אה"מ ואנגארד (1909)
 | |
| אה"מ ואנגארד, 1910 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת סנט וינסנט |
| ציוני דרך עיקריים | |
| הוזמנה | 6 בפברואר 1908 |
| תחילת הבנייה | 2 באפריל 1908 |
| הושקה | 22 בפברואר 1909 |
| תקופת הפעילות | 1 במרץ 1910 – 9 ביולי 1917 (7 שנים ו־18 שבועות) |
| אחריתה | התפוצצה בסקפה פלו וטבעה |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 19,700 טון |
| אורך | 163.4 מטר |
| רוחב | 25.7 מטר |
| שוקע | 8.5 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 21 קשרים |
| גודל הצוות | 755–835 |
| טווח שיוט | 12,700 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 18 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 24,500 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
שריון עיקרי – 203–254 מ"מ שריון סיפון – 19–76 מ"מ צריחי תותחים – 279 מ"מ ברבטות – 127–254 מ"מ מגדל הניווט – 203–279 מ"מ מחיצות – 203–279 מ"מ |
| חימוש |
10 תותחי Mk XI BL 12 אינץ' (305 מ"מ)/50 קליבר 20 תותחי Mk VII 4 אינץ' (102 מ"מ) 3 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ) |
אה"מ ואנגארד הייתה אוניית מערכה דרדנוט מסדרת סנט וינסנט שנבנתה עבור הצי המלכותי בעשור הראשון של המאה ה-20. היא בילתה את כל הקריירה שלה בצי הבית והצי הגדול. מלבד ההשתתפות בקרב יוטלנד במאי 1916 והפעולה הבלתי משמעית של 19 באוגוסט, שירותה במהלך מלחמת העולם הראשונה כלל בדרך כלל סיורים שגרתיים ואימונים בים הצפוני.
מעט לפני חצות ב-9 ביולי 1917 בסקפה פלו, ואנגארד סבלה מסדרה של פיצוצי מחסני תחמושת. היא טבעה כמעט מיד, ו-843 מתוך 845 אנשי הצוות שהיו על הסיפון נהרגו. שרידי האונייה נוצלו בכבדות לאחר המלחמה, אך בסופו של דבר האונייה הוגנה כקבר מלחמה ב-1984. היא סומנה כאתר מבוקר תחת חוק ההגנה על שרידי צבא משנת 1986, וצלילה על שרידי האונייה אסורה בדרך כלל.
תכנון ותיאור
העיצוב של סדרת סנט וינסנט נגזר מסדרת בלרופון, עם תותחים חזקים יותר וגידול קל בגודל ובשריון. האונייה הייתה באורך כולל של 536 רגל (163.4 מטרים), רוחב של 84 רגל 2 אינץ' (25.7 מטרים), ושוקע של 28 רגל (8.5 מטרים) בתפוסה סטנדרטית. הדחק האונייה היה 19,700 טונות ארוכות (20,000 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-22,800 טונות ארוכות (23,200 טונות) במעמס מלא. צוות האונייה מנה כ-753 קצינים ומלחים ב-1910.
ואנגארד הופעלה על ידי שני סטים של טורבינות קיטור עם הנעה ישירה של פארסונס שכל אחת מהן הניעה שני צירי מדחף באמצעות קיטור שסופק על ידי 18 דוודי Babcock & Wilcox על בסיס פחם. הטורבינות דורגו ב-24,500 כוחות סוס (18,300 קילוואט) ונועדו להעניק לאונייה מהירות מרבית של 21 קשרים (39 קמ"ש). במהלך ניסויי הים שלה ב-17 בדצמבר 1909, האונייה הגיעה למהירות מרבית של 22.3 קשרים (41.3 קמ"ש) מ-25,780 (19,220 קילוואט), למרות שבטח הועמסה קלות כדי להגיע למהירות זו. ואנגארד נשאה מספיק פחם ומזוט כדי להעניק לה טווח של 6,900 מיילים ימיים (12,800 ק"מ) במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש).
