אורגון מהמעגנים שלה במהלך הטייפון אגנס ונסחפה. לאחר חיפוש מקיף, כלי טיס איתרו את כלי השיט נסחף כ-500 מיילים ימיים (930 ק"מ) מדרום מזרח לגואם. האונייה נגררה חזרה לגואם, והיא נשארה שם עד 1956, כאשר ב-15 במרץ היא נמכרה לחברת Massey Supply Corporation, שבתורה מכרה אותה מחדש לחברת Iwai Sanggo מקוואסאקי, יפן. לאחר מכן היא נגררה לשם ונגרטה.
כמה חלקים מהאונייה נותרו בפורטלנד; התורן הצבאי שלה הוקם בשנת 1956 בפארק טום מקאל ווטרפרונט וההגה שלה מוחזק באוסף של החברה ההיסטורית של אורגון. שתי הארובות שלה גם שרדו, אבל לא מוצגים לציבור.
קישורים חיצוניים
