אולפת אל-אידליבי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. אולפת עמר באשא אל-אידליבי (בערבית: ألفت الأدلبي, תעתיק מדויק: אלפת אל-אידלבי; 15 בנובמבר 1912 בדמשק, סוריה - 22 במרץ 2007 בפריז, צרפת). נחשבת לאחת הנשים החלוציות הערביות במאה העשרים. היא הייתה סופרת ופמיניסטית סורית. פעלה לקידום מעמד האישה בסוריה. בדרכה ובכתיבתה, אידלבי השפיעה רבות על הספרות הערבית.

ביוגרפיה

אידליבי נולדה בשנת 1912 בעיר דמשק, סוריה, בשכונת אלסאלחיה (حي الصالحية), השוכנת לרגלי הר קאסיון. היא הייתה בת יחידה למשפחה שבה היו חמישה בנים.[1] אמה, נג'יבה אלדאגסטאני, (نجيبه الداكستاني), הייתה ילידת דמשק. סבה, אלשיך מחמד חלבי, (الشيخ محمد الحلبي), שהיה ממוצא רוטולי גורש מדאגסטן על ידי הסולטאן העותמאני מחמוד השני, לאחר התנגדותו לכיבוש הרוסי בדאגסטן, לאחר המרד בשלטון הוא הגיע לדמשק עם משפחתו ונשאר שם.

בשנת 1929 כשהיא בת 17 ולפני סיום לימודיה, נישאה אידלבי לרופא חמדי אידליבי (حمدي الادلبي), מבלי שהשניים הכירו קודם לכן. היא ילדה שלושה ילדים: לילא, יאסר וזיאד. אידלבי מתה ב־21 במרץ 2007 בבירת צרפת פריז בגיל 96, גופתה נקברה בדמשק סוריה.[2]

לימודיה

אידליבי למדה בבית ספר לבנות בדמשק .[3] ובשנת 1920 הפכה השפת הערבית לשפה הרשמית בבית הספר. כשחזר המלך פיסל הראשון, מלך עיראק מגלות בפריז היא יצאה לקבל פניו בתלבושת שהוכנה במיוחד למסיבה היסטורית זו. בשנת 1921 חלתה בקדחת, ממנה ניצלה, המחלה ריתקה אותה למיטתה וגרמה לה להיעדר מבית הספר לתקופה ארוכה. לאחר שהחלימה הצטרפה לבית ספר "אלעפיף" (العفيف) שנוסד ליד ביתה, והפכה להיות אחת מהתלמידות המצטיינות והמובילות בו. בשנת 1927 סיימה בית ספר יסודי והחלה ללמוד בבית ספר למורות. רוב התלמידים בכיתתה היו בנים ורק מעט בנות.

כבר בנעוריה הייתה לאידליבי נטייה לספרות. אחד ממוריה צפה שהיא תהיה סופרת מפורסמת.[3] בביתה, נהגה במשך שעות לקרוא ספרות ושירה. אביה כיוון אותה לקריאת ספרות ערבית גבוהה וחשובה.

פועלה ודרכה

יחד עם עיסוקה בספרות אידלבי הצטרפה לאגודת צדקה ותרבות בשם "דוחת אלאדב" ("دوحة الأدب"). בשנת 1940 הצטרפה לאגודה של נשים מסוריה בשם "אלנדוה" ("الندوة"), מטרת האגודה הייתה, בין השאר, לפעול לשחרור האישה מהבערות והנחשלות ששררה אז בחברה ולקדמה. אידליבי הפכה להיות אחת מהנשים הדומיננטיות והמובילות באגודה, אשר פעל לסלול את הדרך לשיפור מעמד האישה בסוריה. בשנת 1954 נבחרה אידלבי ליושבת ראש אגודת הנשים למען התרבות. בתוקף תפקידה היא:

  • ייסדה את הספרייה הגדולה של האגודה שכללה ספרים חשובים בתחומי הספרות, המדע והיסטוריה, הספרייה פתוחה עד עצם היום זה.
  • בנתה תוכנית לקריאה ספרותית-רעיונית לחברות האגודה. במפגשים אלו הן קראו ספרים ודנו בכל חדש בעולם התרבות.
  • היא יסדה סדרת ימי עיון חודשיים שנקראה בשם "לולאת התרבות" ("حلقة الزهراءالأدبية") שהתקיימו בכל יום שלישי בסוף כל חודש. במפגשים אלה בביתה אירחה סופרים וסופרות מדמשק מפגשים אלה תרמו לפיתוח אופקים ספרותיים ותרבותיים ולחילופי דעות.
  • יזמה פרויקט של הדפסת ספרים חדשים, שחזור ספרים ישנים חשובים והדפסתם המחודשת כאות הערכה לסופרים מצטיינים וכן פעלה לעידוד הכתיבה בקרב הנוער.
  • בשנת 1948 הצטרפה לקבוצת נשים שהשתתפו בקמפיין הצלה ועזרה של אוכלוסיות "הנכבה" ופעלה רבות למציאת פתרונות אכלוס לאוכלוסיות אלה. בשנים 1967 ו-1973 התגייסה אף לעזרת משפחות החללים לאחר המלחמות בסוריה ובאלג'יר.
  • היא הייתה חברה באגודת הסופרים הערבית, ונציגת האגודה בצ'כוסלובקיה וגם בסין, בנוסף לקחה חלק בוועדת הפרוזה במועצה העליונה של האומנות והספרות כחברה במשך עשר שנים, גם עבדה בוועדת הצנזורה המוסרית בארגון הקולנוע הערבי בסוריה במשך תקופה קצרה.[1]

כנסים

אידליבי השתתפה בכנסים שונים שנערכו במדינות ערב, ועסקו בקידום מעמד האישה. בכנסים אלה היא הדגישה את התמורות החברתיים והתרבותיים שעוברים בעולם הערבי, ואת החשיבות לעורר את התודעה הלאומית של הנשים הערביות להשכלה וללמידה. היא לקחה חלק בכנסים הבאים[3]:

סיפוריה והשפעתה על הספרות הערבית

אידליבי שייכת לדור שנות ה-50 של הספרות הסורית, אשר אופיין בעליה משמעותית במספר הנשים הסופרות. הכתיבה בתקופה זו היוותה פריצת דרך בספרות הסורית והערבית. השמות הבולטים באותה תקופה היו מארי עגמי (ماري عجمي) (1888-1965)، נאזכ אל-עאבד בייהם ( نازك العابد بيهم) (1887-1959), ודאד סכאכיני (وداد سكاكيني) (1913-1991), סלמא אל-חפאר אל-כזברי (سلمى الحفار الكزبري) (1923-2006). דור זה סלל את הדרך לעתודת הסופרות של שנות השישים והשבעים[4] כמו קמר כילאני (قمر كيلاني)، נדיה ח'וסת (ناديا خوست) דלאל חאתם (دلال حاتم)، לילא סאיא סאלם (ليلى صايا سالم)، ע'אדה א-סמאן (غادة السمان) ואחרות. דור שנות ה-50 פעל רבות בנושא שחרור האישה וקידום מעמדה החברתי, הנשים הסופרות פעלו בתקופה שהתאפיינה בשינויים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים רבים. הוצאת ספרים החלו לפרסם ספרים של נשים בשמות גלויים שנשאו חותם משלהן, הדבר היווה פריצת דרך חברתית ספרותית בתחום שהיה שמור עד כה לגברים בלבד.[4]

ספריה של אידליבי מגוונים. בספריה, הציגה מאפיינים חדשים בספרות שהשפיעו רבות על הספרות הסורית והערבית תוך שמירה על כתיבה בשפה ספרותית תקינה. בולט בספריה התיעוד המציאותי של המסורת והמנהגים של אותה תקופה במיוחד בכל הקשור במעמד האישה והדיכוי שהיא עוברת במציאות פטריארכלית. מאפיין נוסף בסיפוריה היה כתיבה על עקרונות המציאות הסוציאליסטית בהצגת נושאים חברתיים ולאומיים שונים. היא כתבה על מעמד הפועלים והאיכרים. ספריה התאפיינו ברומנטיקה ובכתיבה על האהבה ועל רגשות וגם על האנושות.[1]

האישה בספרות אידליבי

לאישה אצל אידליבי פנים רבות. הראשונה היא דמות "האם (الام)". אידליבי מעניקה חשיבות רבה לדמות האם, למעמדה ולתפקידה בתוך המשפחה. האם הקדושה, בעלת הפנים היפות, מוצגת כ"ייצור מושלם" המעניק חום ודאגה לילדים, היא מכילה ומחזיקה אותם, מגינה על ילדיה מסכנות החיים, דואגת לבעל ומשמשת כיועצת לכל דבר. אפשר לעמוד על תפקיד חשוב זה בספורים "צחוק השטן- (ويضحك الشيطان"), "למען האדמה והכבוד- ("من اجل الارض والكرامة") ועוד.

"הרווקה (العانس)" הוא כינוי שהדביקה החברה באותה תקופה לאישה שלא נישאה, שכן החברה לא העריכה אישה כזאת. אידליבי טוענת שהלוואי והאישה הזאת הייתה יודעת מהו האוצר הטמון בה וביכולות שלה לשנות ולפרוץ דרכים. היא מביאה דוגמאות בסיפוריה לנשים רווקות ששינו את פני החברה ואת חיי האחרים וחייהן כמו בסיפור "האוצר ("الكنز").

כתביה

אידליבי הותירה אוסף גדול של יצירות ספרותיים, סיפורים, רומנים וספרות העוסקת במציאות ובחיים המזרחיים. היא נחשבת לאחת מגדולי הסופרים הסורים והערבים, וזכתה בהרבה תעודות הוקרה ובפרסים גם בסוריה וגם בעולם הערבי.

ספריה תורגמו ליותר מ-15 שפות ובהן אנגלית, צרפתית, שוודית, הולנדית, פורטוגזית, איטלקית, ספרדית, סינית, טורקית ופרסית. סיפוריה נלמדים באוניברסיטאות שונות ברחבי העולם בין השאר בסין, ארצות הברית, ספרד, רוסיה ואוזבקיסטן.

רומנים / סיפורים

  • הסיפור הראשון שלה, "ההחלטה האחרונה" ("القرار الأخير"), אותו כתבה בשנת 1947. השתתף בתחרות רדיו לונדון וקיבל מקום שלישי בתחרות.
  • רומן " דמשק חיוך העצב", "دمشق يا بسمة الحزن" 1981[5]
  • "השיעור הקשה" ("الدرس القاسي"), 1947
  • "מרד הדמעות", "عصي الدمع" 1976[6]
  • "פרידת האוהבים", "وداع الأحبة" 1992
  • הרומן "סיפור סבא", "حكاية جدي" 1999[7]

אוספים

  • ספר "המנוליה בדמשק ושיחות שיחות שונות ", " المنوليا في دمشق وأحاديث أخرى" כולל סיפור באנגלית לידי גין דיקבי, "الليدي جين ديكبي" ואוסף הרצאות ושיחות שנתנה בדמשק וחלב בשנת 1964
  • "השטן צוחק", "ويضحك الشيطان" 1974[8]
  • "להתראות דמשק", "وداعاً يا دمشق" - אוסף סיפורים שכולל 17 סיפורים קצרים, 1963[9]
  • "מאחורי הדברים היפים ועוד סיפורים קצרים" "ما وراء الأشياء الجميلة وقصص أخرى" 1996
  • "מבט לעבר הספרות העממית שלנו", "نظرة في أدبنا الشعبي" 1974

הרצאות

  • "ישראליות", "اسرائليات" הרצאה, 1983
  • "מנהגים ומסורת בשכונות העתיקות בדמשק", "عادات وتقاليد الحارات الدمشقية القديمة" - קובץ הרצאות ומאמרים 1996

דמשק חיוך העצב

אידליבי כתבה את הרומן "דמשק חיוך העצב", (دمشق يا بسمة الحزن),[5]בשנת 1981 כשהייתה בת 68, רומן זה מהמפורסמים של אידליבי, זכה לפרסים שונים וגם הופק כסדרת טלוויזיה.

קישורים חיצוניים

עם פטירתה

קישורים לכתביה

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 اكتشف سورية, אתר Discover Syria
  2. ^ ياسر مرزوق, جريدة سوريتنا, تشرين اول 2013
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 חוסאם אחמד מקדאד, حسام احمد المقداد, הסיפור שלי עם אידלבי, حكايتي مع الفت الادلبي, מונתדאי, منتداي, המכון למחקר וללימודים אסטרטגיים, סוריה
  4. ^ 4.0 4.1 שאאם אולפת אל-אידליבי, סבחי חדיד, דורוב, 26 מרץ 2007
  5. ^ 5.0 5.1 דמשק חיוך העצב, באתר goodreads
  6. ^ מרד הדמעות, באתר goodreads
  7. ^ סיפור סבא, באתר goodreads
  8. ^ אוסף סיפורים השטן צוחק, באתר goodreads
  9. ^ להתראות דמשק, באתר goodreads
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אולפת אל-אידליבי31137305Q4116053

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אולפת_אל-אידליבי&oldid=1926142"