Uti possidetis juris
שימוש בזכות הקניין החוקי (בלטינית: Uti possidetis juris או uti possidetis iuris) הוא עיקרון במשפט הבין־לאומי המנהגי בעידן הדה-קולוניזציה, שעניינו העדפת הגישה המשפטית שמדינות מתעוררות, 'יורשות' לכאורה, זכאיות לריבונות טריטוריאלית בשטח שיחפוף את הגבולות המנהליים שלהן טרם עצמאותן על פני הגישה המשפטית שחזקה בשטח תחשב כעילה לקביעת ריבונות.
היסטוריה
שימוש בזכות הקניין החוקי הוא גלגול מודרני של הכלל "uti possidetis" (אנ') - שימוש בנכס. הוא נוצר במטרה להימנע משטח הפקר שאינו בשליטת מדינה כלשהי. העיקרון החל כחוק רומי המסדיר את הבעלות החוקית ברכוש. במהלך תקופת ימי הביניים הוא התפתח לחוק המסדיר יחסים בין-לאומיים ובהמשך הוא יושם להסדרת הגבולות הריבוניים של מדינות עצמאיות חדשות.
יישום
שימוש בזכות הקניין החוקי הוחל בהיסטוריה המודרנית על אזורים כמו דרום אמריקה, אפריקה, המזרח התיכון וברית המועצות, ואזורים רבים אחרים שבהם פורקו ממשלות ריכוזיות, שבהם הופלו שליטים אימפריאליים או הגיע לסיומו מנדט חבר הלאומים כמו נאורו. עיקרון זה מיושם לעיתים קרובות כדי למנוע התערבות זרה או שטח הפקר, שמעצמות זרות יכולות לטעון ששייך להן, או כדי למנוע מחלוקות שעלולות להתעורר בעת שרטוט מחדש של גבולות של מדינות חדשות לאחר עצמאותן.
העיקרון יושם גם על ידי ועדת הבוררות בדינטר (אנ') בחוות דעת הקשורות להתפרקות יוגוסלביה.
ארגנטינה וצ'ילה מבססות את תביעותיהן הטריטוריאליות באנטארקטיקה על עקרון זה.
הנציבות האירופית אימצה את הדוקטרינה המדוברת, בהסבירה מדוע היא איננה מתייחסת לסהרה המערבית כנתונה תחת תפיסה לוחמתית, או לפחות כטריטוריה "כבושה אחרת", כדבריו של שגריר האיחוד האירופי. הוועדה הסבירה כי היעדר ריבונות קודמת בסהרה – היא הייתה מושבה ספרדית "יתומה" – פירושה כי פלישת מרוקו לא הייתה כיבוש, כמובנו באמנת האג.
החלטה 68/262 של העצרת הכללית של האו"ם, בהתבססה על דוקטרינת ה"אוטי פוסידטיס יוריס" אישרה מחדש את מחויבותה של העצרת הכללית של האומות המאוחדות לשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה על פי הגבולות הבינלאומיים המוכרים שלה, והדגישה את אי-תקפותו של משאל קרים (2014) לאורו תרצה רוסיה את סיפוח חצי האי קרים (2014) לשטחה.[1]
יהודה ושומרון
יש בקרב מומחי המשפט הבין-לאומי הסבורים כי העיקרון דלעיל ישים לעניין מעמדם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון כך שלאור ההסבר דלמטה זכותה של מדינת ישראל לריבונות על שטחים אלו והשלטון הישראלי ביהודה ושומרון איננו בגדר 'כיבוש' כהגדרתו באמנת האג.
מכיוון שהגבולות המנהליים של ארץ ישראל המנדטורית הם אלה עליהם החליטו בריטניה וצרפת בהסכם ניוקומב-פולה ב-1923, והם שאושרו על ידי ועדת המנדטים של חבר הלאומים וארצות הברית ומכיוון שמדינת ישראל היא המדינה היחידה שנוצרה ('היורשת') בתחומי ארץ ישראל המנדטרית, שזהותה תאמה את משימת הפיקדון הבין-לאומי - המנדט הבריטי על ארץ ישראל - הקמת הבית הלאומי, למימוש התביעה היהודית לממשל עצמי בשטחי המנדט, כפי שהונחה בפני ועידת השלום בפריז, בהתאמה להצהרת בלפור, החלטות ועידת סן רמו וסעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, הרי לא יכולה הייתה להיות כל מדינה מתחרה אחרת להציג תביעה שגבולותיה הפנימיים של א"י המנדטורית ישמשו כגבולותיה.[2][3][4][5]
קישורים חיצוניים
- יוג'ין קונטורוביץ', "כיבוש" והמעמד הקודם של השטחים
- ABRAHAM BELL & EUGENE KONTOROVICH, Palestine, Uti Possidetis Juris, and the Borders of Israel, 58 ARIZ. L. REV. 633 (2016)
- Validate User, academic.oup.com
הערות שוליים
- ^ יוג'ין קונטורוביץ', קרים, החוק הבינלאומי והגדה המערבית, 16/06/2014, אתר מידה
- ^ Palestine, Uti Possidetis Juris, and the Borders of Israel, arizonalawreview.org (באנגלית אמריקאית)
- ^ Abraham Bell, Eugene Kontorovich, Palestine, Uti Possidetis Juris and the Borders of Israel, 2016-03-08
- ^ Shiloh Policy Forum, רקע משפטי על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, באתר shiloh, 2019-12-16
- ^ Israeli settlements are legitimate under international law - opinion, The Jerusalem Post | JPost.com (באנגלית אמריקאית)
34133478Uti possidetis juris