פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה
פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה (באנגלית: North American Aerospace Defense Command, ובקיצור: NORAD) הוא ארגון משותף לארצות הברית וקנדה המגן על המרחב האווירי של צפון אמריקה[1]. הארגון נוסד ב-12 במאי 1958 בשם "פיקוד הגנת האוויר של צפון אמריקה". מאז 1963 נמצא המטה הראשי של הפיקוד במרכז המבצעים בהר שאיין שבקולורדו, ומסיבה זו יש המתייחסים לפיקוד כאל הר שאיין.
מתקני הפיקוד של NORAD הנמצאים בקולורדו מנוהלים על ידי חיל האוויר של ארצות הברית, ונמצאים תחת פיקודה של קבוצת התמיכה של משימה 721, המהווה חלק מכנף החלל 21, הממוקמת בבסיס חיל האוויר פיטרסון. הפיקוד מחולק לשלושה אזורים:
- אזור אלסקה/חיל האוויר ה-11 של ארצות הברית
- אזור קנדה
- אזור היבשת
המשימה של הפיקוד מוגדרת כך:
NORAD מספק ללא הרף הגנה, אישור והתראה מפני תקיפה באמצעות טילים בליסטיים על צפון אמריקה מכל מקום בעולם ומתחזק את בקרת הגילוי, אישור והתראה מפני איומים אוויריים על צפון אמריקה, כולל רמות כוננות בזמן שלום ואמצעי הגנה אוויריים נאותים על מנת להגיב לפעולות עוינות כלפי צפון אמריקה.
היסטוריה
הקמה
ההכרה באיום ההולך וגובר מפני המפציצים האסטרטגיים מתוצרת ברית המועצות, בעלי יכולת הנשיאה של נשק גרעיני, הביאה את ארצות הברית וקנדה לכדי שיתוף פעולה קרוב יותר בתחום ההגנה האווירית. בעוד שהתקפה מכיוון האוקיינוס השקט או האוקיינוס האטלנטי תתגלה באמצעות כלי טיס להתראה מוקדמת, ספינות צי, או מתקני מכ"ם הנמצאים על החוף, אזור החוג הארקטי לא היה מכוסה מבחינה הגנתית. בראשית שנות ה-50 הסכימו ארצות הברית וקנדה להקים סדרה של תחנות מכ"ם לרוחב צפון אמריקה על מנת לגלות התקפה סובייטית שתגיע מכיוון החוג הארקטי. סדרת המכ"מים הראשונה הייתה פיינטרי ליין (קו עץ האורן), שהושלמה ב-1954 והורכבה מ-33 תחנות לרוחב קנדה. אולם קשיים טכניים שהתגלו בהפעלת המערכת הובילו להקמתן של רשתות מכ"ם נוספות. ב-1957 הושלמה גדר מק'גיל; הגדר מורכבת ממכ"ם דופלר שאמור לגלות כלי טיס שטס בגובה נמוך. מערכת זו נמצאת בקירוב במרחק של 480 קילומטרים מפיינטרי ליין במקביל לקו רוחב 55. המערכת המשותפת השלישית הייתה קו ההתרעה המוקדמת מרחוק, שבנייתה הסתיימה ב-1957. המערכת הורכבה מ-57 תחנות מכ"ם במקביל לקו רוחב 70. המערכות הללו סיפקו התרעה של כ-3 שעות לפני הזמן שבו המפציץ יהווה סכנה בכך שיתקרב לאזורים צפופי אוכלוסין.
הפיקוד והשליטה של המערכת המורכבת הזאת הפכו לאתגר משמעותי. החל מראשית שנות ה-50 נערכו דיונים ומחקרים בנושא מערכות משותפות והם הסתיימו ב-1 באוגוסט 1957, כאשר ארצות הברית וקנדה הודיעו על הקמת פיקוד משולב, ששמו יהיה פיקוד הגנת האוויר של צפון אמריקה. ב-12 בספטמבר התחילה הפעילות המבצעית בקולורדו. ההסכם הרשמי בין שתי המדינות נחתם ב-12 במאי 1958.
המלחמה הקרה והתרעות שווא
כבר בשנות ה-60 היו מעורבים כ-250,000 אנשים בפעילות הפיקוד. עליית האיום מצד טילים בליסטיים בין-יבשתיים וטילים בליסטיים המשוגרים מצוללות בראשית שנות ה-60 היה דבר מטריד מבחינת ממשלות רבות. בתגובה, החלה בנייתה של מערכת התרעה ומעקב טילים על מנת לספק יכולת לגלות טילים מהחלל החיצון, לאתר את מסלולם ולזהות אותם. הרחבת המשימה של הפיקוד לטיפול בנושאי חלל הובילה לשינוי השם לפיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה במרץ 2007.
