אברהם אליעזר הלוי

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אברהם אליעזר הלוי
לידה 1758
תקי"ח
ירושלים, האימפריה העות'מאנית
פטירה 21 בנובמבר 1825
י"א בכסלו תקפ"ו
טריאסטה, הקיסרות האוסטרית
רבותיו החיד"א
תלמידיו שד"ל

הרב אברהם אליעזר הלוי (תקי"ח, 1758י"א בכסלו תקפ"ו, 21 בנובמבר 1825) היה אבדק"ק טריאסטה, מחשובי רבני איטליה בדורו ומורו של שד"ל.

היה בנו של צבי הלוי ונכדו של הרב נתנאל הלוי, אב"ד פדואה ומודינה. צבי עלה לארץ ישראל, שם נולד בנו אברהם אליעזר.[1] מילדותו היה תלמיד החיד"א, אותו העריץ; לימים, יחד עם רבה של פירנצה דניאל טירני, היה אחד הדוחפים לאימוץ פסיקותיו בכל איטליה.[2] כשבגר מונה לשד"ר מטעם חכמי צפת וסבב בגולה בשליחותם. הוא פעל בעיקר בנסיכויות הגרמניות ובאיטליה, ולבסוף התיישב בליבורנו.[3]

בינואר 1800 נפטר הרב נתן בן יצחק אשכנזי (טדסקו), אב"ד טריאסטה. בתחילה פנו הפרנסים לאב"ד פדואה יצחק רפאל פינצי, אך הלה השיב שהוא קשיש וחולני מדי. אז ביקשו מהרב הלוי לתפוס את מקום המנוח, וזה נעתר וקיבל את תפקיד ה-rabbino maggiore, תוארו הרשמי מול השלטונות, ב-1801. הוא שלט היטב באיטלקית ונודע כדרשן מחונן בשפה זו; אך בניגוד לקודמו לא גילח את זקנו וסירב ללבוש בגדים מודרניים, אלא הוסיף לעטות גלימה רבנית במשך כל שנותיו בעיר הנמל. שד"ל תיאר אותו כמי ש"חסר תרבות אירופאית" וש"פלפולו היה חריף אך ישיר מאד, ללא סופיזם." בימיו הראשונים בעיר היה טרוד במצב הקשה בענייני שחיטה וכשרות בכלל, ואיים להתפטר אם לא יוסדר.[4] כמו כמה רבנים אחרים בצפון איטליה, הוציא הודעות גינוי למתגלחים בחול המועד, ואסר עליהם להגיע לבית-הכנסת במהלך החגים, אף כי התיר לחברי העירייה היהודים להתגלח באופן סדיר לצורך תפקידם.[5] נושא כבד משקל שהושלך לפתחו היה בעיית הנישואין האזרחיים, שהוחלו בחוק ההבסבורגי ב-1786; נקבע כי כהני דת יחויבו לנכוח בהם וכי מי שטרם מלאו להם 24 יצטרכו להשיג אישור מהוריהם להתחתן. מטרת החוק הייתה למנוע נישואין בחשאי של צעירים. כמה שערוריות התחוללו בנידון, כשהרשויות איימו לבטל חתונות שנערכו בסתר על ידי ילדים אך היו בעלי תוקף הלכתי, ומאידך כפו הכרה באיחודים שנמצאו בהם פגמים לאחר מכן. הרב הלוי הגה ב-1804 פתרון סבוך, אותו הצדיק כמוצא אחרון לצורך מגדר מילתא, שקיבל את הסכמת החיד"א ורבי חיים יצחק מוסאפיא מאישפלטרו. הוא ניסה גם לקבל את אישור החת"ם סופר, אך הלה נשען על הדעות האשכנזיות המחמירות יותר בעניין זה ולא התרצה. אב"ד טריאסטה קבע בתקנת חכמים עם ראשי הקהל כי כל אב יחויב להדריך את בתו לידור נדר לפיו כל חפץ שיועבר לידה לשם קידושין ללא פיקוח יהפוך לחסר ערך. מנגנון זה של הפקעת קידושין הופעל ב-1805 הוסיף לשמש בעיר עד 1886.[6]

שמואל דוד לוצאטו החל ללמוד מפיו גמרא, במשך שעה מדי יום, כשמלאו לו עשר. לאחר שנאלץ לעזוב את בית-הספר כדי לפרנס את משפחתו היו שיעוריו של הלוי החינוך היחיד שקיבל. כבר בגיל שש-עשרה הציע לנער להסמיכו לרבנות, אך הלה סירב בגלל שרצה לעסוק במחקר הכתובים. לבסוף נפרדו דרכיהם בשל חילוקי דעות, אך שד"ל חיבר עליו קינה עם מותו.[7]

ב-1819 מילא הרב הלוי תפקיד מרכזי בריב ההיכל הראשון, יחד עם מהר"ם בנט והחת"ם סופר; הוא עמד עם האחרון בקשר התכתבות רציף לאורך המשבר. לאחר שמספר רבנים באיטליה כתבו תשובות מקילות שאפשרו, בסייגים מסוימים, להפעיל כלי נגינה בבית-הכנסת בשבת, ניצלו אותם בוני ההיכל בהמבורג, בית-הכנסת הרפורמי הראשון, להדוף את הטענות של הבד"ץ בעירם. היה זה אב"ד טריאסט שסבב ברחבי הארץ כולה כדי להשיג כתבי איסור מכל בתי-הדין. הוא הרחיק דרומה עד רגוזה. פסק דינו, שנשלח להמבורג, היה מחמיר יותר מזה של רבני העיר; אלה אסרו רק נגינה בשבת וביום טוב, והוא אסר לנגן בכלל בבתי הכנסת, על אף שהנגינה הייתה נהוגה ברבים מבתי-הכנסת באיטליה עוד מימי שלמה מן האדומים. כמו כן, השתתף בעתירה לחצר הקיסרית כשהרץ הומברג ביקש לשכנע את הרשויות לכפות על היהודים לאמר את התפילה רק בשפת המדינה. גם כאן נחל הצלחה. הוא עצמו היה מסור למאבק במגמות החדשנות והמודרנה, אף כי פעל בסביבה הפתוחה והמתקדמת של יהדות איטליה.[8]

ב-1823, בערוב ימיו, ביקר אותו המיסטיקן האנגלי ג'ון ורו (אנ'), שעסק אז בהפצת רעיונותיו. הלה זכר כי הלוי היה "מנומס מאד."[9] הרב מת ב-1825 ונקבר בטריאסטה. תשובותיו והתכתבויות עמו התפרסמו בספרי החתם סופר,[10] הרב פינצי ואחרים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. יעקב גליס, אנציקלופדיה לתולדות חכמי ארץ־ישראל, המכון לחקר ירושלים, מוסד הרב קוק, 1974. עמ' 64.
  2. מאיר בניהו, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, מוסד הרב קוק, 2002. עמ' יד, פ, קכג, רצ.
  3. ,Asher Salah, La république des lettres :rabbins, écrivains et médecins juifs en Italie au XVIIIe siècle, BRILL, 2007. עמ' 345-347.
  4. Lois C. Dubin, The Port Jews of Habsburg Trieste: Absolutist Politics and Enlightenment Culture, Stanford University Press, 1999. עמ' 163-166. להלן: דובין.
  5. דובין, עמ' 169.
  6. Zvi Jonathan Kaplan, Between the Devil and the Deep Blue Sea?: French Jewry and the Problem of Church and State, Society of Biblical Lit, 2009. עמ' 27-28.‏אברהם חיים פריימן, סדר קידושין ונישואין אחרי חתימת התלמוד, עמ' שיד-שכ.
  7. מנחם עמנואלה ארטום, כתבי שד"ל, מוסד הרב קוק 1976. עמ' 11.
  8. "Lois C. Dubin, The Rise and Fall of the Italian Jewish Model in Germany: From Haskalah to Reform, בתוך: Jewish History and Jewish Memory, UPNE, 1998. עמ' 271-290.
  9. Edward Green, Prophet John Wroe: Virgins, Scandals and Visions in Victorian England, The History Press, 2013. עמ' 147.
  10. ראו למשל: שו"ת חתם סופר, ח"ד אבן העזר, סימן ק"ח-ק"ט.