אוניות הסדרה היו מצוידות בעשרה תותחי נטעני עכוז (BL) Mk XI בחמישה צריחי תותחים, שלושה לאורך קו המרכז והשניים הנותרים כצריחי כנפיים. החימוש המשני, או חימוש נגד סירות טורפדו, כלל עשרים תותחי BL 4 אינץ' (102 מ"מ) Mk VII. שניים מהתותחים הללו הותקנו כל אחד על גגות הצריחים בקו המרכז הקדמי והאחורי וצריחי הכנפיים בצריחים לא מסוככים, והעשרה האחרים הוצבו במבנה העילי. כל התותחים היו בצריחים בודדים. האוניות היו מצוידות גם בשלוש צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ), אחד בכל צד רוחב והשלישי בירכתיים.
אוניות הסדרה הייתה חגורת שריון בקו המים של שריון מוצק של קרופ בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים) בין הברבטות הקדמיות והאחוריות שהצטמצם ל-2 אינץ' (51 מילימטרים) לפני שהגיע לקצה האוניות. הוא כיסה את צד הגוף מהסיפון האמצעי ועד 4 רגל 11 אינץ' (1.5 מטרים) מתחת לקו המים שבו הוא הצטמצם ל-8 אינץ' (203 מילימטרים) באמצע האונייה. מעל זה הייתה רצועה של שריון בעובי 8 אינץ'. מחיצות רוחביות בעובי 5–8 אינץ' (127–203 מילימטרים) חיברו את החלקים העבים ביותר של קו המים וחגורות השריון העליונות אל החלקים החיצוניים של הברבטות הקיצוניות ביותר.
שלושת הברבטות בקו המרכז היו מוגנות על ידי שריון בעובי 9 אינץ' (229 מילימטרים) מעל הסיפון הראשי שהצטמצם ל-5 אינץ' (127 מילימטרים) מתחתיו. ברבטות הכנפיים היו דומות פרט לכך שהיה להן מגני חזית בעובי 10 אינץ'. לצריחי התותחים היו מגני חזית ודפנות בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים) עם גגות בעובי 3 אינץ'. שלושת הסיפונים המשוריינים נעו בעובי בין .75–3 אינץ' (19–76 מילימטרים). החזית והצדדים של מגדל הניווט הקדמי היו מוגנים על ידי לוחות בעובי 11 אינץ', אם כי הדופן האחורית והגג היו בעובי 8 אינץ' ו-3 אינץ' בהתאמה.
שינויים
התותחים על גג הצריח הקדמי הוסרו בשנים 1911–1912 וזוג התותחים הקדמי העליון במבנה העילי הוסרו בשנים 1913–1914. בנוסף, הותקנו מגני תותחים לכל התותחים במבנה העילי ומבנה הגשר הוגדל סביב בסיס תורן החצובה הקדמי. במהלך השנה הראשונה למלחמה הותקן מנהל בקרת אש גבוה על תורן החצובה הקדמי. בערך באותו זמן, נבנה מחדש בסיס המבנה הקדמי כדי לאכלס 8 תותחים בקוטר 4 אינץ' ותותחי הצריח הוסרו, מה שהפחית את החימוש המשני שלה לסך של ארבעה עשר תותחים. בנוסף, נוספו זוג תותחי נ"מ 3 אינץ' (76 מ"מ). מנהל בקרת אש הותקן גבוה על תורן החצובה הקדמי לפני קרב יוטלנד במאי 1916. בערך 50 טונות ארוכות (51 טונות) של שריון סיפון נוסף נוספו לאחר קרב יוטלנד. עד אפריל 1917, ואנגארד כללה 13 תותחים נגד סירות טורפדו בקוטר 4 אינץ' וכן תותח נ"מ אחד בקוטר 4 אינץ' ואחד בקוטר 3 אינץ'.