החל מ-1963 החל צמצום בגודלו של חיל האוויר האמריקני, וחלקים מיושנים של מערכת המכ"ם נסגרו. אולם, היה מאמץ מוגבר להתגונן נגד איום הטילים הבליסטיים הבין-יבשתיים; הוקמו שני מרכזי מבצעים תת-קרקעיים, הראשי בהר שאיין והמשני בנורת' ביי, אונטריו. בראשית שנות ה-70 קבלתה של דוקטרינת ההשמדה ההדדית המובטחת הובילה לקיצוץ בתקציב ההגנה האווירית ולהשבת משימתו של פיקוד לאבטחת המרחב האווירי של צפון אמריקה בזמן שלום. לאחר מכן התרחשה הפחתה נוספת במערכת ההגנה האווירית עד לשנות ה-80. בעקבות ועידה משותפת של שתי המדינות בנושאי הגנה אווירית ב-1979 התקבלה ההחלטה לשדרג את מערכות ההגנה – קו ההתרעה מרחוק המוקדמת יוחלף בקו מכ"מים ארקטי חדש שייקרא מערכת ההתרעה הצפונית (NWS); הקמתו של מכ"ם OTH (מעבר לאופק - Over the OHOtrizon); סיפוח של מפציצים יותר משוכללים לפיקוד, ושימוש יותר רחב במטוסי בואינג E-3 Sentry (איוואקס) מבסיס חיל האוויר טינקר באוקלהומה ובסיס חיל האוויר אלמנדורף באלסקה. המלצות אלה התקבלו על ידי שתי הממשלות ב-1985. פיקוד החלל של ארצות הברית הוקם בספטמבר 1985 כנספח (אך לא כחלק) מ-NORAD.
למרות שכל הציוד בהר שאיין נתון לפיקוח קפדני, בשני מקרים כשל מערכות כמעט וגרם למלחמה גרעינית. ב-9 בנובמבר 1979 טכנאי בפיקוד הפעיל ניסוי אך שכח להעביר את המערכת למצב "מבחן", ובכך גרם לשליחת התרעות שווא לשני בונקרים ששימשו כאתר התכנסות חלופי לממשלה, ולמתקני פיקוד אחרים ברחבי העולם. תקרית דומה התרחשה ב-2 ביוני 1980, כאשר כשל במערכת תקשורת מחשבים גרם לשליחת הודעות שווא לבסיסים של חיל האוויר האמריקני ברחבי העולם על כך שארצות הברית מותקפת בנשק גרעיני. בשתי הפעמים, פיקוד האוויר באוקיינוס השקט היה מוכן להפעיל את המטוסים שלו (שהיו חמושים בנשק גרעיני); פיקוד האוויר האסטרטגי לא עשה זאת וספג ביקורת על כך שלא פעל לפי הנהלים, למרות שהיה ידוע לו בהסתברות גבוהה מאד שמדובר בהתרעות שווא. שני הפיקודים החלו לקבל מידע ממגוון המכ"מים, לוויינים, ומערכות גילוי הטילים, והדיווחים הללו לא התאימו למידע השגוי שהגיע מ-NORAD.
לאחר המלחמה הקרה
בסוף המלחמה הקרה המשימה של הפיקוד שונתה פעם נוספת. על מנת למנוע קיצוצים, החל מ-1989 פעילויות הפיקוד הורחבו לכיסוי של פעולות נגד סמים, ובייחוד גילוי של כלי טיס קטנים. אתרי קו ההתרעה המוקדמת מרחוק הוחלפו במכ"מי מערכת ההתרעה הצפונית בין 1986 ל-1995. מרכז המבצעים בהר שאיין שודרג גם כן. אולם, אף לא אחד ממכמ"י ה-OTH נכנס לשימוש.
לאחר פיגועי 11 בספטמבר
לאחר פיגועי 11 בספטמבר משימתו של הפיקוד הורחבה כך שהוא מפקח על כל כלי הטיס הטסים בתוך ארצות הברית. הפיקוד מנהל את מבצע העיט האציל באמצעות סיורים של מטוסי קרב הנמצאים תחת פיקודו של חיל האוויר הראשון ובאמצעות שימוש במטוס בואינג E-3 Sentry הנתון לפיקודה של כנף הבקרה האווירית ה-552. לפי בקשה של ארצות הברית, נאט"ו מפעילה חמישה ממטוסי האיוואקס שלה באזור ארצות הברית על מנת לסייע לה להתמודד עם ההשלכות של ה-11 בספטמבר.
ב-28 ביולי 2006 קציני צבא בכירים הודיעו שהמבצעים היומיים של הפיקוד יבוצעו, למטרות יעילות, מבניין רגיל בבסיס חיל האוויר פיטרסון בקולורדו ספרינגס. הר שאיין ישמש רק כבסיס גיבוי למקרי חירום, אם כי הוא יישאר פעיל אך עם צוות תחזוקה בלבד. הנהלת NORAD הצהירה שניתן להמשיך בעבודת המעקב ללא הביטחון שהר שאיין מספק. היא הדגישה שאין יותר חשש מפני התקפה גרעינית בין-יבשתית על מתקני הפיקוד.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
22662109פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה