תכנון ערים במדינות קומוניסטיות
תכנון ערים במדינות הגוש המזרחי בתקופת המלחמה הקרה הוכתב על ידי מוטיבים אידאולוגיים, פוליטיים, חברתיים, וגם כלכליים. בניגוד להתפתחות עירונית במדינות מערביות, התכנון העירוני הסובייטי לעיתים קרובות קרא לעיצוב מחדש מוחלט של ערים.[1]
במדינות קומוניסטיות, התכנון העירוני שיקף את הלך הרוח בחברה. רוב המערכות הסוציאליסטיות כללו צורה של התפתחות מבוקרת ושיטות מופשטות של בנייה. מהתכנון הקומוניסטי נבעה תוצאה של בלוקים עירוניים כמעט זהים שעמדו ברוב המדינות הקומוניסטיות, למעט שינויים קטנים בכל מדינה.[1]
את המקור התכנוני של ערים סובייטיות ניתן למצוא ברעיונות הארכיטקטורה המודרניסטית של למשל האדריכל לה קורבוזיה ותוכניותיו עבור פריז. ההתפתחות בתחום הדיור בדרך כלל כללה רבי קומות אשר נבנו בשיטות בנייה מהירות בעזרת פאנלים (למשל חרושצ'ובקה).
תחילת התכנון העירוני במדינות קומוניסטיות
למדינות מזרח-אירופאיות רבות נגרם נזק משמעותי בזמן מלחמת העולם השנייה ומצבן הכלכלי היה רעוע מאוד. היה צורך לבנות מחדש ערים אשר נפגעו באופן משמעותי בגלל המלחמה. למשל, ורשה. אשר נהרסה כמעט לחלוטין תחת ההריסה המתוכננת של ורשה על ידי הגרמנים לאחר מרד ורשה ב-1944. מרכז העיר דרזדן בגרמניה נהרס לחלוטין על ידי הפצצות של בעלות הברית ב-1945. סטלינגרד נהרסה בקנה מידה עצום כאשר בסוף המלחמה נשארו בה מבנים עומדים מעטים.
המשאבים הפיננסים של המדינות המזרח-אירופאיות לאחר הלאמתן של התעשיות והאדמות, היו תחת שליטה מוחלטת של המדינה. כל התפתחות והשקעה הייתה צריכה להיות מתוקצבת על ידי המדינה. בהתאמה עם המחויבות של המדינות לקומוניזם, העדיפות הראשונה הייתה בניית תעשיות.
לכן, למשך עשר עד חמש עשרה שנה, רוב המשאבים הופנו להתפתחות תעדיות ובנייתן מחדש של ערים. ברוב המקרים תהליך זה הוצא לפועל ללא כל תכנון עירוני מעשי בגלל כמה סיבות. סיבה ראשונה היא שתהליך הבנייה מחדש היה אמור להתחיל באופן מיידי ולא היה זמן להכין תוכנית מדויקת. סיבה שנייה לכך היא המחסור במשאבי אנוש ומומחים לפיתוח עירוני.
ברוב המקרים, הערים ההרוסות לא נבנו מחדש להיות כמו שהן היו לפני כן. להפך, ערים חדשות לחלוטין נבנו בתיאום עם העקרונות של הסוציאליזם הסובייטי. למרות זאת, מבנים בעלי משמעות היסטורית בכמה ערים גדולות נבנו מחדש. מומחים עמלו כדי להפוך את עבודות השימור והדיוק עד כמה שניתן. למשל מרכז העיר העתיקה בוורשה, ארמון צווינגר בדרזדן, והרבה מבנים היסטוריים בבודפשט נבנו מחדש ליופיים מתקופת לפני המלחמה.[2]
דוגמה יוצאת מן הכלל הידועה לשמצה היא בניין התיאטרון הלאומי של בוקרשט שברומניה אשר ספג נזק רב בהפצצה באוגוסט 1944. אף על פי שחלק מהבניין נשאר עומד, לאחר השתלטות הקומוניסטים על השלטון ב-1947, הרשויות החליטו להרוס את שאריות הבניין.
בסוף שנות ה-40, ברית המועצות פיתחה סוג חדש של רבי קומות. אבות טיפוס לסוג הזה נבנו במוסקבה: הבניין הראשי של אוניברסיטת מוסקבה, בניין הדירות גדות קוטלנישסקאיה, בניין כיכר קודרין, מלון לנינגרדסקאיה, מלון אוקראינה, בניין משרד החוץ, ובניין משרד התעשייה הכבדה (שבע האחיות). בניינים אלו הועתקו למדינות אחרות. דוגמאות בולטות הן: ארמון התרבות והמדע בוורשה ו"בית העיתונות החופשית" בבוקרשט. שדרת סטלין (אשר בהמשך שונה שמה לשדרת קרל מרקס) בברלין המזרחית גם נבנתה בהשראת הסגנון הסטליניסטי הזה למרות שהוא כלל שינויים מרבי הקומות המוסקבאיות. הבניינים הללו מהווים דוגמה לסגנון ארכיטקטוני חדש שהתפתח באותן שנים.
בנייתם של הבניניים הללו דרשה את הריסתם של מבנים אחרים אשר נמצאו במתחמי הבנייה שלהם. הדוגמה הידועה ביותר לכך היא הריסת קתדרלת ישו המושיע אשר נבנתה במוסקבה כמזכרת להפסדו של נפוליאון. בשטח הזה תוכנן להיבנות ארמון הסובייטים, אשר לבסוף לא נבנה אף פעם. הריסתם של מבנים היסטוריים, במיוחד כנסיות, כדי לבנות מבנים קומוניסטים חדשים היה עיקרון מרכזי באורבניזם הקומוניסטי. דוגמה יותר עדכנית הינה הריסתם של אזורים היסטוריים בבוקרשט על ידי ניקולאה צ'אושסקו אשר תכנן לבנות מחדש את הבירה בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי.
תהליך התיעוש גרם להגירה גדולה של אנשים מאזורים כפריים לערים. מכיוון שלאחר מלחמת העולם השנייה מצב הדיור לא השתפר כמעט כלל, משבר דיור ששרר בערים רק החמיר. לבסוף, משברי דיור כרונים גרמו ליצירתן של תוכניות שאפתניות לבניות חדשות. כתוצאה מכך רוב המדינות הקומוניסטיות אימצו לעצמן את הפתרון אשר אומץ בברית המועצות אשר כלל הגבלות על מרחב המחיה לכל אדם. באופן כללי, לכל אדם ניתנו בערך 9–10 מטרים רבועים. לעיתים קרובות, חדר אחד היה צריך להיות משותף ליותר מאדם אחד. לאחר אמצע שנות החמישים, מדיניות דיור חדשה לבנייה מאסיבית של דירות גדולות יותר.
התפתחות אורבנית בשנות ה-60 וה-70
בערים הגדולות יחידות דיור חדשות מעטות נבנו והקיימות סבלו מעומס. בשנות ה-60 ברית המועצות שינתה את המדיניות שלה והחלה תוכנית שאפתנית של בניית בניינים הישמשו לדיור. התופעה הזאת באופן מיידי גם עברה לכל המדינות הקומוניסטיות של מזרח אירופה. התפתחותן של שכונות חדשות לכדי הרחבת הקיבולת של ערים דרשה מאמץ תכנוני נרחב. ברוב הערים התפתחויות חדשות נבנו בחוצות ערים קיימות ובכך גרמו לפרוורי ערים להפוך לחלק מהערים עצמן. נוסף על כך, בערים בהן היו קיימים שכונות עניות, הן תוכננו מחדש ועברו מודרניזציה.
בעוד שהעיצוב המעשי והבנייה של מגדלי דירות הוא לא חלק מתכנון ערים, גובה וסוג הבניינים, הצפיפות של הבניינים ומאפיינים כלליים נוספים כן נכללו בתכנון. לצד זאת, ההתפתחות הכוללת ובניית התשתיות היו צריכים לתכנן מחדש גם כן. זה כלל גם מערכות תחבורה וכבישים, אספקת מים, ביוב, חשמל, מרכזי קניות, בתי ספר, ותשתיות נוספות. תכנון מנע מהצפות היווה גם מקור לדאגה עבור ערים שנמצאות ליד מקורות מים.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Michał Wybieralski, Ewa Mikulec (2009-02-28). "Wielka płyta wytrzyma jeszcze wiele lat" [The Panel building technology can last years]. Gazeta Wyborcza Sosnowiec. נבדק ב-17 בפברואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Diefendorf J.M. – Urban Reconstruction in Europe after World War II – Urban Studies, Volume 26, Number 1, February 1989, pp. 128-143
32351220תכנון ערים במדינות קומוניסטיות