תוכנית המיליון
תוכנית המיליון הייתה תוכנית אסטרטגית לעלייה וקליטתם של מיליון יהודים מאירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה לארץ ישראל המנדטורית, במסגרת פרק זמן של 18 חודשים, על מנת להקים מדינה בשטח זה.[4] לאחר שהתקבלה על ידי הסוכנות היהודית בשנת 1944, היא הפכה למדיניות הרשמית של ההנהגה הציונית. [5][6][7][8] יישום חלק נכבד מתוכנית המיליון התרחש לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.[8][9]
כאשר נודע היקף ההשמדה של היהודים בשואה בשנת 1944, תוכנית בילטמור שכיוונה למספר של שני מיליון עולים תוקנה כלפי מטה, ובנוסף עודכנה כך שתכלול לראשונה יהודים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה כקטגוריה נפרדת.[10] בשנים 1945-1944 תיאר בן-גוריון את התוכנית בפני גורמים זרים כ"מטרה העיקרית והעדיפות העליונה של התנועה הציונית ".[11]
מגבלות ההגירה המתמשכות של הספר הלבן הבריטי משנת 1939 גרמו לכך שלא ניתן היה להוציא לפועל תוכנית כזו לתוקף מיידית. עם הקמת ישראל, ממשלת בן-גוריון הציגה בפני הכנסת תוכנית חדשה - להכפיל את האוכלוסייה היהודית שמנתה כ-600,000 איש, בתוך 4 שנים. ההיסטוריונית הישראלית, דבורה הכהן, מתארת את ההתנגדות למדיניות הגירה זו בממשלת ישראל החדשה: טענה אחת הייתה כי "אין הצדקה לארגן הגירה רחבת היקף בקרב יהודים שחייהם אינם בסכנה, במיוחד כאשר הרצון והמוטיבציה היו לא שלהם".[12] טענה נוספת התייחסה ליכולת הקליטה בהתבסס על כך שתהליך קליטת העולים שכבר הגיעו גרם ל"מצוקה מוגזמת". עם זאת, כוח ההשפעה וההתעקשות של בן-גוריון הבטיח שההגירה הבלתי מוגבלת תימשך.[12] התוכנית תוארה כ"אירוע מכריע" ב"דמיין את המדינה היהודית"[4] ו"הרגע שבו הקטגוריה של יהודים מזרחים במובן הנוכחי של מונח זה, כקבוצה אתנית מובחנת מיהודים ילידי אירופה, הומצא".[10] העלייה בקנה מידה גדול בשנים הראשונות לאחר הכרזת הקמתה של ישראל הייתה תוצר של שינוי מדיניות זה לטובת הגירה המונית שהתמקדה ביהודים ממדינות ערב ומדינות מוסלמיות.[9]
רקע
בועידת בילטמור בשנת 1942 קידם בן-גוריון את הרעיון של עלייתם לארץ-ישראל של שני מיליון יהודים במטרה לבנות את הרוב היהודי הנדרש ליצירת "קהיליה יהודית" ("Jewish Commonwealth") כהחלטת הועידה. ההנחה הייתה עד אז שרוב העולים יהיו יהודים אשכנזים. בן-גוריון תיאר את כוונותיו בפגישת מומחים ומנהיגים יהודים:
על מדיניותנו הציונית להקדיש תשומת לב מיוחדת לקבוצות האוכלוסייה היהודיות במדינות ערב. אם יש תפוצות שחובתנו לחסל בדחיפות הכי גדולה שאפשר להביא אותם יהודים למולדת, אלה התפוצות הערביות: תימן, עירק, סוריה, מצרים וצפון אפריקה, כמו גם יהודי פרס וטורקיה. מה שחווה יהדות אירופה מחייב אותנו להיות מודאגים במיוחד מגורל הפזורות במזרח התיכון. אותן קבוצות יהודיות הן בני הערובה של הציונות ... המהלך הראשון שלנו עם התייחסות לאירועים הבאים הוא הגירה. אבל נתיבי ההגירה מאירופה שוממים כעת. [הדלתות] סגורות, ויש מעט מאוד מדינות שיש להן קשר קרקעי לארץ ישראל - המדינות השכנות. כל השיקולים הללו גורמים לחרדה ולפעילות מיוחדת להעברת היהודים במדינות ערב לארץ ישראל במהירות. זהו סימן של כישלון גדול של הציונות שעדיין לא חיסלנו את גלות תימן. אם לא נחסל את גלות עירק באמצעים ציוניים, קיימת סכנה שהוא יחוסל באמצעים היטלריים.
— Shenhav, Yehouda (2006), The Arab Jews: A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity, Stanford University Press
ועדת התוכנית
בן-גוריון ביקש ניתוח ראשוני אודות פוטנציאל הקליטה במדינה בתחילת 1941, ובסוף 1942 הזמין "תוכנית אב" להגירה המוצעת.[11] הוא מינה ועדת מומחים, ועדת תכנון, שתחקור כיצד כלכלת ארץ ישראל המנדטורית יכולה לתמוך במיליון מהגרים יהודים חדשים.[13]
ועדת התכנון ("ועדת התיכון", המכונה גם "ועדת הארבעה") הוקמה במטרה לפתח תוכנית ולהחליט על עקרונותיה המנחים, וליצור ועדות משנה של מומחים למגזרים שונים ולפקח על עבודתם. בן-גוריון האמין כי על ידי בחירת חברי הוועדה הוא יוכל לצבור תמיכה הן בהסדרי התכנון והן בהיבטים הפוליטיים שלהם. בן-גוריון היה יו"ר הוועדה שכללה גם את אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, אליעזר הופיין, יו"ר הבנק האנגלו-פלסטיני, אמיל שמורק, ראש המחלקה למסחר ותעשייה בסוכנות היהודית ומזכירות של שלושה אנשים המורכבת מכלכלנים.[14].
הוועדה התכנסה לראשונה ב־11 באוקטובר 1943 בביתו של קפלן, שם התקבלה ההחלטה להתכנס מדי שבוע בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים. בן-גוריון השתתף באופן קבוע ובחן את דוחות ועדת המשנה בפירוט. הוועדה הקימה ועדות משנה המורכבות ממומחים לבחינת נושאי התכנון בנוגע לפיתוח קרקע, מים, התיישבות, תעשייה, תחבורה, מגורים, כספים ועוד.[11][14] ועדת התכנון הגישה דוחות לאורך שנת 1944 ותחילת 1945.[11]
בין הדברים הראשונים עליהם דנה הוועדה הייתה הגדרת יעדיה. בן-גוריון הצהיר על שתי מטרות:
- יישוב שני מיליון יהודים תוך 18 חודשים, ופיתוח תוכנית להקלת התיישבות כזו,
- חקירה מדעית של העובדות הקשורות להתיישבות כזו, כמו כמות המים הנדרשת., אופי האדמה, האקלים וכו '.
שאר חברי הוועדה מצאו כי המטרה הראשונה אינה מציאותית. בסופו של דבר בן-גוריון התרצה והסכים לשתי תוכניות. התוכנית "הגדולה" - התיישבות מהירה של מיליון יהודים ויצירת רוב יהודי ושלטון יהודי, והתוכנית "הקטנה", התיישבות של עוד מיליון יהודים בתוך כמה שנים.[13]
התוכנית
התוכנית, בה צפויה הגעתם של מיליון יהודים במשך 18 חודשים, הושלמה בקיץ 1944, וכללה פירוט על תעבורה, מחנות פליטים והמימון הנדרש.[11]
התוכנית הוצגה לראשונה למנהלת הסוכנות היהודית ב־24 ביוני 1944, לא כתוכנית אופרטיבית מאחר שהגבלות ההגירה הבריטיות היו עדיין קיימות באותה תקופה, אלא כתוכנית פוליטית לגיבוש דרישות ההסתדרות הציונית בסוף מלחמת העולם השנייה.[6] החל משנת 1944 ואילך הפכה התוכנית למדיניות הרשמית של ההנהגה הציונית, ועליית יהודים מארצות ערב ומוסלמים הפכה "מפורשת או מרומזת בכל ההצהרות, העדויות, המזכרים והדרישות שהוציאה הסוכנות היהודית מאז מלחמת העולם עד הקמת המדינה".
בן-גוריון ראה את העלייה בראש סדר העדיפויות של הפרויקט הציוני,[11] אך היה מודע לאתגרים של פרויקט כה רחב היקף,[13] ואמר בעקבות מלחמת העצמאות ב-1948:
העיקר הוא קליטת מהגרים. זה מגלם את כל הצרכים ההיסטוריים של המדינה. יכולנו לכבוש את הגדה המערבית, את הגולן, את כל הגליל, אך כיבושים אלה לא היו מחזקים את שטחנו באותה מידה כמו ההגירה. הכפלת ושילוש מספר המהגרים נותנת לנו עוד ועוד כוח .... זה הדבר החשוב ביותר מעל הכל. התיישבות - זו הכיבוש האמיתי.
— Segev, Tom (1998). 1949, the first Israelis. New York: Henry Holt. מסת"ב 0-8050-5896-6.
המדד הארגוני הראשון של התוכנית היה תוכנית הפעולה הכללית בסוף 1943 שכותרתה 'החלוץ האחיד לארצות המזרח', שתציע קורס לשליחים ממחלקת ההגירה של הסוכנות היהודית בהמשך יישלחו לארצות האסלאם.[6] פעילויות אלה במדינות האסלאם איבדו את דחיפותן ומשיכתן לאחר מלחמת העולם השנייה, והגברת המשאבים שקיבלו פחתה. מספר הפעילים במדינות אלה היה זעום בהשוואה לאירופה, ואף לא היו מספיק כאלה לקיים את מה שכבר הוקם.[13]
מועמדי הגירה
חקירת מקורות העולים והיקפם התגלתה באופן בולט בדיוני ועדת התכנון. הוצגו בפניהם נתונים רבים - התפלגות ומספר היהודים בכל מדינה, כולל שינויים באוכלוסייה במהלך מלחמת העולם השנייה, וניתוח ההזדמנויות הכלכליות והתעסוקתיות בקהילות אלה. שלוש קבוצות עיקריות נחשבו בתחילה כמועמדות להגירה מיידית:
- ניצולי שואה יהודים במדינות הציר - כ -535,000 איש.
- פליטי מלחמת העולם השנייה במדינות נייטרליות ובעלות הברית, אשר כ -30% מהם מוערכים להגר - 247,000.
- מהאוכלוסייה היהודית בארצות האסלאם, כ-20% מהם - 150,000.
נלקחה בחשבון האפשרות של מספר קטן יותר של אנשים מ-2 הקבוצות הראשונות, ובמקרה זה יהיו יותר עולים מהקבוצה השלישית.[6] באמצע 1944, עם היוודע היקף השואה, החלה התמקדות בהגירה פוטנציאלית ממדינות מוסלמיות.[6] המוקד העיקרי של התוכנית היה יהודים מעיראק, סוריה, טורקיה, איראן ותימן.[6][10][15]
ביולי 1943 הציג אליהו דובקין, ראש מחלקת ההגירה של הסוכנות היהודית, מפה של כ־750,000 יהודים המוערכים בארצות האסלאם וציין כי:
רבים מהיהודים באירופה ימותו בשואה ויהודי רוסיה נעולים. לכן, הערך הכמותי של שלושת רבעי מיליון היהודים הללו עלה לרמה של גורם פוליטי בעל ערך רב במסגרת יהדות העולם. המשימה העיקרית העומדת בפנינו היא הצלת יהדות זו, והגיע הרגע לתקוף את היהדות הזו לכיבוש ציוני.
— Shenhav, Yehouda (2006), The Arab Jews: A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity, Stanford University Press
באופן דומה, בן-גוריון הצהיר בפגישה של הנהלת הסוכנות היהודית ב־28 בספטמבר 1944 כי "המינימום שלי היה שני מיליון: עכשיו שהושמדנו אני אומר מיליון".[6] ב־30 ביולי 1945 הצהיר בן-גוריון ביומנו:
עלינו להביא את כל גוש 5 [יהודי ארצות האסלאם], רוב גוש 4 [מערב אירופה], את כל מה שאפשר מגוש 3 [מזרח אירופה], וחלוצים מגוש 2 [יהודי המדינות דוברות האנגלית] בהקדם האפשרי.
— Ben-Gurion's diary, 30 July 1945, Ben-Gurion Archives. Midreshet Sede Boker
אחד הנושאים שעלו במהלך הדיונים בתוכנית המיליון היה ביטחון הקהילות היהודיות במדינות האסלאם. בנאום הוועדה המרכזית של מפא"י בשנת 1943 הציג אליהו דובקין את השקפתו כי יצירת ישראל בפלסטין הערבית תיצור סכנה ליהודים החיים בארצות ערב אחרות. ובן-גוריון כתב באותה תקופה על "האסון שעליו צפויים היהודים בארצות המזרח להתמודד כתוצאה מהציונות", אף על פי שתחזיות קודרות אלה הוכחו כשקריות.[6]
מדיניות להעצמת הפעילות הציונית במדינות היעד יושמה כדי להבטיח שהמהגרים יגיעו. אסתר מאיר-גליצנשטיין מציינת כי "מעניין שבן-גוריון מציין סיבות פוליטיות ורציונליות להבאת עקורים יהודים מאירופה, ואילו בדיון על העלייה של היהודים מארצות האסלאם הוא מזכיר לא רק סיבה פוליטית ורציונלית, אלא גם תרבותית - הסבר אוריינטליסטי, מכיוון ש'ניוון' המזרח היה אחד המרכיבים הבסיסיים של תפיסה זו".[6]
לאחר הקמתה של מדינת ישראל
יישום חלק ניכר מתוכניותיה והמלצותיה של תוכנית המיליון התרחש במדינת ישראל שזה עתה הוקמה, לאחר הקמתה בשנת 1948. זה כלל עלייה המונית, הקמת מחנות עולים ומעברות, הסכם השילומים בין ישראל למערב גרמניה, המוביל הארצי ותוכנית המתאר הארצית.[8]
כתוצאה מנסיגת הכוחות הבריטיים והכרזת מדינת ישראל במאי 1948, הוסרו מגבלות ההגירה למדינה, מה שאיפשר ליישם את שינויי המדיניות הנוגעים לעלייה רחבת היקף שהתמקדו ביהודים ממדינות ערב ומדינות מוסלמיות.[9] לאחר מכן ממשלת בן-גוריון הציגה בפני הכנסת תוכנית להכפיל את אוכלוסיית המדינה שמנתה 600,000 איש בתוך ארבע שנים. למדיניות הגירה זו הייתה התנגדות מסוימת בממשלת ישראל החדשה, כמו אלה שטענו כי אין "הצדקה לארגן הגירה רחבת היקף בקרב יהודים שחייהם אינם בסכנה, במיוחד כאשר הרצון והמוטיבציה אינם שלהם". וכן אלו שטענו כי תהליך הקליטה גרם ל"מצוקה מוגזמת ". עם זאת, כוח ההשפעה וההתעקשות של בן-גוריון הבטיח את המשך העלייה הבלתי מוגבלת.[12]
לדברי ד"ר אירית כץ, המעברות היו תוצר של תוכנית זו.[1] ד"ר רוי קוזלובסקי מציין כי קיומה הקדום של תוכנית המיליון מרמז כי "מושג המעברה היה למעשה התנאי המוקדם להגירה המונית, ולא השפעתה".[2] ד"ר פיירה רוסטו תיארה את הוויכוח סביב תנאי המעברות ואמרה את דעתה כי "הנושא השנוי ביותר במחלוקת מבחינה זו אינו התוצאה (למשל המעברות) של הבחירה, אלא הבחירה כשלעצמה להביא ישראל כל כך הרבה אלפי מהגרים, בעקבות רעיון "תוכנית המיליון" שהוצג על ידי בן-גוריון בשנת 1944 ".[3]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Katz, Irit, "Camp evolution and Israel's creation: between 'state of emergency' and 'emergence of state'", Political Geography 55, 2016, עמ' 144–155. doi: 10.1016/j.polgeo.2016.09.003
- ^ 2.0 2.1 Kozlovsky, Roy, "Temporal States of Architecture: Mass Immigration and Provisional Housing in Israel", In Isenstadt, Sandy; Rizvi, Kishwar (eds.). Modernism and the Middle East: Architecture and Politics in the Twentieth Century. University of Washington Press, 2011, עמ' 139–160.
- ^ 3.0 3.1 Space of Transit, Place of Memory: Ma'abarah and Literary Landscapes of Arab Jews :: Quest CDEC journal, web.archive.org, 2019-09-26
- ^ 4.0 4.1 David Ohana, Ari Barell, ‘The Million Plan’: Zionism, Political Theology and Scientific Utopianism
- ^ Ehrlich, Mark Avrum (2009), Encyclopedia of the Jewish Diaspora: Origins, Experiences, and Culture, 1, ABC-CLIO, ISBN 9781851098736,
A Zionist plan. designed in 1943–1944, to bring one million Jews from Europe and the Middle East to Palestine as a means and a stage to establish a state. It was the first time the Jews of Islamic countries were explicitly included in a Zionist plan.
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 6.7 6.8 Esther Meir-Glitzenstein, Zionism in an Arab Country: Jews in Iraq in the 1940s, Routledge, 2004-08-02, מסת"ב 978-1-135-76862-1. (באנגלית)
- ^ Ofer, Dalia (1991), "Illegal Immigration During the Second World War: Its Suspension and Subsequent Resumption", in Jonathan Frankel (ed.), Studies in Contemporary Jewry : Volume VII: Jews and Messianism in the Modern Era: Metaphor and Meaning, Oxford University Press
- ^ 8.0 8.1 8.2 David Ohana, Nationalizing Judaism: Zionism as a Theological Ideology, Lexington Books, 2017-06-05, מסת"ב 978-1-4985-4361-3. (באנגלית)
- ^ 9.0 9.1 9.2 Avi Picard, Building the country or rescuing the people: Ben-Gurion's attitude towards mass Jewish immigration to Israel in the mid-1950s, Middle Eastern Studies
- ^ 10.0 10.1 10.2 Gil Eyal, The Disenchantment of the Orient: Expertise in Arab Affairs and the Israeli State, Stanford University Press, 2006, מסת"ב 978-0-8047-5403-3. (באנגלית)
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 Hacohen, Dvorah (1991), "BenGurion and the Second World War", in Jonathan Frankel (ed.), Studies in Contemporary Jewry : Volume VII: Jews and Messianism in the Modern Era: Metaphor and Meaning, Oxford University Press,
- ^ 12.0 12.1 12.2 Hacohen, Devorah (2003), Immigrants in Turmoil: Mass Immigration to Israel and Its Repercussions in the 1950s and After, Syracuse University Press
- ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 Hacohen, Dvora (1994), Tochnit hamillion [The One Million Plan("תוכנית המיליון, תוכניתו של דוד בן-גוריון לעלייה המונית בשנים 1942- 1945"), Tel Aviv: Ministry of Defense Publishing Hous
- ^ 14.0 14.1 Katz, Yossi (2000). "Tourism in the Land of Israel in Mandate times: Programs by the Zionist establishment to advance the industry, 1940s until the establishment of the State". In Pinhas Genosar (ed.). Revival of Israel Studies ("עיונים בתקומת ישראל"). <>. Ben-Gurion University Press
- ^ Yehouda A. Shenhav, The Arab Jews: A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity, Stanford University Press, 2006, מסת"ב 978-0-8047-5296-1. (באנגלית)
30288006תוכנית המיליון