נסיעה משותפת
נסיעה משותפת (גם קַארפּוּל, מאנגלית: Carpooling) מיוחסת לאופן תחבורה בו מספר נוסעים חולקים את אותה נסיעה בכלי רכב אחד כך שיותר מאדם אחד נוסע ברכב במרבית הנסיעה.
הגדלת מספר הנוסעים ברכב מורידה את עלויות הנסיעה עבור כלל המשתתפים בה על ידי הורדת עלויות הדלק, שחיקת כלי הרכב, אגרת כביש, זמן איתור חנייה פנויה ועוד. כאשר ציבור גדול בוחר לנסוע בנסיעות משותפות, יתקצר זמן הנסיעה הממוצע באזור מכיוון שעומס התנועה בכבישים יקטן ומספר כלי הרכב בכביש יקטן ביחס למספר האנשים הנוסעים באזור. אך שינוי זה הפיך, מפני שירידה בעומס בכבישים עשויה לעודד בעלי כלי רכב להפסיק את הנסיעה המשותפת ולחזור להשתמש ברכב הפרטי שלהם ובכך למלא ולהעמיס מחדש את הכבישים.
נסיעה משותפת מסייעת בנושאים סביבתיים נוספים כגון צמצום פליטת גזי חממה והפחתת הצורך בשטחי חנייה גדולים במרכזי ערים ועוד.
אופן השיתוף
נהגים ונוסעים מציעים ומוצאים הסעה במגוון דרכים. לאחר מציאת נקודות מוצא ויעד זהות או קרובות הנהג והנוסע מתקשרים לגבי פרטי הנסיעה, כיסוי עלויות, נקודות מפגש ועוד.
במקרים רבים מדובר בנסיעה משותפת של עובדים הגרים במקום קרוב זה לזה אל מקום העבודה ובחזרה ממנו.[1]. במקרים אחרים, הסעה משותפת של ילדים אל מקום לימודים או אל פעילות כלשהי. סוג זה של נסיעה משותפת מקל על חלוקת הזמן של הורי הילדים ומאפשר לילדים זמן נוסף להתפתחות חברתית בדרך למקום הלימודים הפעילות ובחזרה ממנו. נסיעות משותפות משני סוגים אלו יכולות לסייע לצמצם את משך הנסיעה בשעות העומס על ידי הורדת מספר כלי הרכב בכביש.
סוג נוסף של נסיעה משותפת הוא שיתוף של נסיעות ארוכות וחד פעמיות. לעיתים מדובר בנסיעות בין עירוניות ואף בינלאומיות.
נסיעה משותפת אינה תמיד מתוכננת לכלל אורך הנסיעה. במיוחד בנסיעות בעלות מרחקים ארוכים, מקובל האיסוף והורדה של נוסעים בנסיעה משותפת לאורך המסע כטרמפיסטים אשר לוקחים חלק יחסי בעלויות הנסיעה או נהגים אשר מצרפים אליהם נוסעים נוספים למקטע דרך ללא השתתפות בתשלום כלל.
כיום קיימות דרכים שונות לאיתור נסיעות משותפות. אחת הדרכים היא באמצעות אתרי אינטרנט המשדכים בין נהגים לנוסעים ואף מאפשרים העברת מידע וכספים באופן מאובטח. בדומה לשווקים אחרים ברשת, הם כוללים אפשרויות שונות לדירוג רמת האמון במשתמשים. יחד עם זאת, מקומות עבודה רבים נוהגים להציע הסעת עובדים משותפת או מעודדים את העובדים להיעזר זה בזה כדי למצוא נסיעות משותפות. חלק ניכר מהנסיעות המשותפות נוצרות על ידי תקשורת בין אנשים באותו מעגל חברתי (לדוגמה באותו מקום עבודה, או שילדיהם לומדים באותו מוסד חינוכי).
יוזמות
בניסיון להוריד את עומסי התנועה ולעודד נסיעה משותפת, פותחו במדינות רבות נתיבי נסיעה משותפת בהם רק מכוניות בעלות שני נוסעים לפחות יכולות לנוע, ובכך לקצר את משך הנסיעה. בישראל רשאים כלי רכב בעלי ארבעה נוסעים ומעלה לנסוע בנתיב תחבורה ציבורית.
בנוסף מקומות עבודה, רשויות מקומיות ומדינות מעודדות נסיעה משותפת על ידי הקצבת מקומות חנייה בלעדיים לכלי רכב שמשמשים לנסיעה משותפת.
בחודש יוני 2012 יצאו המשרד להגנת הסביבה ותחנת הרדיו אקו 99 FM בקמפיין משותף לעידוד נסיעה משותפת בישראל. במסגרת הקמפיין קיימה התחנה תחרות בין מקומות עבודה המעודדים נסיעה משותפת, והחברות המצטיינות זוכות באות המשרד להגנת הסביבה.[2]
היסטוריה
נסיעה משותפת החלה כטקטיקה של חיסכון בדלק בארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. קמפיינים רבים במדינות נוספות חזרו לתודעה הציבורית באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 בעקבות משבר האנרגיה העולמי של שנת 1973 ומשבר האנרגיה העולמי של שנת 1979. החברות הראשונות שייסדו הסעות מאורגנות לעובדים היו 3M וקרייזלר.[3]
לאורך השנים ירד השימוש בנסיעה משותפת בארצות הברית כתוצאה מירידת מחירי הדלק וכניסתן של מכוניות חסכוניות יותר לשוק האמריקאי. מספר העובדים הנוסעים בנסיעות משותפות ירד מ-19.7% מכלל העובדים ב-1980 ל-10.1% בשנת 2004[4].
אפליקציות לשיתוף נסיעות
ערך מורחב – שירות קריאת הסעה
עליית מחירי הנפט בעולם בעשור הראשון של המאה ה-21 והתפתחות הרשתות החברתיות באינטרנט הובילו לעלייה מחודשת במספר הנוסעים בנסיעות משותפות בישראל ובעולם. בנוסף זמינות הטלפון הנייד תרמה לפיתוח אפליקציות שמאפשרות לתאם שיתוף תחבורה.
תחבורה שיתופית בישראל
בשנת 2015 החלו לפעול בישראל ווייז ואובר להפעיל בישראל אפליקציות לשימוש תחבורה משותפת[5].
במקביל ארגון כלכלה חופשית בשיתוף עם אובר פתחו בקמפיין להרחיב את האפשרות החוקית לבצע נסיעה משותפת[5].
החקיקה הוסדרה מחדש בתקנות שהתקין שר התחבורה ישראל כ"ץ בהן נקבע, בין היתר:
- התשלום נועד לכסות את עלות הנסיעה ולהתחלק בשווה בין הנוסעים. אסור בכל מקרה להרוויח מהנסיעות.
- ניתן לגבות מקסימום 2 ש"ח לק"מ.
- ניתן לקבוע נסיעה משותפת לכל היותר פעמיים ביום.
- הנסיעה המשותפת צריכה להיקבע מראש, ולא באיסוף נוסעים אקראיים[5].
במקביל לקביעת התקנות הבטיח משרד התחבורה לקדם את תחום הנסיעה המשותפת, אך בפועל (נכון ל-אוקטובר 2019) לא בוצע קידום תחום הנסיעה המשותפת[5].
בשנת 2017, משרד התחבורה הזמין חוות דעת מפרופסור דן אריאלי שתבחן, בין היתר, את הסיכוי לקדם שימוש בנסיעות שיתופיות. המסקנה הייתה כי "שיתוף נסיעות צפוי להיות פתרון למעטים – בין היתר משום שהישראלי מבכר את השליטה בזמן, במיקום וגם בחברה החולקת איתו את הרכב". בסוף שנת 2018 ערכה ווייז סקר בו עלה כי רק כ-50% מהציבור בישראל מגלה "נכונות עקרונית" לנסוע בנסיעה שיתופית[6].
עם זאת, בירושלים קיים "לוח טרמפים" המיועד לנסיעות שיתופיות (בהם הנוסעים משתתפים בעלויות הנסיעה). נכון לדצמבר 2019 חברים בו יותר מ-45 אלף איש, המציעים בכל יום יותר מ-300 נסיעות אל ירושלים וממנה. ברחבי מדינת ישראל קיימים עשרות קבוצות דומות[6].
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
הערות שוליים
- ^ נסיעה יומית או כמעט על בסיס יומיומי למקום עבודה או למקום לימודים (בעיקר) קרויות בעברית: יוממות
- ^ "קמפיין לקידום נסיעה משותפת בישראל".
- ^ [1]
- ^ [2]
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 יהודה פואה, "לצאת מהקווים: בשׂורה לתחבורה ביישובים הקטנים", השילוח 16, אוקטובר 2019
- ^ 6.0 6.1 עו"ד תומר נאור (ראש "אגף משפט" בהתנועה למען איכות השלטון), "עוד מוקדם לצאת מהקווים", השילוח 17, דצמבר 2019
נסיעה משותפת33706731Q749649