בנייה וקריירה
ואנגארד, האונייה השמינית בשם זה ששירתה בצי המלכותי, הוזמנה ב-6 בפברואר 1908. היא הונחה על ידי ויקרס ארמסטרונג במספנת בארו-אין-פורנס שלהם ב-2 באפריל 1908, הושקה ב-22 בפברואר 1909 והושלמה ב-1 במרץ 1910. כולל חימוש, עלתה הספינה כ-1.6 מיליון ליש"ט. ואנגארד נכנסה לשירות ב-1 במרץ 1910, בפיקודו של קפטן ג'ון יוסטס, והוקצתה לפלגה הראשונה של צי הבית. היא נכחה בטורביי כאשר המלך ג'ורג' החמישי ביקר בצי בסוף יולי. ואנגארד השתתפה גם בסקירת צי ההכתרה בספיטהד ב-24 ביוני 1911 והיא התאמנה עם הצי האטלנטי בחודש הבא לפני שהחלה בשיפוץ. קפטן ארתור ריקרדו החליף את יוסטס ב-23 בספטמבר.
האונייה הופעלה מחדש ב-28 במרץ 1912 והצטרפה מחדש לפלגה הראשונה זמן קצר לפני ששמה שונה לשייטת אוניות המערכה הראשונה ב-1 במאי. היא השתתפה בתרגילים עם הצי הראשון, באוקטובר. ואנגארד שופצה מחדש בדצמבר, עם התקנת שיפולי שדרית חדשים. ב-5 ביוני 1913, קפטן ססיל היקלי החליף את ריקרדו עם קידומו של האחרון לקומודור, דרגה שנייה.
מלחמת העולם הראשונה
בין 17 ל-20 ביולי 1914 ואנגארד השתתפה בניסוי גיוס ובדיקת צי כחלק מהתגובה הבריטית למשבר יולי. כשהגיעה לפורטלנד ב-27 ביולי, היא קיבלה הוראה להמשיך עם שאר צי הבית לסקפה פלו יומיים לאחר מכן כדי להגן על הצי מפני התקפת פתע גרמנית אפשרית. באוגוסט 1914, בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אורגן צי הבית מחדש כצי הגדול, תחת פיקודו של אדמירל ג'ליקו. ב-1 בספטמבר, הצי הגדול עגן בסקפה פלו כאשר הסיירת הקלה פאלמות הבחינה בצוללת גרמנית חשודה, ועוררה בהלה ברחבי הצי. ואנגארד גם הבחינה במה שנחשד כפריסקופ ופתח באש, אך כל האירוע התברר כאזעקת שווא. החשש מצוללות כגון זה גרמו לצי להתבסס לזמן קצר (22 באוקטובר עד 3 בנובמבר) בלו סווילי, אירלנד, בעוד ההגנות בסקפה פלו חוזקו. בערב 22 בנובמבר 1914 ערך הצי הגדול סריקה עקרונית בחציו הדרומי של הים הצפוני; ואנגארד פעלה עם הכוח העיקרי בתמיכה בשייטת סיירות המערכה הראשונה של תת-אדמירל דייוויד ביטי. הצי חזר לנמל בסקפה פלו ב-27 בנובמבר. שייטת אוניות המערכה הראשונה שייטה מצפון-מערב לאיי שטלנד וערכה אימון ירי ב-8–12 בדצמבר. ארבעה ימים לאחר מכן, הצי הגדול יצא לפעולה במהלך הפשיטה הגרמנית על סקרבורו, הרטליפול וויטבי, אך לא הצליח ליצור מגע עם צי הים הפתוח. ואנגארד ושאר הצי הגדול ערכו סריקה נוספת של הים הצפוני ב-25–27 בדצמבר.
.jpg)
ספינותיו של ג'ליקו, כולל ואנגארד, ערכו תרגילי ירי ב-10–13 בינואר ממערב לאי אורקני ואיי שטלנד. בערב 23 בינואר הפליג עיקר הצי הגדול לתמיכה בסיירות המערכה של ביטי, אך הצי היה רחוק מדי מלהשתתף בקרב שרטון דוגר למחרת. האונייה הפליגה למספנה המלכותית של פורטסמות' ב-2 בפברואר כדי להתחיל בשיפוץ קצר וחזרה ב-18 בפברואר. ב-7–10 במרץ, ערך הצי הגדול סריקה בצפון הים הצפוני, במהלכו ביצע תמרוני אימונים. שייט נוסף כזה התקיים ב-16–19 במרץ. ב-11 באפריל ערך הצי הגדול סיור במרכז הים הצפוני וחזר לנמל ב-14 באפריל; סיור נוסף באזור התקיים ב-17–19 באפריל, ואחריו תרגילי ירי מול שטלנד ב-20–21 באפריל.
