תקנות קנדיאה

תקנות קנדיאה היא אסופה של מאות תקנות, שתיקנו חכמי קנדיאה (כיום הרקליון) בירת כרתים, בשנים 1504–1583. התקנות עוסקות בתחומים רבים בהלכה ובאורחות חיי הקהילה.

חכמי קנדיאה היו עדה של רבנים, שהתגבשו בקנדיאה לאחר שנאלצו לברוח מספרד במהלך גזירות קנ"א (1391) ולאחר גירוש ספרד (1492), רובם התגוררו בקנדיאה עד 1669, שאז כבשה האימפריה העות'מאנית את האי מידי הרפובליקה של ונציה, ומרבית הקהילה היהודית התפזרה בארצות אירופה. תקופה זו נחשבת לתור הזהב של יהדות כרתים, ו"תקנות קנדיאה" נחשבות לסמל והכותר של תקופה זו, כמו גם המזכרת מחכמי האי. מזכרת נוספת שנותרה מחכמי קנדיאה היא הגדת שאלתיאל, שהייתה בקנדיאה באותן שנים שנכתבו התקנות.

התקנות נערכו על גבי ע"ה סימנים, ונעתקו בקצ"ב עמודים, הראשונים של כתב יד ששון. עורך התקנות היה רבי יצחק אטליוטי, אחד מהעורכים הוא רבי אליהו קפשאלי. העריכה נעשתה ביוזמת רבי עמנואל חן לבית שאלתיאל, (שישב בדין תורה עם הרא"ם) אביו של רב העיר, רבי יהודה.

הסעיף הבולט בתקנות קנדיאה, היא איגרת, שנשלחה בט"ו בתמוז ה'שכ"ח (11 ביולי 1568) לחכמי קנדיאה מאת חכמי צפת. האיגרת פותחת במילים: