תכנון חברתי
תכנון חברתי הוא תחום המציע כלים לפתרון בעיות חברתיות, לתכנון שירותים חברתיים ולשיפור איכות החיים הקהילתיים.[1]
בניגוד לתכנון פיזי שמתמקד בתשתיות, התכנון החברתי מתמקד בצרכי האוכלוסייה ופועל להשגת צדק חברתי, שיפור תנאי החיים והגדלת שוויון ההזדמנויות. הוא מצריך שיתוף פעולה בין הקהילות, הארגונים הממשלתיים וקבוצות העניין, כדי להתמודד בהצלחה עם הבעיות החברתיות.[2]
התכנון החברתי לרוב פועל מלמטה-למעלה (Bottom-Up), כלומר מדרישות העולות מהתושבים עצמם. הוא כולל היבטים של דיור, בריאות, תעסוקה, תחבורה, פנאי וחינוך. לתכנון החברתי אין מנדט סטטוטורי מפורש.
עקרונות התכנון החברתי
התכנון החברתי מתייחס לצורכי האוכלוסייה הספציפית, כגון צעירים, מבוגרים, מהגרים, לדוגמה, תכנון דרכים ביישוב ערבי ללא התחשבות במבנה המשפחות עלול להביא לחוסר תפקוד של המערכת. תכנון מתחמי מגורים עבור קשישים צריך להתחשב בצרכיהם המיוחדים כדי לא לעורר התנגדויות וקשיים למימוש.[3]
התכנון החברתי נשען על הידע הקיים בקהילה ומרוכז באמצעות מספר דרכי פעולה שנועדו לשפר את התקשורת בין חברי הקהילה:[1]
- איתור חוזקות וחולשות
- יצירת מפגש נעים לדיון ופתרון בעיות
- בניית קונצנזוס בסוגיות או בפעולות משותפות
- שמירה על תיאום, שיתוף פעולה ושיטתיות בין הגורמים השונים
גישות לתכנון חברתי
במהלך ההיסטוריה קובעי המדיניות הם שהחליטו מה הוא התכנון המתאים לקהילה או לאוכלוסייה, וכפו אותו.[4] גם תכנון שמקורו בכוונות חיוביות לקהילה יכול להוביל לתוצאות שליליות. כך במקרה של התחדשות עירונית בשנות ה-50 וה-60: פינוי שכונות עוני נועד לשפר את איכות החיים של התושבים, אך בפועל במקרים רבים הביא לעקירה של האוכלוסייה המקורית ושינוי המרקם החברתי.[4]
לעומת זאת, הגישות החברתיות לתכנון עוסקות באיזון בין אינטרסים וקבוצות שונות. במאה ה-20, ובמיוחד מאז מלחמת העולם השנייה, החלה לחלחל ההכרה כי סדרי העדיפויות אינם יכולים להתבסס רק על חישובים כלכליים, ועליהם לכלול גם ערכים חברתיים.[5]
גישות שונות לתכנון חברתי צמחו בארצות הברית בשנות ה-60, בתקופה סוציו-פוליטית של מחאות, מהפכות, הצפת בעיות חברתיות והפרדה גזעית, לצד מלחמת וייטנאם ועליית הפמיניזם. התכנון החברתי נתפס כחדשני שמכוון לאנשים ורגיש למצוקותיהם ומספק ביטחון חברתי.[5]
הגישות המרכזיות לתכנון חברתי
- תכנון מסנגר - גישה תכנונית שלומדת מהתושבים עצמם ויוצאת מהנחה שבידי התושבים קיים מידע בעל ערך שאינו נמצא אצל המתכננים או קובעי המדיניות.[6] על פי גישה זו, המתכנן הוא כמעין סנגור של התושבים ותפקידו לייצג אותם בתהליך. העיקרון המנחה הוא פלורליזם כאשר המתכנן מייצג את הפרט, הקבוצה או הארגון. נקודת המבט היא שיעדי התכנון אינם נייטרליים או אובייקטיביים, אלא כוללים ערכים ועמדות שכוללים הפעלת שיפוט.[7] התכנון נתפס כתהליך לקידום מגוון דעות של החברה על ידי ייצוג של קבוצות שונות בתהליך קביעת המדיניות הציבורית. פול דוידוף (אנ'), עורך דין ומתכנן ערים אמריקאי, גרס שהחברה העתידית תהיה חברה עירונית והמתכננים יסייעו בעיצובה.[8] דוגמה לתכנון מסנגר בישראל היא עמותת במקום שנוסדה בשנת 1999 במטרה לחזק את הקשר בין מערכות התכנון לזכויות האדם והיא מסייעת לקהילות המצויות בנחיתות מקצועית, כלכלית או אזרחית בכל הנוגע למימוש זכויותיהן בשדה התכנון.
- תכנון מתקשר - גישה שמקורה בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת שמגיעה מנקודת מבט פוסט-מודרנית של עולם התכנון. הגישה דוגלת בריבוי דעות, כאשר אין עמדה אחת שהיא נכונה. תפקיד המתכנן הוא לייצר תקשורת ולמתן קונפליקטים באמצעות הגעה להסכמות ולשיתופי פעולה בין העמדות והאינטרסים השונים, ובכך לייצר אמת מידה להתנהגות .[9] לדברי מתכננת הערים הבריטית, פטסי היילי (אנ'), מטרת התכנון המתקשר היא המעשה, ועל מנת להגיע אליו יש לדבר עליו. היא טענה כי יש להעביר את כובד המשקל מהתוצרים, ההשפעות והתהליכים של התכנון אל השפה והמסרים שמועברים במהלך ההליך התכנוני.[9] בגישה זו התקשורת הבינאישית והבין-מוסדית אינה אמצעי אלא היא התכנון עצמו. תהליכי התכנון מייצרים הבניות המעצבות את יחסי הכוחות בחברה, ולכן יש צורך באיסוף, עיבוד והעברת המידע. המתכנן המתקשר אוסף מידע מקיף, מעבד, מקשיב לרחשים, מנגיש מידע ותוכניות לתושבים ופועל בכנות ובאותנטיות.[10]
- תכנון משתף - תהליך שבמסגרתו הרשויות באות במגע עם הגורמים המעורבים, תוך קבלת החלטות קולקטיבית במסגרת הליך פורמלי. בגישה זו התכנון החברתי מבוסס על אינטראקציה רב-כיוונית, תוך קידום דיאלוג.[11] התהליך יוצר תמיכה וקבלה של המדיניות ותומך בשיתוף ציבור פרואקטיבי. דוגמה לתכנון משתף בישראל הם שאררטים – תהליך שיתוף אינטנסיבי שנמשך על פני מספר ימים בשיתוף עם מגוון בעלי התמחויות, שמגביר היתכנות לפתרונות יצירתיים. התהליך מזהה בעלי עניין ומוכוון קונצנזוס לצרכים שונים. מנהלי השאררט נעזרים בבעלי מקצוע שונים לניהול התהליך וללימוד הסביבה בה מתכננים.
- תכנון רב-תרבותי - בגישה זו מודגשת החשיבות של הסיפור העירוני המהווה את התמריץ לשינוי. הסיפור הוא חשוב משום שהוא מתמקד בתכנון רב-תרבותי ובכך מנהל ומיישב סכסוכים. הסיפורים יכולים לאפשר חילופי דעות, עמדות וניסיון רב-תרבותי ובכך מדגישים את המגוון החברתי. בגישה זו יש לאפשר לקבוצות המיעוטים בחברה להשמיע את קולם ולהוציא מהם את הסיפורים, לתרגם אותם ולנתח אותם ולהביא אותם לסיפור העירוני.[12] מתכננת הערים האוסטרלית ליאוני סנדרקוק טענה שחמישה מאפיינים מעולם הקולנוע - רצף התרחשויות, עקביות, גלובליזציה, מוסכמות ומתח טוב - הם נדבך חשוב להעברת המסר של הסיפור העירוני.[12]
הסוציולוג יוסי יונה טוען כי תפקידה של המדינה הוא לאפשר את קיומן של שלל התרבויות הקיימות בחברה בצורת "קהילה של קהילות" שבאה לידי ביטוי בהשתייכות קהילתית והשתייכות לקהילת-על מדינתית.[13] הבסיס של יונה הוא בכתביו של עמנואל לוינס, שמדבר על האחר והשונה, כאשר דרכו אנו לומדים על עצמנו ולכן ישנה חשיבות בהכרת האחר. הוא טוען כי התבדלות בקבוצות מיעוט היא לגיטימית משום שזוהי התגוננות מדיכוי ונישול שמפעילה עליהן הקבוצה הדומיננטית. ישנו צורך בשינוי רדיקלי באתוס התרבותי בחברה וחלוקה מחדש של המשאבים, שמכירה בכך שאין אמת אחת.
ישנם הטוענים כי תכנון חברתי יכול להיות פלורליסטי אולם התהליך של בניית אומה, שהתכנון מהווה חלק ממנו, נשלט בדרך כלל על ידי כוחות שפועלים כדי לדכא ולהדיר.[14] לפיכך, התכנון החברתי אינו שם דגש מספיק על יחסי הכוח שמופעים במהלך תהליכי התכנון.
הגאוגרף ריי ברומלי מציג ארבע גישות שונות ולעיתים חופפות באשר לתכנון חברתי, כאשר כל אחת מהן משקפת פרשנות שונה של סדרי העדיפויות החברתיים והשונים לתכנון[15]:
- טרנספורמציה חברתית - תכנון חברתי הוא העיצוב מחדש והשינוי של החברה כולה. הדבר מצריך חזון ופיתוח אסטרטגיה לטרנספורמציה על מנת להפוך את החברה לטובה יותר
- חלוקה מחדש - תכנון חברתי מבקש לצמצם את אי השוויון החברתי-כלכלי והעוני ולגרום לצמיחה כלכלית. תומכים בתכנון חברתי מסוג זה הם בדרך כלל סוציאל-דמוקרטיים הדוגלים במדינת רווחה, ומאמינים כי אם כוחות השוק ישלטו, אי שוויון חברתי-כלכלי יגדל.
- השתתפות - תכנון חברתי מבוסס על ההנחה שהציבור הרחב הודר באופן מסורתי מקבלת ההחלטות הציבוריות, וכי הדרה זו אינה דמוקרטית. מתכננים חברתיים הופכים למומחים במעקב אחר דעת הקהל כאשר הם מעודדים מודעות להשתתפות ציבורית בקבלת החלטות באמצעות סדנאות לתכנון קהילתי, עצומות, הסברה ועוד.
- מגזר חברתי - תכנון חברתי הוא תכנון של המגזרים החברתיים השונים במשק. הוא מבוסס על מודל כלכלי, לפיו סקטורים מסוימים נחשבים פרודוקטיביים, כגון ייצור, בנייה, פיננסים ועוד, וסקטורים אחרים כגון בריאות, דיור וחינוך מסופקים כשירותים ציבוריים והמוצרים שלהם אינם בהכרח נמכרים בשוק הפתוח. בגישה זו התכנון החברתי מתפצל לתהליכים נפרדים הנערכים בכל גוף ציבורי כגון משרד החינוך, משרד הבריאות וכו'.
תפקיד המתכנן החברתי במדינות שונות
הולנד
המתכנן החברתי נמצא בתוך המחלקה לשירותים חברתיים כשתפקידו כאיש בעל תפישה מרחבית הוא 'מתן תרגום מרחבי' למדיניות החברתית.[3] למשל, אם קיימת בעיה של אלימות בקרב בני נוער, המתכנן החברתי יבחן חלופות של השקעה במועדון נוער או מגרשי ספורט במקומות שונים בעיר. אחד הכלים המרכזיים של המתכנן החברתי בהולנד הוא ניתוח עלות-תועלת חברתית. ניתוח זה מיועד לכמת את התועלות החברתיות לצד תועלות אחרות למען קבלת החלטה על גובה המימון של הפרויקט הציבורי.
ארצות הברית
המתכנן החברתי עורך תסקירי השפעות סביבתיות הוכלל לעיתים גם מרכיבים חברתיים כגון בחינת השפעת תוכנית מסוימת על בני מיעוטים או קבוצות פגיעות אחרות.[3] למשל, תסקיר השפעה סביבתית של פרויקט בנייה גדול יבחן את השפעת התוכנית על הדרת האוכלוסייה הקיימת.
קנדה
מחלקה לתכנון חברתי עובדת בשיתוף פעולה עם המתכננים הפיזיים. כל מתכנן חברתי במחלקה מופקד על תחום טיפול או אוכלוסיית יעד, כגון ילדים בגיל הרך, בני נוער, קשישים ואנשים בעלי מוגבלויות. המתכננים החברתיים מפעילים 'מועצה מייעצת' בנושא עיסוקם, המורכבת מבעלי תפקידים ונציגי תושבים נבחרים. המתכננים החברתיים מעבירים תוכניות מוצעות אל המועצות המייעצות ומסייעים להם בגיבוש משוב לתוכנית המוצעת.[3]
ישראל
על פי מסמך מדיניות מ-2012 המתייחס לשיקולים חברתיים במערכת התכנון, אין גורם ממסדי שרואה את תפקידו כאחראי במערכת התכנון הממסדית לתת מענה והתייחסות מפורטת להיבט החברתי בכללותו ולצרכים של האוכלוסיות המוחלשות בפרט.[3] עבודתו של המתכנן החברתי אינה משולבת באופן אינטגרלי בתכנון המרחבי ואינה מוערכת כתורמת במיוחד לתוצרי התכנון המרחבי. תפקיד המתכנן החברתי בישראל מוגבל מאוד בהשוואה למקומות שונים במערב. בישראל אין הגדרה ברורה של התפקיד ואין הכשרה מתאימה, ולא מוקצים משאבים נחוצים לשם ביצוע התפקיד בצורה מיטבית.
אין בארץ תהליך פורמלי של הכשרה כמתכנן חברתי. במצב זה, אין אחידות בתחומי ידע או בכישורים של המתכנן החברתי. הלימודים בתחום מוצעים בדרך כלל בתוכניות לתארים מתקדמים בתכנון ערים, בריאות הציבור ועבודה סוציאלית.[16]
בצוותי תכנון שמכינים תוכניות מתאר כוללניות ישנו לרוב מתכנן חברתי שתפקידיו עשויים להשתנות בכל שלב של התוכנית:[3]
- בשלב גיבוש המטרות המתכנן החברתי בדרך כלל אינו מעורב והוא נכנס לפעולה רק לאחר שמטרות התכנון כבר נקבעו.
- בשלב גיבוש התוכנית, המתכנן החברתי מעורב באיסוף וניתוח נתונים דמוגרפיים, תיאור קבוצות שונות באוכלוסייה וניתוח נקודות החוזקות והחולשות שלהן, זיהוי הבעיות החברתיות הקיימות ולעיתים גם הכנת חוות דעת על סוג ומיקום של מבני ציבור דרושים. שיטות העבודה לרוב כוללות ניתוח סטטיסטי, מפגשים עם תושבים ונציגי קבוצות עניין ולעיתים גם שיתוף הציבור לצורך קבלת משוב על התוכנית המתהווה.
- בשלב הערכת התוכנית, ההשפעה והמעורבות של המתכנן החברתי היא שולית. רוב מוסדות התכנון בארץ אינם מעסיקים מתכנן חברתי לשם הערכת השפעות חברתיות של התוכנית, ולרוב אין שימוש בנספח חברתי.
במהלך שנות האלפיים חדרו גישות של צדק חברתי לשיח הציבורי בעולם ובישראל, כששיאם היה בהתפרצות המחאה החברתית ברחבי הארץ בשנת 2011. בהמשך לכך, מגמת התכנון במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון הכינה תסקיר חברתי-תכנוני על העיר באר שבע.[17] התוכנית היוותה נספח השפעה חברתית בתוכנית המתאר שהתגבשה לעיר.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Barsadeh, M, Social Planning, 2Know Magazine, 2017
- ^ Panhans, S. & Hensel, M., Was ist Sozialplanung? - Liga der Freien Wohlfahrtspflege in Thüringen e. V., LIGA der Freien Wohlfahrtspflege in Thüringen., 2022 (ב־)
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 סילברמן, א' וצ'רצ'מן א'., שיקולים חברתיים בתכנון מרחבי., הוצאות הטכניון, המכון לחקר ערים ואזורים., 2012
- ^ 4.0 4.1 The Community Tool Box, Social Planning and Policy Change, Center for Community Health and Development at the University of Kansas
- ^ 5.0 5.1 מרגלית, טליה, יגיל לוי ואתי שריג (ע), כרך ב', פרק 9: תכנון ובנייה בערי ישראל., השלטון המקומי, הקהילה וכלכלת השוק, האוניברסיטה הפתוחה, 2014, עמ' 535–553
- ^ פנסטר, טובי, של מי העיר הזאת? תכנון, ידע וחיי היומיום, הקיבוץ המאוחד: תל אביב, 2013
- ^ Barry Checkoway, Paul Davidoff and Advocacy Planning in Retrospect, Journal of the American Planning Association 60, 1994-06-30, עמ' 139–143 doi: 10.1080/01944369408975562
- ^ Paul Davidoff, Advocacy and Pluralism in Planning, Journal of the American Institute of Planners 31, 1965-11-01, עמ' 331–338 doi: 10.1080/01944366508978187
- ^ 9.0 9.1 Healey, P., Scott Campbell and Susan Fainstein (ע), Planning Through Debate: the Communicative Turn in Planning Theory., In Reading in Planning Theory, Oxford: Blackwell, 1997, עמ' 233–249
- ^ Brooks, M. P., 9, Planning Theory for Practitioners, American Planning Association, Planners Press,, 2002, עמ' 119–138.
- ^ Judith E. Innes, David E. Booher, Reframing public participation: strategies for the 21st century, Planning Theory & Practice 5, 2004-12-01, עמ' 419–436 doi: 10.1080/1464935042000293170
- ^ 12.0 12.1 Leonie Sandercock, When Strangers Become Neighbours: Managing Cities of Difference, Planning Theory & Practice 1, 2000-01-01, עמ' 13–30 doi: 10.1080/14649350050135176
- ^ יונה, י., רחל קלוש וטלי חתוקה (ע), לקראת רב תרבותיות בישראל: היבטים מרחביים., תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ' 137–176
- ^ Margo Huxley, Oren Yiftachel, New Paradigm or Old Myopia? Unsettling the Communicative Turn in Planning Theory, Journal of Planning Education and Research 19, 2000-06, עמ' 333–342 doi: 10.1177/0739456X0001900402
- ^ Ray Bromley, Social planning: past, present, and future, Journal of International Development 15, 2003-10, עמ' 819–830 doi: 10.1002/jid.1037
- ^ Donna Hardina, Social Planning, Oxford Bibliographies, 2011 (באנגלית)
- ^ יפתחאל, א' ותלמיד סדנה, "העיר דורשת צדק חברתי!", תסקיר תכנוני-חברתי עבור באר שבע,, דו"ח סדנה במדיניות עירונית, המגמה לתכנון במחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי, אוניברסיטת בן גוריון בנגב., 2014
34316679תכנון חברתי