הצי הגדול ערך סריקות במרכז הים הצפוני ב-17–19 במאי וב-29–31 במאי מבלי להיתקל בכלי שיט גרמני. במהלך 11–14 ביוני ערכה השייטת אימון ירי ותרגילי קרב ממערב לשטלנד ועוד אימונים מול שטלנד החל מ-11 ביולי. ב-2–5 בספטמבר יצא הצי לשייט נוסף בקצה הצפוני של הים הצפוני וערך תרגילי ירי. במהלך שאר החודש, הצי הגדול ערך אימונים רבים. האונייה, יחד עם רוב הצי הגדול, ערכו סריקה נוספת לים הצפוני בין 13 ל-15 באוקטובר. כמעט שלושה שבועות לאחר מכן, ואנגארד השתתפה במבצע אימון צי נוסף ממערב לאורקני במהלך 2–5 בנובמבר.
קפטן ג'יימס דיק החליף את היקלי ב-22 בינואר 1916. הצי יצא לשייט בים הצפוני ב-26 בפברואר; ג'ליקו התכוון להשתמש בכוח הארוויץ' כדי לטהר את מפרץ הלגולנד, אך מזג אוויר גרוע מנע פעולות בדרום הים הצפוני. כתוצאה מכך, הפעילות הוגבלה לקצה הצפוני של הים. סריקה נוספת החלה ב-6 במרץ, אך נאלצו לנטוש אותה למחרת מכיוון שמזג האוויר נעשה סוער מדי עבור המשחתות המלוות. בליל 25 במרץ הפליגו קולינגווד ושאר הצי מסקפה פלו, כדי לתמוך בצי הקרב ובכוחות קלים אחרים שפשטו על בסיס הצפלין הגרמני בטונדרן. כשהצי הגדול התקרב לאזור ב-26 במרץ, הכוחות הבריטיים והגרמנים כבר ניתקו מגע וסערה חזקה איימה על כלי השיט הקלים, כך שהצי קיבל הוראה לחזור לבסיס. באפריל הועברה האונייה לשייטת אוניות המערכה הרביעית. ב-21 באפריל, הצי הגדול ערך מפגן מול שונית הורנס כדי להסיח את דעתם של הגרמנים, בזמן שהצי הרוסי שיקם את שדות המוקשים ההגנתיים שלו בים הבלטי. הצי חזר לסקפה פלו ב-24 באפריל ותדלק, לפני שהמשיך דרומה בתגובה לדיווחים מודיעיניים לפיהם הגרמנים עומדים לפתוח בפשיטה על לואוסטופט. הצי הגדול לא הגיע לאזור אלא לאחר נסיגת הגרמנים. במהלך 2–4 במאי, הצי ערך מפגן נוסף מול שונית הורנס כדי לשמור על תשומת הלב הגרמנית ממוקדת בים הצפוני.
קרב יוטלנד
בניסיון לפתות ולהשמיד חלק מהצי הגדול, צי הים הפתוח הגרמני, המורכב מ-16 דרדנוטים, שש פרה-דרדנוטים, שש סיירות קלות ו-31 סירות טורפדו, עזב את בסיס הצי מוקדם בבוקר 31 במאי. הצי הפליג בשיתוף פעולה עם חמשת סיירות המערכה והסיירות התומכות וסירות הטורפדו של קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר. חדר 40 של הצי המלכותי יירט ופענח את תעבורת הרדיו הגרמנית שהכילה תוכניות של המבצע. האדמירליות הורתה על הצי הגדול, הכולל כ-28 אניות דרדנוט ו-9 סיירות מערכה, להתייצב בלילה הקודם כדי לנתק ולהשמיד את צי הים הפתוח.
במהלך קרב יוטלנד ב-31 במאי, הצליחו סיירות המערכה של ביטי לפתות את שר והיפר למרדף כשהם נסוגו בחזרה לעבר הגוף הראשי של הצי הגדול. לאחר שג'ליקו פרס את ספינותיו למערך הקרב, ואנגארד הייתה האונייה השמונה עשרה מראש מערך הקרב לאחר הפריסה. זמן קצר לאחר פריסת הטור אל הקו שלפניו, הצוות שלה רשם כי פגזים מצי הים הפתוח נפלו בקרבת מקום. במהלך השלב הראשון של הקרב הכללי, האונייה ירתה 42 פגזים מהתותחים העיקריים שלה לעבר הסיירת הקלה הנכה SMS ויסבאדן החל מהשעה 18:32, וטענה למספר פגיעות. בין השעות 19:20 ל-19:30 ירתה ואנגארד כמה מטחים לעבר שייטות משחתות גרמניות בחימוש העיקרי שלה ללא תוצאה. זו הייתה הפעם האחרונה שהאונייה ירתה בתותחיה במהלך הקרב, שכן הראות הלקויה הפריעה ליכולתו של ג'ליקו לסגור את הטווח לעבר הגרמנים לפני ששר הצליח לנתק מגע בחסות החשיכה. ואנגארד ירתה בסך הכל 65 פגזים סופר-נפיצים ו-15 פגזים חודרי שריון בקוטר 12 אינץ' ו-10 פגזים מתותחי ה-4 אינץ' שלה במהלך הקרב.
פעילות לאחר מכן
הצי הגדול התייצב ב-18 באוגוסט 1916 כדי לארוב לצי הים הפתוח בזמן שהתקדם לדרום הים הצפוני, אך שורה של תקלות וטעויות מנעו מג'ליקו ליירט את הצי הגרמני לפני שחזר לנמל. שתי סיירות קלות הוטבעו על ידי צוללות גרמניות במהלך המבצע, מה שגרם לג'ליקו להחליט שלא לסכן את היחידות העיקריות של הצי דרומית ל-55° 30' צפון עקב שכיחות הצוללות והמוקשים הגרמניים. האדמירליות הסכימה וקבעה שהצי הגדול לא יצא לפעולה אלא אם הצי הגרמני ינסה לפלוש לבריטניה או שתהיה אפשרות חזקה שניתן יהיה לכפות עליו קרב בתנאים מתאימים. ואנגארד שופצה ברוזית' בדצמבר.
התפוצצות
האונייה עגנה בסקפה פלו בסביבות השעה 18:30 ב-9 ביולי 1917 לאחר שבילתה את הבוקר בתרגול התפתחויות כלליות וסיכמה לתרגל את השגרה של נטישת האונייה. הקפטן נשא נאום בפני צוות האונייה בו הצהיר כי בתנאים הנוכחיים אונייה תתפוצץ תוך שניות, או שייקח מספר שעות עד שהיא שוקעת. למעשה זה אומר שכולם יטבעו עם האונייה או שכולם יינצלו. זה צירוף מקרים יוצא דופן שדבריו הוכחו בצורה כה טראגית תוך פחות מ-12 שעות. אין תיעוד של מישהו שזיהה משהו לא בסדר עד הפיצוץ הראשון בשעה 23:20. ואנגארד טבעה כמעט מיד, כשרק שלושה מהצוות שרדו, אחד מהם מת זמן קצר לאחר מכן. בסך הכל אבדו 843 אנשי צוות, כולל שני מסיקים אוסטרלים מהסיירת הקלה HMAS סידני ששהו באותה העת בבית הכלא של אוניית המערכה. נפגע נוסף היה קפטן קיוסוקה אטו, משקיף צבאי מהצי הקיסרי היפני, שהיה בעל ברית של הצי המלכותי באותה תקופה באמצעות הברית האנגלו-יפנית. גופותיהם של 17 מתוך 22 אנשי הצוות שנמשו לאחר הפיצוץ, בתוספת זו של לוטננט קומנדר אלן דיוק, שמת לאחר שחולץ, נקברו בבית הקברות המלכותי של הצי המלכותי בלינס, לא הרחק ממקום הפיצוץ. האחרים מונצחים באנדרטאות הצי צ'טהאם, פלימות' ופורטסמות'.
ועדת חקירה שמעה דיווחים של עדים רבים על אוניות סמוכות. הם קיבלו את הקונצנזוס שהיה פיצוץ קטן עם בוהק לבן בין התורן הקדמי לצריח "A", ואחריו לאחר זמן קצר שני פיצוצים גדולים בהרבה. ועדת החקירה החליטה, על סמך הראיות הקיימות, שהפיצוצים העיקריים היו במחסן תחמושת של צריח 'P' או 'Q', או בשניהם. פסולת רבה שנזרקה מהפיצוצים נחתה על אוניות סמוכות; קטע ציפוי בגודל של כ 6–4 רגל (1.8–1.2 מטרים) נחת על סיפון אוניית המערכה בלרופון. נמצא שהוא מהחדר הידראוליקה מס'. 2 מאחורי ברבטה 'A'. הוא לא הראה סימנים לפיצוץ ממחסן התחמושת של צריח "A", מה שחיזק את העדויות החזותיות המצביעות על כך שהפיצוץ התרחש בחלק המרכזי של האונייה.
למרות שהפיצוץ היה ללא ספק פיצוץ של מטעני הקורדיט במחסן תחמושת ראשי, הסיבה לכך הייתה פחות ברורה. היו כמה תיאוריות. החקירה מצאה שחלק מהקורדיט שהיה על הסיפון, שהורד באופן זמני בדצמבר 1916 וקוטלג באותה עת, עבר את תאריך התפוגה המוצהר שלו. הועלתה אפשרות של פיצוץ ספונטני, אך לא ניתן היה להוכיחה. כמו כן, צוין כי מספר דוודים של אוניות עדיין היו בשימוש, וכמה דלתות אטומות למים, שהיו אמורות להיות סגורות בזמן מלחמה, היו פתוחות כשהאונייה הייתה בנמל. הוצע כי הדבר עשוי לתרום לטמפרטורה גבוהה בצורה מסוכנת במחסני התחמושת. המסקנה הסופית של ועדת החקירה הייתה שריפה פרצה במחסן התחמושת של פגזי 4 אינץ', אולי כאשר טמפרטורה מוגברת גרמה להצתה ספונטנית של קורדיט, שהתפשטה למחסן תחמושת ראשי אחד או אחר, אשר אז התפוצץ.
שרידי האונייה
שרידי האונייה של ואנגארד נוצלו בכבדות בחיפוש אחר מתכות לא ברזליות לפני שהוכרזה כקבר מלחמה ב-1984. כמו כן הוסר חלק מלוח החימוש והשריון הראשי.
שרידי האונייה וההריסות הקשורות אליה מכסות שטח גדול ונמצאות בעומק של כ-34 מטרים (111 רגל 7 אינץ') ב-58.8566° צפון 3.1062° מערב. החלק באמצע האונייה נעלם כמעט לחלוטין וצריחי 'P' ו-'Q' הועפו למרחק של כ-40 מטרים (130 רגל). אזורי החרטום והירכתיים כמעט שלמים כפי שהתגלה מסקר נרחב, שבוצע על ידי צוות מתנדבים של צוללנים מומחים ואושר על ידי משרד ההגנה בשנת 2016. דוח הסקר פורסם באפריל 2018.
שרידי האונייה סומנו כאתר מבוקר בשנת 2002 ולא ניתן לצלול עליה אלא באישור משרד ההגנה. מאה שנה לאובדן של ואנגארד הונצחו ב-9 ביולי 2017: צאצאי אנשי הצוות הניחו 40 זרי פרחים מעל ההריסות שלה, צוללני הצי המלכותי הניחו יוניון ג'ק חדש על שרידי האונייה, והבית הקברות המלכותי של הצי ליינס - שם נקברו חלק מהצוות - נערך טקס הנחת זרים.
קישורים חיצוניים
37878333אה"מ ואנגארד (1909)