תאוריית המוצא המשותף ליפנים ויהודים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תאוריית המוצא המשותף ליפנים ויהודים (日ユ同祖論,‏ Nichiyu Dōsoron) היא תאוריית שוליים (אנ'), שהופיעה במאה ה-17 כהשערה שטענה שהעם היפני הוא החלק העיקרי בעשרת השבטים האבודים של ישראל. גרסה מאוחרת יותר תיארה אותם כצאצאים של שבט של מומרים יהודים (אנ') ממרכז אסיה לנצרות נסטוריאנית. גרסאות מסוימות של התיאוריה חלות על כלל האוכלוסייה, אך אחרות טענו שרק קבוצה מסוימת בתוך העם היפני הם צאצאי יהודים.

טיודור פרפיט, היסטוריון בריטי המתמחה בקהילות יהודיות ברחבי העולם, ובעיקר באסיה, אפריקה ואמריקה, כותב כי "התפשטות הפנטזיה על מוצא ישראלי... מהווה מאפיין עקבי של המפעל הקולוניאלי המערבי",[1] וקובע כי

למעשה ביפן אנו יכולים לאתר את האבולוציה המדהימה ביותר באוקיינוס השקט של עבר יהודי מדומיין. כמו בכל מקום אחר בעולם, התיאוריה לפיה היבטים של המדינה מוסברים באמצעות מודל ישראלי הוצגה על ידי סוכנים מערביים

לעומת זאת, החוקר והסופר ג'ון אנטין הדגיש כי ממצאי DNA שוללים אפשרות של קשרים משמעותיים בין יפנים ליהודים.[2]

מקורות

במהלך עידן התגליות ניסו מגלי ארצות אירופאיים לחבר עמים רבים איתם הם באו במגע לראשונה לעשרת השבטים האבודים, לעיתים כחלק מניסיונות מיסיון נוצרי. האדם הראשון שזיהה את השבטים האבודים עם אומה ממזרח אסיה היה ז'ואאו רודריגס (1561–1634), מיסיונר ומתורגמן ישועי. ב-1608 הוא טען שהסינים הם מצאצאי השבטים האבודים של ישראל. הוא האמין שהחכמים הסינים קונפוציוס ולאו דזה לקחו את רעיונותיהם מהיהדות.[3] מאוחר יותר נטש רודריגס את התיאוריה הזו. בספרו "Historia da Igreja do Japão" (היסטוריה של הכנסייה של יפן) הוא טען שיפן אוכלסה על ידי שני גלי הגירה מהיבשת, קבוצה אחת שמקורה בצ'קיאנג (ג'ג'יאנג), והשנייה מקוריאה.[4]

לפי פרפיט, "הפיתוח המלא הראשון של התיאוריה הועלה על ידי ניקולס מקלאוד, סקוטי שהתחיל את הקריירה שלו בתעשיית ההרינג לפני שסיים ביפן כמיסיונר".[5] בשנת 1870 פרסם מקלאוד את ספרו "התגלמות ההיסטוריה העתיקה של יפן" ("Epitome of the Ancient History of Japan").[6] לדברי פרופ' צבי בן-דור בנית, פרופסור להיסטוריה סינית ועולמית, מקלאוד היה מיסיונר שבילה עשרות שנים ביפן ובקוריאה "בחיפוש אחר בני ישראל האמיתיים"[7][8] בטענה שהעם היפני כלל צאצאים של שבטי ישראל האבודים, שיצרו את האצולה והקאסטות המסורתיות.[9] העדויות שצוטטו לתיאוריה זו כללו קווי דמיון בין אגדות הקיסר ג'ימו ומשה רבנו, נוכחותם של מאפיינים גזעיים "פורטוגזים-יהודיים" על חלק מהיפנים, ודמיון בין השינטו ליהדות.[10]

השפעה ביפן

לתיאוריות אלו הייתה השפעה מועטה ביפן,[11] אם כי לאחרונה הן תורגמו ליפנית ופורסמו ביפן.[12][13] ספרים אחרים, מאת ג'וזף אידלברג (1916–1985), שהתיימרו לתמוך בתיאוריות אלו, תורגמו ליפנית, נמכרו במעל 40,000 עותקים וכוסו בסדרת טלוויזיה יפנית בת שבעה פרקים.[14][15]

עם זאת, בשנת 1908, סאקי יושירו (1872–1965), פרופסור באוניברסיטת וואסדה, פרסם ספר שבו פיתח גרסה של התיאוריה. יושירו היה מומחה לנסטוריאניזם יפני. סאקי העלה תיאוריה כי שבט האטה, שהגיע מקוריאה והתיישב ביפן במאה השלישית, הוא שבט יהודי-נסטוריאני. לדברי בן-עמי שילוני, היסטוריון המתמחה בתרבות יפן, "כתביו של סאקי הפיצו את התיאוריה על מוצאם המשותף של היפנים והיהודים" ("Nichiyu Dōsoron") ביפן, תיאוריה שזכתה לתמיכה מכמה קבוצות נוצריות".[16]

אין ראיות, כולל ניתוח DNA מודרני, התומכות בהשערה זו. מחקר שפורסם לאחרונה על המוצא הגנטי של יפנים אינו תומך בקשר גנאלוגי כפי שהציג סאקי.[17]

השפעה במקומות אחרים

תאוריית המוצא המשותף נתפסה כאחד הניסיונות של מדעני גזע אירופיים להסביר את המודרניזציה המהירה של יפן, בניגוד לזו של שאר האסיאתים "הנחותים", במיוחד הסינים.[10] התיאוריה עצמה, לעומת זאת, נלקחה לכיוונים שונים.

יהודים בסין

באותה שנה בה התפרסם ספרו של סאקי על התיאוריה, מאמר המקדם עוד גרסה של התיאוריה הופיע במגזין "מבשר ישראל", עיתון יהודי בשפה האנגלית, שיצא לאור בשאנגחאי בשנים 1904–1941 על ידי הפדרציה הציונית של שאנגחאי.[18] בעוד מקלאוד טען שקאסטת הכוהנים והקאסטה השלטת ביפן הם צאצאים של יהודים, המאמר שפרסמה קבוצת שנגחאי הציע גרסה פרולטרית יותר של התיאוריה. שילוני כותב כי:

מחברו טען, בניגוד למה שכתב מקלאוד, כי אלו המנודים של יפן, שבט האטה (או כפי שנכתב במאמר), שהם צאצאיהם של יהודים.[19]

כותב המאמר אמר שכמו היהודים במערב, ההאטה היפנים היו אנשים קשי יום, הקשורים במיוחד לתעשיית הנעליים וחיו גם בגטאות, "לא שהיפנים מחייבים אותם לעשות זאת, אבל נראה שהם מעדיפים להיות מבודדים משאר האוכלוסייה". המחבר טען גם כי ההאטי שומרים על מנהגים יהודיים: "בגטו נגסאקי, למשל, האטי שומרים את השבת באדיקות רבה. לא רק שהם לא עובדים באותו יום בשבוע, אלא שהם לא מעשנים ולא מדליקים אש, בדיוק כמו היהודים האורתודוקסים."[19]

לדברי שילוני, "הסיפור המגוחך וחסר היסוד הזה לא עורער ולא הופרך בגיליונות מאוחרים יותר של המגזין".[19]

ציונות נוצרית

בן עמי שילוני מתאר גם מכתב שפורסם לאחר מכן על ידי אותו מגזין, שנכתב על ידי אליזבת א. גורדון, עוזרת לשעבר של המלכה ויקטוריה, שגם הייתה ציונית נוצרית בולטת. גורדון ניסתה לקשור את יפן לבני ישראל הבריטים, במיוחד הדעה שמשפחת המלוכה הבריטית הייתה מצאצאי בני ישראל. גורדון הייתה ידועה ביפן, שם היא חקרה את הבודהיזם שינגון, שלטענתה היה לו מוצא נוצרי. במכתבה משנת 1921 היא אימצה "שרשרת הנמקה פנטסטית" כדי להוכיח ש"המפגש בין נסיך הכתר היפני והבריטי סימן את האיחוד המיוחל של יהודה וישראל". לגורדון הייתה השפעה מסוימת באותם ימים ביפן.[20]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Bandou, Makoto (2010). Yudayajin Torai Densetsu Chizu. טוקיו: PHP Kenkyuusho.
  • אידלברג, יוסף (2005). ניהון שוקי לניהונגו נו יודאיה קיגן. טוקיו: טוקומה שוטן.
  • Kawamorita, Eiji (1987). ניהון חברו שייקה נו קנקיו. (מילולית מחקר של פסוקים עבריים ביפנית.) טוקיו: יאוואטה שוטן.
  • קוג'ימה וחב'. (1994). Shinpen Nihon Koten Bungaku Zenshuu (2) Nihon Shoki (1). טוקיו: שוגאקן,מסת"ב 978-4-09-658002-8.
  • קוג'ימה וחב'. (1996). Shinpen Nihon Koten Bungaku Zenshuu (3) Nihon Shoki (2). טוקיו: שוגאקן,מסת"ב 978-4-09-658003-5.
  • קוג'ימה וחב'. (1998). Shinpen Nihon Koten Bungaku Zenshuu (4) Nihon Shoki (3). טוקיו: שוגאקן,מסת"ב 978-4-09-658004-2.
  • קובו, ארימאסה. בני ישראל הגיעו ליפן העתיקה, פרקים: 2 3 4.
  • קובו, ארימאסה (2011). ניהון ליודיא אונמיי לא אידנשי. טוקיו: הוצאת Gakken.
  • Kubo et al. (2000). Nihon Yudaya Huuin no Kodaishi (2). טוקיו: טוקומה שוטן.
  • מקלאוד וקובו (2004). Nihon Koyuu Bunmei no Nazo wa Yudaya de tokeru. טוקיו: טוקומה שוטן.
  • טקהאשי ומקלוד (1997). Tennouke to Isuraeru Jyuu Shizoku no Shinjitsu. טוקיו: תמא שופן.
  • Yamaguchi ו-Kounoshi (1997). Shinpen Nihon Koten Bungaku Zenshuu (1) Kojiki. (תרגום מילולי: מהדורה חדשה של סדרת ספרות קלאסית יפנית (1)). טוקיו: שוגאקן מסת"ב 978-4-09-658001-1.

הערות שוליים

  1. ^ Parfitt, p. 162.
  2. ^ Entine, Jon (2007). Abraham's Children: Race, Identity, and the DNA of the Chosen People. Grand Central Publishing. ISBN 9780446408394.
  3. ^ Shillony, Ben-Ami (1991). The Jews and the Japanese: The Successful Outsiders. Rutland, VT: Tuttle. pp. 134–135.
  4. ^ C. R. Boxer, "Some Aspects of Western Historical Writing on the Far East, 1500–1800" in E. G. Pulleyblank (ed), Historians of China and Japan, Oxford University Press, London, 1961, p. 317.
  5. ^ Parfitt, p. 159.
  6. ^ Epitome of the ancient history of Japan N. McLeod
  7. ^ Benite, Zvi Ben-Dor (4 בספטמבר 2009). The Ten Lost Tribes: A World History. ISBN 9780195307337. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ McLeod, Norman. subtitle:Japan and the Lost Tribes of Israel, Nagasaki, 1876.
  9. ^ An article of this book can be seen at the Rare Books site of the National Library of Scotland with search words "Norman McLeod Epitome" (accessed March 9, 2011).
  10. ^ 10.0 10.1 Kowner, Rotem (2000). "'Lighter than Yellow, but Not Enough': Western Discourse on the Japanese 'Race', 1854–1904" (PDF). The Historical Journal. 43: 103–131. doi:10.1017/S0018246X9900895X. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2013-10-08.
  11. ^ Goodman, David G.; Miyazawa, Masanori (1996). Jews in the Japanese Mind: The History and Uses of a Cultural Stereotype. The Free Press. p. 60. ISBN 978-0-02-912482-6.
  12. ^ Takahashi and McLeod 1997.
  13. ^ McLeod and Kubo 2004.
  14. ^ Hiroshi Hayashi (11 ביולי 2019). The lost ten tribes of Israel + Japan (באנגלית and יפנית). Hamamatsu-city, Japan: YouTube. Event occurs at 0-3:29 / 55:16. {{cite AV media}}: (עזרה)
  15. ^ "The Roots of Japan Were Ancient Israel!?" (ביפנית). Japan: iSkySoft. 21 באוגוסט 2011. {{cite AV media}}: (עזרה)
  16. ^ Shillony, pp. 136–137
  17. ^ Michael F Hammer, Tatiana M Karafet, Satoshi Horai et al. "Dual origins of the Japanese: common ground for hunter-gatherer and farmer Y chromosomes". Journal of Human Genetics (November 18, 2005). doi:10.1007/s10038-005-0322-0. Accessed February 22, 2018
  18. ^ "Communities | The Jewish Community of China". www.jewsofchina.org.
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 Shillony, p. 137
  20. ^ Shillony, pp. 137–138.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35114727תאוריית המוצא המשותף ליפנים ויהודים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תאוריית_המוצא_המשותף_ליפנים_ויהודים&oldid=2263042"