Lady Be Good
 | |
| המפציץ Lady Be Good לאחר התרסקותו, בסביבות 1958 | |
| תאריך | 4 באפריל 1943 |
|---|---|
| מיקום | מדבר סהרה, לוב |
| גורם | טעות נווט |
| קואורדינטות | 26°42′45.7″N 24°01′27″E / 26.712694°N 24.02417°Eמקום ההתרסקות |
| הרוגים | 9 |
| ניצולים | 0 |
| המעורבים באסון | |
| כלי טיס | |
| כלי טיס | B-24 Liberator |
| מוצא | שדה התעופה הצבאי בנינה |
| יעד | שדה התעופה הצבאי בנינה |
| חניות ביניים | הפצצת נאפולי |
| מפעיל | חיל האוויר של ארצות הברית |
| אנשי צוות | 9 |
Lady Be Good היה מפציץ מסוג B-24 Liberator של חיל האוויר של ארצות הברית שהתרסק במדבר סהרה בלוב בנסיבות לא ברורות, לאחר שחזר מגיחת הפצצה על נאפולי שבאיטליה במלחמת העולם השנייה. המפציץ שהתרסק לאחר שאזל לו הדלק, נמצא במרחק מאות קילומטרים משדה התעופה הצבאי בנינה בו היה אמור לנחות, וכל צוותו נעלם.
מהלך המשימה
ב-4 באפריל 1943 יצאו 25 מפציצים מלהק הפצצה 376 של בעלות הברית משדה התעופה הצבאי בנינה שבלוב להפציץ מטרות בנאפולי. ביניהם היה גם המפציץ Lady Be Good שהשתייך לטייסת הפצצה 514. לאחר תום המשימה, לא הגיע המפציץ חזרה ליעדו ולאחר מספר ניסיונות חיפוש שעלו בתוהו, הוכרזו תשעת אנשי הצוות כנעדרים וההנחה הייתה שהם התרסקו לתוך הים התיכון.
לצוות המפציץ הייתה זו משימת הקרב הראשונה. הם הגיעו ללוב ב-18 במרץ 1943, שבוע לפני המפציץ שהגיע לשדה חדש לחלוטין. הטייס היה סגן ויליאם האטון וטייס המשנה רוברט טונר. יחד איתם היו עוד 7 אנשי צוות בתפקידים שונים. הם המריאו למשימתם מבנינה בשעה 15:00 ומטוסם היה בין האחרונים להמריא. רוחות חזקות וראות גרועה וייתכן גם שחוסר ניסיונם, מנע מהם להצטרף לקבוצת ההפצצה הראשית, והם המשיכו לבצע את המשימה בגפם.
בדיווחים ביומן הנווט נרשם כי בשעה 20:52 הם פנו בכיוון 140° מה שמלמד שכנראה הם זנחו את משימת ההפצצה והחלו לחזור לכיוון הבסיס. בשעה 22:00 הטיל הצוות את הפצצות לים התיכון כדי להקל על משקל המטוס ולחסוך בדלק. בחצות הלילה התקשר הטייס לבסיסו ודיווח כי מכשיר הניווט שלו אינו פועל ושאל מה מיקום הבסיס. נמסר לו כיוון, אך לא ברור אם תקשורת הרדיו אכן הגיעה למטוס. המטוס חלף מעל הבסיס, לא הבחין בזיקוק סימון שנורה על מנת להסב את תשומת לבו והמשיך למעמקי יבשת אפריקה עוד שעתיים טיסה. משאזל הדלק, החליט הצוות לצנוח מהמטוס אל המדבר. המטוס עצמו המשיך לטוס ללא צוות לכיוון דרום, עד שאזל הדלק והוא התרסק.
מציאת הגופות
ב-27 בפברואר 1959 גילתה משלחת חיפושי נפט בריטית את שברי המטוס. המטוס היה כמעט שלם ונמצאו הוכחות כי מנוע אחד אפילו פעל בעת ההתרסקות, מה שמלמד שהמטוס איבד גובה באיטיות ובעצם גלש גלישת גחון על אדמת החול המדברית עד שנעצר. צוות חקירה ראשון הגיע למקום ב-26 במאי 1959 ומצא את המטוס במצב מצוין, 16 שנה לאחר ההתרסקות. המקלעים היו בכושר ירי ומכשיר הקשר פעל כשורה. אפילו ספל תה נמצא ראוי לשתייה. בכל האזור סביב המטוס לא נמצאו גופות או שלדי גופות וגם לא שרידי מצנחים. רישומים ביומן הנווט נפסקו כבר באזור נאפולי.
משלחת חיפוש של צבא ארצות הברית נשלחה כדי למצוא את הנעדרים. המשלחת הגיעה למסקנה כי הצוות צנח מן המטוס טרם התרסקותו והחל לצעוד לכיוון צפון. הם הניחו שהגופות קבורות מתחת לדיונות החול.
ב-1960 נמצאו שמונה מתוך תשע הגופות לאחר מאמץ חיפוש מרוכז של משלחת חיפושי נפט בריטית. הגופות נמצאו מרוחקות זו מזו, וניתן היה ללמוד מהן, ומהיומנים שכתבו אנשי הצוות את מהלך האירועים לאחר הצניחה. שמונת אנשי הצוות הצליחו להפגש לאחר הצניחה, לאחר שאתרו זה את זה בירי מאקדח נורים. איש הצוות התשיעי, המטילן ג'ון וורבקה, לא נמצא על ידם היות שמצנחו נפתח רק באופן חלקי, וסביר להניח שהוא נהרג מיד עם הפגיעה בקרקע. גופתו הייתה הראשונה שנמצאה. מתוך הנחה מוטעית שהם קרובים לים התיכון, הם החלו בצעידה צפונה תוך שהם משאירים מאחוריהם ציוד לא חיוני, כסימון הדרך למשלחת חיפושים שאולי תצא לחפש אותם.
למרות שהייתה ברשותם רק מימייה אחת של מים, חלקם שרדו בחום המדבר הנוראי שמונה ימים, והצליחו לגמוא מרחק של 170 ק"מ. שרידיהם של חמישה נמצאו מקובצים במרחק 128 ק"מ ממקום ההתרסקות ושלושה המשיכו לבד בניסיון להזעיק עזרה. אחד מהם הצליח להמשיך עוד 32 ק"מ, השני 43 ק"מ. השרידים של האחרון, המקלען ורנון מור לא נמצאו מעולם. ייתכן ונצפה על ידי משלחת חיפושי נפט ב-1953, ונקבר מאז בחולות. המשלחת לא ידעה באותה עת כי יש צוות מטוס נעדר בסביבה והם צילמו את הגופה שמצאו וקברו אותה. על פי הצילומים, יש סבירות גבוהה שזה אכן מור[1].
ביומן שנתגלה על גופתו של טייס המשנה רוברט טונר, מתוארים הקשיים הרבים בהם נתקל הצוות. אחד הגילויים המדהימים הוא שהצוות בכלל לא היה מודע לכך שהוא מעל יבשה, למרות שטסו שעתיים לפחות מעל יבשה, והיו מרוחקים כ-640 ק"מ מהים.
החוקרים מאמינים כי הצוות היה יכול להנצל אם היו יודעים כמה עמוק הם בתוך היבשת ואם היו מאתרים במפה את מיקומם המשוער. במרחק קרוב לזה שבו הלכו צפונה, אם היו הולכים דרומה, היו מגיעים לנווה המדבר אל זיגהן. בדרכם לשם גם היו נתקלים בשרידי המטוס, שבו היו מים, אוכל ואספקה בשפע. ייתכן והיו מצליחים גם להפעיל את מכשיר הקשר, שהיה תקין, ומזעיקים עזרה.
אחרית דבר
חלקים מהמטוס הובאו לארצות הברית כדי לבחון את נסיבות ההתרסקות. השברים היו במצב כה טוב, שחלק מהם שימשו כחלקי חילוף למטוסים מסוג זה. שאר החלקים מוצגים היום במוזיאון התעופה הלאומי של חיל האוויר של ארצות הברית בדייטון שבאוהיו.
צוות של חיל האוויר המלכותי ביקר באתר ההתרסקות ב-1968 ולקח חלקים ובכללם אחד המנועים, לבחינה על ידי חברת מקדונל-דאגלס. חלקים אחרים של המטוס נלקחו על ידי אוספי מזכרות ובוזזי אוצרות. שאריות המטוס שנותרו נלקחו ב-1994 על ידי צוות לובי, לבסיס צבאי בטוברוק. הם נמצאים שם בתצוגה לציבור, שיכול לבקר גם בתא הטייס ובחלקים אחרים של המטוס.
סרטים על האסון
סיפור המקרה הונצח במספר סרטי טלוויזיה וסרטים. בהם:
- סרט תעודה בן שעה המתאר את השתלשלות האירוע.
- סרט מ-1970 בשם "שורד יחידי" (Sole Survivor) המבוסס באופן רופף על הסיפור של Lady Be Good.[2]
- אפיזודה באזור הדמדומים, בה צוות מפציץ מסוג B-25 מוצא עצמו ליד שברי Lady Be Good.
קישורים חיצוניים
- האתר של להק הפצצה 376
- אתר המוקדש למטוס
- נתונים טכניים של המטוס באתר מוזיאון חיל האוויר האמריקאי
- השברים של Lady Be Good, 1990
הערות שוליים
